זוגיות

כעת נגיע לעיקר: כתוב "זכו – שכינה ביניהם". כשהחתן והכלה זוכים אז ה-יה של ידידיה שורה ביניהם. איני זוכר אם פעם פרשנו ככה, אבל כעת נפרש משהו שנוגע לסיפור שהיה עם החבר'ה הטובים שלנו בזמן האחרון – בירור נושא. החתן והכלה הם שני אנשים שונים בהתחלה, כל אחד עם הדעות שלו. איך הרמב"ם מתחיל? דעות הרבה יש לכל אחד ואחת מבני הזוג. לכל אחד ואחת יש הרבה דעות, והן מנוגדות – לא אותו דבר. גם אברהם ושרה, רואים שלא אותן דעות – לו יש את הדעות שלו ולה את הדעות שלה, לכן ה' צריך לומר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה".

מה זה "שכינה ביניהם"? הרי מי שיודע שצריך ללכת על הדרך האמצעית, שהיא "דרך הוי'", מבין וחש שהשכינה – רצון ה' – היא ביניהם, בין הדעה שלי לבין הדעה שלך. לא הדעה שלי מחויב להיות ולא מחויב להיות הדעה שלך. לפעמים, אם הקב"ה יבוא ויאמר בפירוש שיש על האחד לבטל את דעתו לגמרי לדעת השני, כמו שאמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה וגו'" – מילא, אין מה לעשות. אבל הכלל הגדול הוא "זכו" – שכל אחד זכה וזכך את עצמו ואת דעותיו מספיק שהוא מבין ש – ה"שכינה ביניהם". לא אני, לא כמו שאני חושב, ולא כמו שאת חושבת, אלא דווקא בין שנינו (מכח המתח החיובי והבונה של שני הקטבים; וכידוע ש"שכינה ביניהם" עולה 502, "כימי השמים על הארץ", כל מה שבין דעת עליון, שמים, לדעת תחתון, ארץ, דהיינו בעצם סוד היחוד של שמים וארץ).

בלשון חז"ל, הדעה של כל אחד בפני עצמו – איש ואשה או כל שני חברים, שני יהודים – היא הוה-אמינא. השכינה לא נמצאת אצלי ולא אצלך כפרט בפני עצמו. צריכים לזכות להבין את זה, שהשכינה (האמת לאמתו) היא לא בדעה שלי ולא בדעה שלך, אלא רק בינינו – שכינה ביניהם. זו החתירה לדעה הבינונית, רק שהרמב"ם מדבר על הדעה הבינונית באדם עצמו, וכאן אנחנו מדברים על שנים. אנחנו אומרים שהלכות דעות הן הלכות נישואין – האדם אצל הרמב"ם הוא אדם השלם, איש ואשה – והדעה הבינונית היא כשמבינים שהאמת נמצאת בינינו, "שכינה ביניהם".

המציאות האפורה והפאנטיות הרווקה (וסוד "שלם וחצי" בהלכות דעות)

הכלל הזה, בהפשטה, הוא לגבי כל קיטוב והבדלה בעולם על פי תורה. נאמר בקיצור נמרץ – צריך קצת לקצר – אין במציאות של העולם הזה שחור-לבן, כל המציאות כולה היא אפור – הכל אפורים. את זה צריך להבין. כל אחד שהוא פאנאטי במשהו, לא משנה מה, זה סימן שהוא… היום הוא היום של הרמב"ם, וכמה שיש לו דעות חזקות – לכל רב יש – הוא לא פאנאטי. למה? בגלל הלכות דעות שלו. צריך קודם כל להגיע לאמצע.

יש אצל אבולעפיא את הכלל של שלם וחצי. כאן בהלכות דעות יש לכך פירוש חדש. צריך קודם ללכת לכיוון השני עד הקצה – דרך שלמה – ואז לחזור לאמצע, חצי דרך. אם יש לך את הסוד של שלם וחצי אתה חכם, אם אתה ממשיך עוד קצת לכאן או לכאן אתה גם חסיד.

שוב, זה הווארט העיקרי, שהמציאות – העולם שלנו – היא מציאות אפורה, לא שחור ולא לבן. בשביל זה צריך לזכות. עיקר הזכות, ה"זכו", הוא להבין זאת טוב-טוב, לחיות לפי זה ולשאוף להגיע למדה הבינונית. בשביל זה אדם מתחתן. בחור לא יכול ללמוד הלכות דעות – לא יעזור. רק הלכות יסודי התורה. אבל כשמתחתנים כבר מגיעים להלכות דעות. שבע ברכות הן כל השבעה פרקים. פרק ד הוא כבר פרק מיוחד בשביל האשה – כלכלת הבית, בישולים. זה הפרק האמצעי, היום האמצעי של השבע ברכות – תזונה נכונה בבית. זה ודאי לא ענין בשביל בחור, כל מה שכתוב שם בפרק ד.

[כל הדעות שבעולם? גם מי שלא שומר מצוות ויש לו דעה אחרת, לא להיות איתו פאנאט?]. זה הווארט, עם כל יהודי להגיע ל"שכינה ביניהם". [אין דעה משובשת שלא צריך איתה שלום?]. בהתחלה הוא אומר על מדת הכעס – שעל דברים גדולים כן כועסים. בהמשך הוא מתאר שאין שום כעס, וכל הכעס הוא הצגה. כתבנו על זה עם יוסי, שכנראה שאדמו"ר הזקן חולק על זה כשאומר שלאפרושי מאיסורא משה רבינו כן כעס (לא רק כהצגה). בכל אופן, ברור שהרמב"ם היה חזק בדעותיו, כמו שאמרנו קודם.

ככל שמתקרבים יותר ויותר למשיח צריך יותר ויותר להכנס לאזורים האפורים של המציאות עם דעות. למשל, אם היה אפיקורס אמתי אולי היה צריך ללכת איתו כאסח, אבל הרבי הקודם אמר שכבר אין יותר כאלה – יש רק תינוקות שנשבו. לכן עם כולם צריכים לנהוג בדרך של "שכינה ביניהם". עוד פעם, מי שפאנטי הוא רווק – זה הסימן המובהק שהוא רווק. מי שכבר התנסה בחיי נישואין מתוקנים צריך להבין את הסוד הזה.