פיזיקה

מכון גל עיני

דוגמאות משזירה קוואנטית מתוך הספר – ‘פורים לנו’

כעת נשוב לאשר פתחנו בו, לשוויון שבין איש לרעהו. שוויון זה יכול להתפרש בשתי צורות, או בשתי שפות, בשפת המח ובשפת הלב.

להבהרת העניין נפנה שוב למשל פיזיקלי.

אצל אריסטו כל גוף עשוי מ’סיבה חומרית’ המעניקה לו את זהותו ומבדילה אותו מכל הגופים האחרים, ו’סיבה צורנית’ שהיא אוסף התכונות המוחשיות שלו. אפשר לשנות תכונות, אבל זהות הגוף תמיד נשארת קבועה; לדוגמה: לגוש שיִש אפשר להעניק צורה של פסל, אבל זה עדין אותו שיש, שנשאר זהה לעצמו למרות שינוי צורתו… [ואילו] בתורת הקוואנטים נראה כאילו תכונת הזהות העצמית אינה מתקיימת… התיאור המתמטי מתייחס אל שני אלקטרונים כאילו הזהויות העצמיות שלהם מעורבבות[357].

לשאלה איך סופרים סידורים אפשריים של מרכיבי המערכת יש משמעות גדולה… אם אי אפשר להבדיל בין החלקיקים השונים המרכיבים את המערכת, אזי מספר הסידורים האפשריים שלהם מצטמצם מאד, משום שההחלפה של שנים מהם זה בזה היא חסרת משמעות, ואיננה יכולה להיחשב סידור חדש… תכונת אי הנבדלות של הפוטונים מחייבת לספור סידורים אפשריים באופן שונה מאשר במקרה של חלקיקים הנבדלים זה מזה, וכפי שבוז גילה, הספירה הזאת היא המביאה לנוסחה הנכונה[358].

לפי משל זה שוויון פירושו שכל חלקיק הוא ביטוי נוסף של אותו האחד, דרך כל אחד ואחד רואים שבעצם אין כאן אלא את האחד. כיוון שכך, כל החלקיקים שווים לטובה. הסתכלות זו יכול שתפעל אצל הפרט שפלות או רוממות, שפלות כי כל אחד יכול להחליף אותו, ורוממות כל עוד אותו הפרט מוכן לפנות מפרטיותו ולראות עצמו חלק והשתקפות של האחד הכללי החודר בכל.

אמנם, לאורך דברינו פה באנו להציג שוויון אחר. כל החלקיקים שונים זה מזה, לכל אחד אישיות וסיפור פרטי משלו, והיותם שווים הוא מפני שאין להעדיף סיפור על חברו. כולם תוקפם בא להם מן ה’, וכולם גוונים של זיקות אליו, וכל מה שאלקי הוא חשוב בתכלית עד שאי אפשר לומר עליו כי הוא נטפל לחברו. אי אפשר לטעון שההמון הם אמצעי לצדיק ואי אפשר לומר שהצדיק הוא אמצעי להמון. כן אפשר לטעון, לעומת זה, שהמפגש בין הפרטים מעשיר אותם, וזיקתם אל האחרים מוסיפה להם משמעות חדשה, ומכולם וממפגשיהם וצרופיהם יתקלס עילאה ויפואר שמו בעושר גוונים ומבנים. היות כולם פונים אל האחדות לא בא לטשטשם אלא לייקרם, להופיע את חותם האחדות בתוך עולם הריבוי[359].

[לשוויון הזה אין משל הפיזיקלי ברור, מעין מה שהוזכר לעיל כי בפיזיקה לאור אין כובד. אמנם, כשם שלעיל הוזכר שיש תופעה בה האור מופיע כמכביד, “לחץ קרינה”, כך אפשר למצוא רמז פיזיקלי לממשותם של השווים. זוהי תופעת ה”שזירה הקוונטית”, לפיה אטום שהתבקע, דרך משל, ושני חלקיו רחקו זה מזה שנות אור, עד שלא יתכן מעבר מסרים ממקומו של האחד למקומו של זולתו בזמן מדידת שניהם (כי אין אפשרות לעבור את מהירות האור), בכל זאת רואים כי מה שקורה אצל אחד (בעקבות תצפית שמוציאה מסופרפוזיציה, ומעבירה ממצב הסתברותי למצב מוכרע) קורה גם אצל זולתו. אין זאת אלא שלחלקיק יש זהות ו’אישיות’, וזאת נשמרת מלוכדת למרות הפיצול המקומי. יש לומר כי גם חידוש זה (שאיינשטיין התנגד לו בכל מאודו) הנו ברוח הדברים שלאורך המאמר. העולם האובייקטיבי מתנגד לייתכנותו, אבל הוא עולה על הדעת ונחשף בפועל כאשר פונים לאפשרות שהתצפית האנושית מעורבת ומשפיעה בתוך המציאות הנראית קשיחה והכרחית].

כמו שתי אפשרויות השוויון כך גם שתי פנים בשכרות. זו – המאבדת את ההבחנה שבין המן למרדכי ובין הברכה לקללה – יכולה להתפרש כ”הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור”[360], כהצפת האחדות שמאבדת את האבחנות, ה’ בכל והכל הוא ה’. אמנם יותר נכון (ופשוט) לומר כי יש ברכה וקללה וצדיקים ורשעים, אלא שסיועם זה לזה, והצטרפותם להביע שלמות פלאית מאד, הן על ידי התרחבות הצדיקים לספוח עליהם את יתרונות הרשעים וחידושיהם, והן על ידי הבלטתם של הרשעים את הניגוד, והעמקתם את היוקר, והצפיה שמעוררים איזו הפתעה תהיה כשיחזרו בתשובה, הם היוצרים את השוויון בו זוכים להציץ בסעודת פורים[361].