עומק האמונה במשה

משה רבינו מול עגל הזהב

עומק פרשת כי תשא הוא ההתמודדות בין משה רבינו – המביא את ה’ אל העם ומיצג אותו בפניהם – לבין העגל, אותו מנסים העם ליצור כתחליף כאשר הם חשים ש”זה משה האיש לא ידענו מה היה לו”[א]. כך, בפשטות, יש בחטא העגל כפירה במשה רבינו יותר ממה שיש בו כפירה במלכות ה’ או עבודה זרה[ב]. ליתר דיוק, חטא העגל מגלה שתפיסה לא נכונה של העם את משה רבינו ותפקידו הולידה בשעת משבר את חטא העגל.

העמקה בדבר דורשת עיון במשמעות דמות הצדיק, משה רבינו, תוך דגש על התגלותה בפרשתנו. לכאורה, ניתן לחשוב שחטא העגל מוכיח שתאוה לממש ולהגשים את ה’, חיפוש דמות אלקית במציאות וחוית “ויאמינו בהוי’ ובמשה עבדו”[ג] (שלכאורה משווה עבד לקונו) הם בעיות המתדרדרות עד לחטא העגל.

אכן, עיון מגלה דווקא בפרשתנו מודגש – כמה פעמים, באופן יוצא דופן – כי משה עבד ה’ הוא מימוש ה’ בעולם[ד]. לכן ברור שעומק העימות בפרשה הוא בין התפיסה הנכונה של צדיק האמת, משה רבינו, כממוצע מחבר בין ה’ וישראל – המביא את דבר ה’ לעם ומגלה את האלקות לעיניהם – לבין תפיסה מעוותת של ממוצע כזה, המביאה לעבודת עגל הזהב.

הוי’ א-להי ישראל

שלש פעמים בפרשה מוזכר ה’, ובאופן סמוי מדובר בכנוי למשה רבינו עצמו:

אחר חטא העגל אומר משה “מי להוי’ אלי… כה אמר הוי’ א-להי ישראל שימו איש חרבו על ירכו והרגו איש את אחיו…”. בתנא דבי אליהו[ה] נאמר:

מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב”ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר “מי להוי’ אלי” ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו, והוא אמר “כה אמר הוי’ א-להי ישראל וגו'”?! אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו, אם אני אומר לישראל “הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו” יהיו ישראל דנין (קל וחומר) ויאמרו לי: לא כך למדתנו רבינו, סנהדרין שהרגו נפש א’ מישראל פעם אחד בשבוע נקראת מחבלנית? מפני מה אתה הורג ג’ אלפים ביום אחד? לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר “כה אמר הוי’ א-להי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו'”.

כלומר, ציווי “הוי’ א-להי ישראל” הוא בעצם ציווי של משה רבינו. כמובן, לא מדובר בציווי ‘לא תורני’ – משה לא הורג אנשים מדעתו – אלא ש”שכינה מדברת מתוך גרונו של משה”[ו] ובו מתגלה “הוי’ א-להי ישראל”. ורמז מופלא: “הוי‘ א–להי ישראל” עולה משה רבינו[ז] (וכן הוא עולה תריג, לרמז שגם הוראה זו, מדעת משה, היא אלקית ככל תריג מצוות התורה)!

בעקבות החטא נטה משה את אהלו מחוץ למחנה – “והיה כל מבקש הוי’ יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה”[ח] – ופרשו כי “מבקש הוי'” הוא “מבקש משה”[ט].

הבטוי “הוי’ א-להי ישראל”, החוזר רק שלש פעמים בתורה, מופיע פעם נוספת בפרשה: “שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדֹן הוי’ א-להי ישראל”[י], פסוק שנדרש בזהר על גלגולו העיקרי של משה: “מאן ‘פני האדֹן’? דא רבי שמעון בר יוחאי”[יא]. דרשה זו, פנימיות דרשת חז”ל ש”חייב אדם להקביל פני רבו ברגל”[יב], מובנת היטב בשל האור האלקי הקורן מ”פני משה”, כמתואר בפרשתנו.

פנימיות וחיצוניות התורה

מהו ההבדל המהותי בין ראית משה כמיצג ה’ בעולם וקרוי בשמו, לבין יחס כזה לעגל? או, נכון יותר, מהו ההבדל בין תפיסה נכונה של משה כממוצע המחבר את ה’ לעולם לבין תפיסה – דומה אך שגויה – הגורמת לחטא העגל? על ההבדל המהותי נעמוד מתוך עיון בתפקיד משה ותורתו בהבאת ה’ לעולם:

בכלל, תפקיד משה ותורתו הוא חיבור בין ה’ לעולם כך שהעולם (וישראל בפרט) יחושו את ה’ במציאות. בכל התורה ה’ ‘נותן את עצמו’[יג], אך בפרטות יש בכך שני ממדים: הפן הגלוי בתורה הוא הלכות מעשיות – ‘תרגום’ רצון ה’ למציאות המוכרת, לשפת העולם. בפן זה התורה היא כעין ממוצע מפסיק בין ה’ כפי שהוא לעצמו לבין עולמו, אך דווקא דרך ההפסק מתבצע תרגום המאפשר להכניס את דבר ה’ לעולם. הפן הנסתר בתורה הוא רזי התורה, שלא פונים לעולם בשפתו אלא מתארים את האלקות בשפתה שלה – למרות שסודות אלו לא נתפסים לגמרי במח האדם, הם יוצרים אצלו תחושת הפלאה עמוקה ביחס לה’ וגורמים לו להתבטל אליו לחלוטין. בכך התורה היא ממוצע המחבר ומביא את האלקות עצמה לעולם כך שישראל יוכלו להבטל אליה[יד].

ובסגנון נוסף: בפן הגלוי מודגש לימוד תורה, כשהלומד לא מתימר לחוש בה’ וברצונו העצמי – שלעתים, במקרים בהם נדרשת “הוראת שעה”, לא כתוב בתורה הגלויה – ואילו בפן הנסתר הדגש הוא על קשר לה’ כפי שהוא לעצמו, כשהלומד יכול לזהות רצון סמוי מהפן הנגלה בתורה ולחוש בו ‘מדעתו’. הדבר מתבטא כבר בהופעה הראשונה של משה כ”הוי’ א-להי ישראל”, כשמשה פועל בהשראה אלקית שמעל לתורה הגלויה ומורה מדעתו – ו”שכינה מדברת מתוך גרונו” – הוראה שנראית מופרכת לפי כללי התורה הנגלית הרגילים.

נראה שתפיסת הפן של הממוצע המפסיק (הקדוש) במשה ובתורתו היא שהביאה בסופו של דבר לחטא העגל. ראית התורה רק מהפן החיצוני-האנושי, בו עובר אור ה’ דרך הפסק ותרגום, עלול להביא להפסק מוחלט – ליחס רק ליצוג ‘מציאותי’ של ה’ וריחוק מה’ עצמו.

“אנא סימנא בעלמא”

בעומק יותר, גם בתפיסת ממוצע מחבר שלא חודר לגמרי לעולם האדם יש חסרון, שתרם גם הוא לחטא העגל. ונסביר:

יש הבדל פנימי בין שני סוגי חבור ה’ לעולם: בנגלה שבתורה יש ממשות למשה ולעולם של שומעיו, הכל נאמר בשפת העולם והעם יכול לשמוע בלי להתבטל ולצאת מקיומו בעולם[טו]. בפנימיות מודגש הבטול בפני ה’, משה בטל וכשישראל מתחברים לאורו הפנימי הם בטלים עמו באלקות. אם ישראל לא תופסים את משה כראוי – לא חשים שפנימיות התורה דורשת את בטול האנושי בפני ה’ (הגורם לגילוי ה’ באדם) – אזי כשנעלם ה’ציור’ החיצוני של משה בבטול לה’ אין הם אוחזים בו ועולים עמו, אלא מחפשים לו תחליף בעולמם.

העם חש שה’ מאיר במשה, אך חשב שהגילוי שייך לחיצוניות דמותו של משה – ולכן שייך למשה בלבד, ולא לכל יהודי (שדמותו אחרת, שהרי “לא קם… כמשה”[טז]). לוּ ידעו ישראל שגילוי ה’ במשה מופשט מכל ציור, היה מובן להם שהעלמות דמותו משה החיצונית מגלה בו פן עליון – את היותו ממוצע מחבר המאפשר גם להם לפשוט את דמותם החיצונית ולגלות בעצמם את ה’, כבמשה.

למעבר מתפיסה משה בחיצוניות (תוך מיקוד בדמותו, או בתחליפיה) לתפיסתו בפנימיות (בבטולו חסר הציור, שקיים בכל יהודי) דרוש תהליך, המתחולל בשלשת גילויי משה כ”הוי’ א-להי ישראל” אחר חטא העגל שהוזכרו לעיל. שלשת השלבים מכוונים, כבכל תהליך מתוקן, להכנעה-הבדלה-המתקה[יז]:

בשלב הראשון מתגלות פני ה’ במשה כבאות להכניע את ישותם החיצונית של ישראל – לעשות דין באלו המעיזים לתת ‘ציור’ לגילוי ה’ בעולם (ובדקות, במי שרואה את עיקר דמות ה’ בחיצוניות התורה); בשלב השני מתגלות פני ה’ במשה היוצא אל מחוץ למחנה ונבדל ממציאות העם, וכל מבקש ה’ מוזמן להבדל מהקיום במחנה האנושי; בשלב השלישי מאיר ה’ מפני משה ל”כל זכורך”, שוכן בתוכם וממתיק את מציאותם – מתברר שאין הדבר מיוחד למשה לבדו, אלא לכל צדיקי האמת ומהם לכל ישראל, “ועמך כֻלם צדיקים”[יח]. כפי שאמר רשב”י על עצמו “אנא סימנא בעלמא”[יט] – אני סימן בעולם לכל יהודי כיצד לגלות את עצמות ה’ (ה”חלק אלו-ה ממעל ממש”[כ]) שבקרבו.