סַלְסְלֶהָ!

העבודה העיקרית בראש השנה היא הכתרת ה’ למלך על כל הארץ. כיצד ממליכים?

בפשטות מבינים כי ה’ הוא כבר מלך, ועבודתנו היא רק קבלת עול מלכותו עלינו. כלומר, קבלת המלכות היא תיקון שלנו – שנחדל לפרוק עול ונתחיל למלא את תפקידנו כדבעי. יתכן שבמשך השנה הפכנו את ה’ בחטאינו ל”מלך עלוב” (כלשון פרקי היכלות), מלך שנתיניו עולבים בו ומתכחשים אליו, אך באמת זו בעיקר עליבותם של הנתינים המורדים וכפויי הטובה, וכשאנו מקבלים את מלכות ה’ אנו מתקנים את המצב הזה.

בעומק יותר, מסבירה פנימיות התורה, המלכת ה’ היא לא רק תיקון-עצמי, בהשתעבדות-מחדש למלך הקיים. תפקידנו הוא לעשות את ה’ למלך על כל הארץ – לעורר בו חשק למלוך על עולמו, ובעצם גם לאפשר לו להיות מלך. אם לא נמליך את ה’ בראש השנה – הוא לא יהיה מלך!

גם בהמלכה הפנימית הזו ישנם שני רבדים, שני תנאי-מלכות שכאשר אנו ממלאים אותם אנו עושים את ה’ למלך:

ראשית, “אין מלך בלא עם”. ה’ הוא מלך-בכח, אך מלכותו מתגלה בפועל רק כשנשמות ישראל ‘מתנדבות’ להיות לו לעם, לקיבוץ אנשים-נפרדים (רחוקים יותר מבנים) הממליכים אותו עליהם – “המתנדבים בעם ברכו הוי'”.

יותר בעומק, ‘אין מלך בלא מלכה’ (“מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך ולאו איהו גדול”). המלך נִמלך במלכה – היא החושפת מההעלם הלא-מודע שלו את רצונו במלכות (כפי שמצינו שכאשר הציעו לרבי אלעזר בן עזריה למלוך הוא הלך ונמלך בביתו-אשתו); היא המעניקה לו את הרגישות למציאות ולעם (שעל כן מלכות מלכי התהו, שלא היו נשואים, הסתיימה בשבירה); והיא היועצת לו כיצד לנהוג על כל צעד ושעל (כמאמר ה’ לאברהם אבינו, המלך-דקדושה הראשון, “כל אשר תאמר אליך שרה [לשון שררה ומלכות] שמע בקֹלה”). “במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים” (“ועמך כֻלם צדיקים”) – כדי להמליך את ה’ עלינו להפוך בעצמנו למלכה.

ו’חותמת’ בדרך הרמז: שיא עבודת “אני לדודי ודודי לי” היא היחוד של מלך–מלכה. אותו מספר שוה גם למלה מיוחדת וחד-פעמית, המלמדת על אותו ענין – “סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה” (סל עולה מלך ו-סלה עולה מלכה). הפסוק אומר למלך כי ככל שיכבד-יסלסל ויחבק את המלכה – תרום קרנו ויגדל כבודו שלו. לכאורה, זהו תפקיד המלך עצמו, ומהי עבודתנו בהמלכה הזו (מעבר לתפלה למלך שירים את קרן המלכה, קרן ישראל עמו)? כדי להמליך את ה’ עלינו לנהוג סלסול בעצמנו – להתייפות ולהתקשט כמלכה הראויה למלך; להכיר בחשיבותנו עבורו; לבקש-לתבוע שישא אותנו (ולשם כך ישא-יסלח לעוונותינו); וגם לנהוג בשמחה המושכת את לב האיש-המלך לרעייתו. אזי בראש השנה תפלתנו לא תהיה רק התנצלות של מורד החוזר בו, או הכרזת הכתרה של העם, אלא שירת-סולו של הרעיה-המלכה המטה אליה את לב המלך, אמן סלה.