רפואה

מכון גל עיני כו אלול תשסז

“אני לדודי ודודי לי” ר”ת אלול וס”ת ארבעה יודין. לפי הרמז של ארבעת היודין בסוף זה כל ארבעים היום של אלול עד יו”כ – ה”לי” זה כבר עשי”ת. ר”ה זה שני ימים, “יומא אריכתא” של בנין המלכות, והם כנגד משה ויהושע. אמרנו שהשנה הזאת ר”ה זה יום ה’ ויום ו’ של שירת האזינו. מכל הפרשיות בתורה, זו הפרשיה היחידה שהחלוקה של הפרשיות היום יומיות זה בחז”ל, חלק אינטגראלי של תושב”ע, כי כך היו אומרים זאת בבית המקדש. אין פרשה אחרת בכל התורה שחז”ל אומרים לחלק את זה, וכאן החלוקה של השירה – כשזה מגיע לפסוק האחרון, “הרנינו גוים עמו וגו'”, זה הסיום של הששי. בשנה כמו זו, היום השני של ר”ה זה בדיוק הסיום של השירה. היום החמישי המצטרף ליום הששי, היומא אריכתא של ר”ה, אז בכל חלק יש כעין סיום. הסיום ממש זה “הרנינו”, אבל גם בסיום חמישי יש כעין סיום בינים (סיום ענין, שיא, שבמדה מסוימת יותר מ”הרנינו”) – “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”.

בפרשה הקודמת, נצו”י, קראנו פסוק שיש בו גם רמז של חדש אלול – “את לבבך ואת לבב” (התשובה של אלול, כפי שמסביר הרבי) – וגם יש בזה חי מילים ו-אלול אותיות (חותם ב”חייך”, מלשון חי). אמרנו כבר, כמ”פ השנה, ש-חי אלול (יום הולדת הבעש”ט ואדה”ז, והילולת המהר”ל מפראג, בסוד “רוח [שעולה] אייתי רוח [של הבעש”ט] ואמשיך רוח [של אדה”ז]”) הוא בעצם ההשראה של כל הימים עד ר”ה, וגם עד בכלל, כמו שנראה בפסוק הזה. זה עוד פסוק בתורה שיש בו חי מלים ו-אלול אותיות (“על פי שני עדים יקום דבר”; לכבוד האכסניא: אני אני הוא = עדני). בזהר אומר ש”ואין אלהים עמדי” זה א”ק, שאין שמה כלים – מפרש ש”אלהים” זה כלים, מתאים לרמז המפורסם שאלהים (= הטבע) עולה כלי הוי’ (כלי למה שמעל המקום והזמן). אם יש מקום כזה של אור בלי כלים, על זה נאמר “ואין אלהים עמדי” – זה רק אדם קדמון, כי באצילות כבר יש כלים (שרש לכלים של עולמות בי”ע). סימן ש”אני אני הוא” זה יותר גבוה מזה – “אני” זה תמיד מלכות, אז מלכות דא”ס זה ה”אני” הראשון, השני זה מלכות דעולם המלבוש, “הוא” (לשון נסתר) זה סוד הצמצום, ואחר כך “ואין אלהים עמדי” זה א”ק. זה הפסוק שמסיים את החלק של ראש השנה, שיהודי יכול לראות – “ראו עתה” (נאו, עכשיו, זה הזמן, ביום של “אתם נצבים היום”) – “כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”.

נתחיל עם ה”מחצתי ואני ארפא”. הזהר מפרש, ובחסידות זה עוד יותר מפורש

– היום חוגגים גם את יום ההולדת של בעל הבית, שיהיה מזל גובר מיובל ליובל (צריך הרבה יובלות, חמישים אלף יובלות, זה רק ההתחלה, לא להשתעמם. זה כמובן קשור לשופר של ר”ה ולשופר של יו”כ – שחרור עבדים, הזמן להשתחרר מהעבדות לכל הכחות הלא רצויים, חוץ מלהיות עבד ה’, שעל זה כתוב “כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ”, בגיל הזה, של שחרור, זה על ידי קבלת עול תורה וממילא מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, זה הזמן), זה היום השני של מעשה בראשית, כי העולם נברא ב-כ”ה, בו נאמר “יהי רקיע”. הבעל שם טוב תופס דווקא את המאמר הזה בשביל להמחיש את הבריאה המתמדת, “לעולם הוי’ דברך נצב בשמים” – דברך שאמרת “יהי רקיע בתוך המים” (“בשמים” זה “האזינו השמים ואדברה” – היום השני יום שמיוחד לשמים, בעוד ביום הראשון יש “את השמים ואת הארץ”, כמו שרש”י מסביר שיש חלוקה לימי שמים/ארץ בבריאה). משם לומדים לגבי כל המהות של דבר ה’, של מהות עשרת המאמרות בהם נברא העולם, עצם התורה שבעל פה (וזה עצם תושב”ע של הבעש”ט, הדבר שאדה”ז מצטט מהבעש”ט בתחלת שער היחוד והאמונה – תחלת ההתבוננות של ספר תניא קדישא). –

ש”מחצתי” זה מלשון מחיצה, כך אומר רשב”י בזהר. מחיצה זה סוד הרקיע, והרקיע הוא מחיצה שמפריד ומבדיל בין המים העליונים (תענוגים אלקיים, תענוגי תורה) למים התחתונים (מים מצמיחים על מיני תענוג, תענוגי בני אדם, תענוגים גשמיים, וכן כפי שמוסבר אצלנו ורמוז בזהר שמים תחתונים זה גם חכמות המדע). אבל מה תכלית הכוונה של “מחצתי”, של ההבדלה הזו? “ואני ארפא”. לרפאת זה להרפות – ב”יהי רקיע” ה’ מתח את הרקיע, ומי שבקי ברפואה יודע שכל המחלות זה ממתיחה יתרה. לפעמים צריך מתח, אם זה מתח בדיוק נכון זה דבר חיובי, אבל אם זה יותר מדי מתוח זה כבר הופך להיות שרש של סתימות בכל המערכות, וממילא זה מתחיל להיות שרש למחלות ממש, הפשט של “מחצתי”. אז מה צריך לעשות? להרפות את המתחים, ורפואה-הרפיה זה אותו דבר. תכלית בריאת הרקיע זה לא שילך ויתמתח עוד ועוד, אלא שיתרפה בסוף – ברגע שמתרפה נכון, שמגיע לאיזון (יום שני זה יום של אזן, של התבוננות) המקסימלי האמיתי, שמתחילה ויברציה בתדר שבין התורה למדע, אז במקום להפריד ביניהם הוא מתחיל לחבר ביניהם, להעביר מסרים ולהפרות, שכל אחד יפרה את השני, שזה יעוד וחזון גאולי, חזון משיחי. ככה זה “מחצתי ואני ארפא” – ר”ת הפוך זה שם קדוש מע”ב שאנו אוהבים לפרש, “אום אני חומה וכו’ [יחידה ליחדך]”. זה ממש פסוק שקשור לבעל יום ההולדת היום, בעל הבית, כיזה פסוק שרומז ליום ב’ דמע”ב, כ”ו אלול, ופסוק של רופא שיודע את סוד הרפואה, “מחצתי ואני ארפא”. בלשון הבעש”ט “מחצתי ואני ארפא” זה הבדלה-המתקה, מל-מל (הבדלה בשביל ההמתקה, לכן הכל אותה מילה, מל-מל – אחרי שיש חש, שמי שבא לרופא “חש בראשו”, “חש בכל גופו”, אז הרופא צריך למתוח ולהרפות, לעשות רקיע בתוך המים באיזון המדויק).

לפני כן כתוב “אני אמית ואחיה”. גם פה נזדקק לפירושו של השפת אמת – הוא ממש מקשר דווקא את הביטויים האלה בפסוק שזה רומז לכל תפלות ר”ה. הוא לא אומר שזה בגלל שזה חל באותו יום, אבל שזה ר”ה – יום של מי ומי, “אני אמית ואחיה”. רק שהוא מסביר דבר מאד חשוב, שהכל לטובה, הכל לכתחילה אריבער, שצריך בר”ה להתפלל שה’ ימית את הקליפה, ותוך כדי זה ובכך ה’ מחיה את התוך, את הפנימיות. אז ה’ הוא “ממית ומחיה ומצמיח ישועה” – מתוך זה שה’ ממית את הפסולת, את החיצוניות, הוא מחיה את הפנימיות ומצמיח ישועה. בר”ה כל אחד צריך להתפלל על עצמו, שה’ ימית אצלי את הפסולת שלי, את היצה”ר שלי, את החיצוניות שלי, את הבליטות שלי. אין לך דבר קר כמו מת, אז את חמימות היצר צריך להמית, לקרר, ועל ידי שממיתים את החיצוניות בזה מחיים (חיים, גם שם של החתן שלנו) את הפנימיות (חיים גם מלשון חום – מת הוא קר וחי הוא חם). על ידי המתת-קירור חום הקליפה בכך מחיים-מחממים את הטוב (רחמים גם לשון חום, נכמרו רחמים – זה דבר שמתחמם בתוך האדם, זה הרגש הכי עצמי, בגלל שזה מדתו של הקב”ה, שם הוי’ הוא מדת הרחמים, זה ההתחממות הפנימית הכי בקדושה). שוב, זו כוונה מאד יפה וחשובה. אם כן, הכל לטובה – “אני אמית ואחיה” – וכמו שאומרים בשמו”ע, מתוך “ממית ומחיה” גם יחד “ומצמיח ישועה” (וכמו שאמרנו קודם, מתוך “ותשמע הארץ אמרי פי” ויש “ותשמע [אתה ה’] ותושיע” אותנו).

כשמתבוננים בפסוק הזה – “ראו עתה כי אני אני הוא כי אין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל” – זה פסוק עם הכי הרבה “אני” בתורה, ד”פ “אני”, ויש גם עוד פעמיים “אין”. יש פה משחק של ו”פ אני-אין בפסוק אחד. זו תופעה מדהימה. זה הפסוק שחותם את החמישי של האזינו, שהשנה זה יום א’ דר”ה. בכלל, יש ריבוי אלפין – אלף-פלא – בפסוק, יג אלפין, אחד. בפסוק הקודם של חי מילים ו-אלול אותיות אמרנו שגם ה-חי רמוז וגם ה-אלול. גם בפסוק הזה יש חי מפורש – “ואחיה” – ועוד ג מילים שעולות אלול (ואין, ואני, ואין). עוד רמז יפהפה – אם נוציא מהפסוק ג”פ אני (בלי ו; סוד של אבועלפיא שבשבת כתוב ג”פ “היום” – שמשם לומדים שלוש סעודות בשבת – זה ג”פ אני של הפסוק שלנו) כל השאר עולה מ”פ ואני (כשמבין הארבעים פעם יש ג”פ במפורש ואין-ואני-ואין, ועוד לז כאותו מנין). מ”פ ואני רומז לר”ת כפול ס”ת של “אני לדודי ודודי לי“. אם כן, פסוק מופלא שמסיים חמישי של האזינו, ואחר כך בסוף ששי סיום השירה ב”הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו”. תמיד אנו אוהבים לצטט אבן עזרא על פסוק זה, שעמ”י יביא את הישועה והכפרה כאשר יקח לידיו הוא את מצות הנקמה, ולא ישאיר זאת רק לה’ (“וכפר אדמתו עמו”) – זה השפיץ של השירה.

ידוע שבכל שנה יש פסוק – הפסוק של השנה החולפת היה “וישמן ישורון ויבעט” (שדרשנו לטובה בשנה שעברה), אבל כבר צריך להתכונן לשנה הבאה, לפסוק ה-5768 בתורה: “יקניאהו בזרים בתועבת יכעיסהו”. יש צדיקים – “ועמך כלם צדיקים” (ויש כבר כאלו שפועלים כך, עוד לפני שנה הבאה) – שיודעים להעביר את קנאת ה’ לזרים, יודעים איך לקחת את הכעס של ה’ ולהפנות את הכעס לתועבות. רש”י מסביר שהתועבות זה “כגון משכב זכור וכשפים” – זה היעד של הכעס, מה שיש בעולם הגדול-הגוי הרבה גיים, וגם הרבה מכשפים בלי סוף (כנראה שזה משולב, לפי רש”י, שיש קשר ביניהם). לדאבוננו קצת נדבק אצלנו, אבל הכל בא מהחוץ, וה’ יודע שזה בא מהחוץ ולא מעם ישראל (רק שעם ישראל לדאבוננו מחקה את החיצונים). צריך לדעת איך להכעיס את ה’ על השרש של התועבות, מאיפה שזה בא, ולפעול שהקנאה של ה’ תופנה לזרים, מי שהוא באמת זר לכל הקדוש. גם באומות יש בהחלט חסידי או”ה, והתפקיד שלנו להרבות אותם, אבל עדיין נשארים זרים – מישהו שכמה שלא נסביר לו, בטוט”ד ובמאור פנים ובהקרנת כח נפשי, זה לא יתפס אצלו, זה זר לו בתכלית הזרות, אז הוא כנראה היעד שה’ הכין (מקדים רפואה למכה) כדי להפנות אליו את כל הקנאה של ה’, וכך לתועבות את כל הכעס של הקב”ה. איך הגענו לזה? כי זה המשך לפירוש האבן-עזרא ל”וכפר אדמתו עמו”. הצדיק עושה זאת שמפנה את הקב”ה לכתובת המדויקת, אבל ביחד עם זה – “וכפר אדמתו עמו” – ש”נקם ישיב לצריו”, גם הקב”ה וגם אנחנו. אם זה לא נתפס תיכף ומיד ממש שהקנאה מגיעה לזרים והכעס לתועבות, אז אולי צריך לעשות איזה סימן, ‘לעזור’ לקב”ה לדעת לאיזה כיוון זה הולך, באיזה מעשה בפועל. בכל אופן, זה הפסוק של השנה הבאה עלינו לטובה, שנת שמיטה.