עולם ומלואו

במצות הקהל יש הדגשה מיוחדת על הגרים: “הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ”. בדרך כלל, התורה משווה בין יהודי מלידה לגר-צדק, ואין צורך לומר זאת בפירוש, ובכל זאת כאן מודגש שצריך להקהיל את הגרים. מכאן שמלכות ישראל מגיעה לשלמותה רק כאשר היא ממלאת את תפקידה כלפי הגרים – הן לקרב את גרי-הצדק והן לגייר את הראויים לכך.

יש אומרים שהגר המוזכר כאן במצות הקהל אינו גר צדק (שאותו אין צריך להזכיר) אלא “גר תושב”, גוי השומר שבע מצוות בני-נח ויושב אתנו בארץ (ואנו מצווים להחיותו) – גם אותו צריך לקרב שישמע את התורה וילמד ליראה את ה’, ואם הוא שייך לכך – שיתגייר.

השליחות – לקרב גרים

כתוב בספרי החסידות – במיוחד אצל רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן – שעל כל יהודי לעסוק בקירוב בעלי תשובה ובגיור גרים: “כי כל אדם צריך ומוכרח לעסוק לקרב גם אחרים לה’ יתברך ולעשות בעלי תשובה וגרים, כי לכך נוצרת, כי זה עיקר ישוב העולם” (ליקוטי הלכות הל’ גרים). כמובן שצריך לתקן את עצמו, להחזיר את עצמו בתשובה, אבל תוך-כדי העבודה הזו עליו גם לפנות החוצה ולקרב רחוקים – לקרב יהודים לתורה, לגייר גרים, ולהשפיע על גויים לשמור שבע מצוות.

קירוב רחוקים הוא “להרבות בכבוד שמים”. יש כבוד מיוחד כאשר מישהו רחוק, הכי רחוק, מתקרב לה’, כמבואר בספר הזוהר שכדי להגיע למתן תורה היה צריך קודם שיתרו יתגייר. ההתעוררות של הגר מלמטה (“אתערותא דלתתא”) להרבות בכבוד שמים, מעוררת במקביל השפעה מלמעלה (“אתערותא דלעילא”) שכבוד ה’ יתגלה עוד ועוד.

התכלית היא לקרב את כל הרחוקים, ללקט את כל ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם, “וקרב פזורנו מבין הגויים” – כולל הניצוצות הנמצאים בגויים שעתידים להתגייר – ורק אז מגיע המשיח.

ריבוי הדעת

תכלית הגאולה היא כאשר “מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”, והיעוד הזה יתקיים כאשר גם אומות העולם יתקרבו לדת האמת (כדברי הרמב”ם). כך גם כותב רבי נחמן שעל ידי גרים מתרבה הדעת בעולם.

בפנימיות, הדעת שיש אצל היהודי היא יחסית “דעת עליון”: נשמת היהודי, “חלק אלו-ה ממעל ממש”, חשה את מציאות ה’ כדבר הפשוט, ואת מציאות העולם כחידוש. לעומת זאת, הגוי נתון בתוך “דעת תחתון” – נקודת המוצא שלו היא מציאות העולם הנברא, והוא מאמין בה’ רק כמקור למה שנראה בעין. אך כאשר הגוי מתגייר, הוא מעשיר את דעת ה’ שאצלנו במבט הנוסף, מחבר דעת עליון ודעת תחתון, “אל דעות ה'”.

נקודה נוספת: לגר יש דעת חזקה, שהרי בתחילה דוחים אותו ורק אם הוא עומד בנסיון ומתעקש הוא זוכה להתגייר. אם כן, הגר מוסיף לעם ישראל קורטוב עקשנות חיובית, והרי זהו דבר שאנו זקוקים לו מאוד, כדברי הרבי מליובאוויטש שעשרה עקשנים יכולים להביא את המשיח עכשיו.

השבת אבדה

רבי נחמן אומר שמי שמקיים מצות השבת אבדה זוכה לגייר גרים. מה הקשר בין הדברים? מי שעתיד להתגייר, נשמתו שייכת בעצם לעם ישראל אלא שהלכה לאיבוד בעולם וצריך להחזירה למקומה, השבת אבדה ממש.

גם זיווג איש ואשה הוא השבת אבדה (כדברי חז”ל שהאיש מחזר אחר האשה שאבדה לו). כך גם היחס המתוקן בין ישראל לאומות העולם הוא כיחסי איש-אשה: עם ישראל הוא האיש-המשפיע, והאומות הן האשה-המקבל, ובכל פעם שנוצר חיבור אמיתי ביניהם נולדות עוד נשמות של גרים. בדרך מליצה: “וְגֵר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ” – הזאב יתגייר ויצטרף לכבש…

שנת עולם ומלואו

הדבר הזה נוגע במיוחד לשנת תשע”ו, שכולה “שנת הקהל”. אחד מסימני השנה הוא “תהא שנת עולם ומלואו” –  על-פי הפיוט “עולם ומלואו שלך, חפצת להצדיק קהלך” (רמז מובהק גם למצות הקהל). העולם הוא הכלי, ו’מלואו’ הוא האור שממלא אותו – כבוד ה’, “כבודו מלא עולם”. ה’עולם’ המצומצם שלנו הוא עם ישראל, אך צריך להתפשט על העולם כולו, תיקון עולם במלכות ש-די. ‘עולם’ גם מלשון העלם – בהתחלה העולם מסתיר את ה’, אך המשימה היא להרבות בכבוד שמים, על ידי קירוב רחוקים, שיהיה “כבודו מלא עולם”, ולהפוך את העולם שיהיה עם–לו של ה’.

הדוגמה המובהקת לגיור טוב היא רות המואביה (ממנה יצא דוד המלך), והמגיירת היא נעמי. והנה בגימטריה: רות נעמי = תשעו.