מכון גל עיני
נכתב עלידי
יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא אוֹהֵב אֶת פּוּרִים? לֹא מַכִּיר אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה… תַּחְפּוֹשׂוֹת, שׁוּק פּוּרִים וְהַצָּגוֹת פּוּרִימִיּוֹת, מִשְׁלוֹחֵי מָנוֹת וּסְעוּדָה חֲגִיגִית, וְהַכֹּל – בַּשִּׂמְחָה הֲכִי גְּדוֹלָה!
הָמָן הָרָשָׁע הַזֶּה… אַתֶּם מְבִינִים? הוּא חָשַׁב לְעַצְמוֹ שֶׁיַּצְלִיחַ לְהִפָּטֵר מֵהַיְּהוּדִים. לֹא כְּמוֹ אַנְטִיּוֹכוּס, שֶׁרָצָה רַק לְבַטֵּל אוֹתָנוּ מִקִּיּוּם הַמִּצְווֹת. הָמָן רָצָה לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי, אֶת הַגּוּף שֶׁלָּנוּ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָלִילָה זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנִּקְרָא ‘יְהוּדִי’. אָז הִנֵּה, אֲנַחְנוּ מַרְאִים לוֹ, וְעוֹד אֵיךְ… אֲנַחְנוּ פֹּה, רוֹקְדִים וּשְׂמֵחִים, עִם הַגּוּף שֶׁלָּנוּ, אוֹכְלִים וּבְעִקָּר שׁוֹתִים – וְהַכֹּל קָדוֹשׁ!
הַאִם שִׂמְחָה וַאֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה שְׁמוּרוֹת רַק לְחַג פּוּרִים? לָאו דַּוְקָא. “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ” הִיא מִצְוָה בְּכָל אֶחָד מִשְּׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים, וְגַם אֶת הַשַּׁבָּת אָנוּ מְעַנְּגִים בְּמַאֲכָלִים מְשֻׁבָּחִים. אֲבָל בְּפוּרִים זוֹ שִׂמְחָה מִסּוּג אַחֵר. “חַיָּב אֱינִישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא” וְלִשְׁתּוֹת בּוֹ מֵעַל וּמֵעֵבֶר לַכַּמּוּת בָּהּ הוּא מֻרְגָּל, וְהַשְּׁתִיָּה הַזּוֹ מְבִיאָה אוֹתָנוּ לְשִׂמְחָה אַחֶרֶת לְגַמְרֵי – “עַד דְּלָא יָדַע”!
אֵיפֹה סַבָּא?
אֶת הַסִּפּוּר הַמְּשַׁעֲשֵׁעַ הַבָּא וַדַּאי רֻבְּכֶם מַכִּירִים: פַּעַם יָשַׁב מְנַחֵם מֶענְדֶּל הַקָּטָן, מִי שֶׁלְּיָמִים יִתְפַּרְסֵם כָּאַדְמוֹ”ר הַצֶּמַח צֶדֶק, עַל בִּרְכֵּי הַסַּבָּא הַגָּדוֹל, אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בְּשָׁעָה שֶׁיָּשַׁב וְלָמַד. בֵּין הַסַּבָּא וְהַנֶּכֶד הַצָּעִיר הָיָה קֶשֶׁר מְיֻחָד. אִמּוֹ שֶׁל הַצֶּמַח צֶדֶק, הָרַבָּנִית דְּבוֹרָה לֵאָה, הִסְתַּלְּקָה בְּגִיל צָעִיר, וְהַיֶּלֶד הַיָּתוֹם נִמְסַר לְהַשְׁגָּחָתוֹ הַצְּמוּדָה שֶׁל הַסַּבָּא. אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, שֶׁאָהַב בִּמְיֻחָד אֶת הַיֶּלֶד הַפִּקֵּחַ, פָּנָה אֵלָיו בִּשְׁאֵלָה: “מְנַחֵם מֶענְדֶּל, אֵיפֹה סַבָּא?”. “בָּרוּר”, עָנָה הַיֶּלֶד וְהִצְבִּיעַ עַל סָבוֹ, “פֹּה”. “אֵיפֹה פֹּה?”, הוֹסִיף אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן לְהַקְשׁוֹת, “תַּרְאֶה לִי בְּדִיּוּק”. “הִנֵּה”, הִצְבִּיעַ הַיֶּלֶד לְעֵבֶר פֶּלֶג גּוּפוֹ הָעֶלְיוֹן שֶׁל סָבוֹ. אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן מְחַדֵּד: “פֹּה? פֹּה זֶה הַזָּקָן שֶׁל סַבָּא… אֲנִי מִתְכַּוֵּן אֵיפֹה סַבָּא?”. “לֹא, אֲנִי מִתְכַּוֵּן פֹּה”, שִׁפֵּר הַיֶּלֶד אֶת מִקּוּם הָאֶצְבַּע לְעֵבֶר פָּנָיו שֶׁל הָרַבִּי. וְשׁוּב מַקְשֶׁה אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן: “אַתָּה מִתְכַּוֵּן לָאַף? נָכוֹן, זֶהוּ הָאַף שֶׁל סַבָּא, אֲבָל אֵיפֹה סַבָּא בְּעַצְמוֹ?”.
בִּשְׁלַב זֶה פּוֹרֵשׁ הַיֶּלֶד מֵהַמִּשְׂחָק הַמְּיַגֵּעַ. הוּא יוֹרֵד מֵעַל בִּרְכֵּי הַסַּבָּא וּפוֹנֶה אֶל מִחוּץ לַחֶדֶר וְאַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן חוֹזֵר וְשׁוֹקֵעַ בְּעִיּוּן בַּסֵּפֶר שֶׁלְּפָנָיו. בְּעֶצֶם לֹא פּוֹרֵשׁ לְגַמְרֵי… לְאַחַר דַּקּוֹת סְפוּרוֹת מִתְפָּרֵץ הַיֶּלֶד לַחֶדֶר וְקוֹרֵא בְּקוֹל: “סַבָּא!”. אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן מֵרִים אֶת עֵינָיו מֵהַסֵּפֶר וְאָז קוֹרֵא מְנַחֵם מֶענְדֶּל הַצָּעִיר בְּצָהֳלַת נִצָּחוֹן: “אָמַרְתִּי לְךָ? הִנֵּה אַתָּה!”.
לֹא יָדַע וְלֹא אִתְיָדַּע
רְאִיתֶם פַּעַם אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁלָּכֶם? אִי אֶפְשָׁר. הוּא שָׁקוּף… בְּכָל זֹאת הָרְגָשׁוֹת וְהַשֵּׂכֶל הֵם הַחֵלֶק הַגָּלוּי שֶׁלִּי. מָה הַכַּוָּנָה? שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְזַהוֹת אוֹתָם אֶצְלִי, מִשּׁוּם שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מִתְגַּלֶּה דַּוְקָא בְּאֵיבָר מְסֻיָּם בְּגוּפִי – הַשֵּׂכֶל מַפְעִיל אֶת הָרֹאשׁ, וְהָרֶגֶשׁ אֶת הַלֵּב.
וּמֵהֵיכָן נוֹבְעִים הַשֵּׂכֶל וְהָרֶגֶשׁ? מִכֹּחַ הָרָצוֹן. אֲנִי רוֹצֶה לַחֲשֹׁב, אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְלַהֵב, אֲנִי רוֹצֶה לָעוּף עִם הַדִּמְיוֹן. הָרָצוֹן כְּבָר אֵינוֹ כֹּחַ גָּלוּי וְלָכֵן גַּם אֵין לוֹ אֵבָר מְסֻיָּם בַּגּוּף אוֹתוֹ הוּא מַפְעִיל. אֲנִי לֹא רוֹצֶה בְּאֶמְצָעוּת הַיָּד אוֹ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹצֶה – כָּל-כֻּלִּי רוֹצֶה. אָז אוּלַי הָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי הִיא הָרָצוֹן? נִרְאֶה לִי שֶׁעַל תְּשׁוּבָה זוֹ יָשׁוּב אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן וְיַקְשֶׁה עָלֵינוּ: הֲרֵי גַּם הָרָצוֹן הוּא בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר שֶׁלִּי. גַּם הוּא ‘גִּלּוּי’ שֶׁל אֵיזֶה ‘עֶצֶם’ נִסְתָּר. אָז מִיהוּ אִם כֵּן אוֹתוֹ ‘אֲנִי’ שֶׁמִּתְחַבֵּא בְּתוֹכִי וְרוֹצֶה הַכֹּל?
מִסְתַּבֵּר שֶׁאֶת הַמַּרְכִּיב הֲכִי חָשׁוּב – אֶת עַצְמֵנוּ – אֲנַחְנוּ לֹא מַכִּירִים כְּלָל. הָרָצוֹן שֶׁלִּי אָמְנָם נִסְתָּר מֵאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, אֲבָל לִי הוּא גָּלוּי. אֲנִי מַכִּיר אֶת עַצְמִי וְיוֹדֵעַ הֵיטֵב בְּמָה אֲנִי חָפֵץ וּמִמָּה אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְרַחֵק, אֲבָל אֶת הַ’עֶצֶם’ הַנִּסְתָּר אֲפִלּוּ אֲנִי לֹא מַכִּיר – הוּא נִסְתָּר גַּם מִמֶּנִּי.
בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל סֵפֶר הַזֹּהַר נִקְרָא הַמָּקוֹם הַנִּסְתָּר “רֵישָׁא דְּלָא יָדַע וְלֹא אִתְיָדַּע“. בְּתַרְגּוּם מֵאֲרַמִּית: הָרֹאשׁ שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ וְלֹא יוֹדְעִים אוֹתוֹ. כְּלוֹמַר, לֹא רַק שֶׁהוּא נִסְתָּר מֵאֲחֵרִים וְאֵין הֵם יוֹדְעִים עָלָיו כְּלוּם [“לֹא אִתְיָדַּע”], אֶלָּא שֶׁגַּם הוּא לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם עַל עַצְמוֹ [“לֹא יָדַע”].
וְנַהֲפֹךְ ‘הוּא’
זוֹ הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ שֶׁל אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בְּסִדְרַת הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁהִצִּיב לִמְנַחֵם מֶענְדֶּל הֶחָרִיף. הוּא בִּקֵּשׁ לְהַעֲבִיר לוֹ אֶת הַמֶּסֶר הַבָּא: לְעוֹלָם אַל תִּסְתַּפֵּק בַּחֵלֶק הַגָּלוּי שֶׁבְּפָנֶיךָ. עָלֶיךָ לְהִתְאַמֵּץ תָּמִיד וּלְקַלֵּף אוֹתוֹ, לִשְׁאֹף וְלַחְתֹּר לְהִתְקַשֵּׁר אֶל הָ’עֶצֶם’ הַנִּסְתָּר. אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ אָנוּ יְכוֹלִים לְהַכִּיר דֶּרֶךְ נִפְלְאוֹת הַבְּרִיאָה שֶׁבָּרָא. כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בָּהֶן אָנוּ מִתְמַלְּאִים הִתְפַּעֲלוּת, וְכָךְ אָנוּ יְכוֹלִים לְהִתְחַבֵּר אֵלָיו דַּרְכָּן. אָנוּ יְכוֹלִים גַּם לְהִתְבּוֹנֵן בַּהַשְׁגָּחָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁלּוֹ עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל בְּחַיֵּינוּ, וְשׁוּב לְהִתְפַּעֵל, לִרְצוֹת וְלִדְבֹּק בּוֹ. זוֹ הִתְבּוֹנְנוּת בַּחֵלֶק הַ’גָּלוּי’ שֶׁל ה’, בַּמֶּה שֶׁהוּא מְגַלֶּה לָנוּ, אֲבָל הָעִקָּר הוּא לְחַפֵּשׂ אֶת מָה שֶׁמֵּעֵבֶר, כָּל מָה שֶׁמֵּעַל הַשֵּׂכֶל הַגָּלוּי שֶׁלִּי – אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ!
מָה קוֹרֶה לָנוּ בְּפוּרִים? הַשִּׂמְחָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה עַד שֶׁאָנוּ מְסֻגָּלִים לְהַגִּיעַ אֶל אוֹתוֹ מָקוֹם נִסְתָּר, שֶׁ”לֹא יָדַע וְלֹא אִתְיָדַּע”, וְזוֹהִי לְמַעֲשֶׂה שִׂמְחַת “עַד דְּלָא יָדַע”! בְּשִׂיאָהּ שֶׁל הַשִּׂמְחָה אָנוּ מִזְדַּהִים עִם תְּשׁוּבָתוֹ הַחֲרִיפָה שֶׁל מְנַחֵם מֶענְדֶּל הַצָּעִיר: “הִנֵּה סַבָּא!”. עֻבְדָּה, אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו בִּשְׁמוֹ וְהוּא – הוּא בְּעַצְמוֹ – הוֹפֵךְ אֶת פָּנָיו, מַפְנֶה אוֹתָם אֵלֵינוּ וְעוֹנֶה! מַמָּשׁ “וְנַהֲפֹךְ הוּא”!
שֶׁנִּזְכֶּה לַהֲפֹךְ אֶת הַ’הוּא’ לְ’אַתָּה’ וּלְגַלּוֹת אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ!
שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ! פּוּרִים שָׂמֵחַ!
רָזִי
