פה אל פה

“פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה”[א]. זהו השיא של תיאור מעלת משה רבינו (לאחר שמרים ואהרן דברו במשה), שנבואתו היא באין-ערוך ביחס לשאר הנביאים. כל הנביאים התנבאו ב”כה אמר הוי'” – כה, בערך, ככה – ורק משה התנבא ב”זה הדבר אשר צוה הוי'”[ב] – זה בדיוק (לכן רק משה נותן מצוות, אפילו המשיח לא יחדש מצוות). אכן, כתוב בתניא[ג] שלכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו, כל אחד יכול לתקשר עם ה’ במדרגת “פה אל פה אדבר בו”.

נשיקות מחברות מלב אחד

נפתח בהתבוננות חשבונית. פה אל פה אדבר בו = 416 = 16 פעמים הוי’ = לב פעמים אחד (אחד הוא חצי הוי’, וממילא “הוי’ אחד” הוא סוד “שלם וחצי”). “פה אל פה” מתחיל מלהיות “לב אחד” עם ה’, קשר אמתי של לב ופה, “פיו ולבו שוים”, מה שאני חש בלב אני אומר בפה.

בלשון הקבלה, “פה אל פה” היינו ‘זווג נשיקין’, “ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין”[ד], וכדי להגיע למדרגה הזו צריך להיות “לב אחד” עם הנשמה שאיתה מתקשרים “פה אל פה”. אם אין אהבה מושלמת בין שנים, אזי “נעתרות נשיקות שונא”[ה] – נשיקות שלא באות מאהבה הן כבדות – אבל כשיש לב אחד בין שתי נשמות הן יכולות באמת לתקשר “פה אל פה”.

ועוד, פה אל פה אדבר בו עולה פעמיים יצחק. זווג בכלל, וזווג נשיקין בפרט, הוא המדרגה של יצחק אבינו (“יצחק מצחק את רבקה אשתו”[ו]), מלשון צחוק-שחוק והנאה (בפרט, הצחוק של תקשורת “פה אל פה”, נשיקין, שייך לדעת, מדתו של משה רבינו, “דעת גניז בפומא”[ז], ב”פה אל פה”).

הביטוי “לב אחד” נאמר על חניית ישראל מול הר סיני, הפעם היחידה בה נאמר “ויחן שם ישראל”[ח] בלשון יחיד, ומפרשים חז”ל “כאיש אחד בלב אחד”[ט], כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד בלי מחלוקת, ואז זכו למתן תורה “מנשיקות פיהו”. כמו שמשה הוא “לב אחד” עם ה’ כך כדי שכל ישראל יקבלו את תורת משה הם צריכים להיות “כאיש אחד בלב אחד”. מכאן הכל מגיע.

יד מקרבת לגוף

נמשיך להתבונן בשלש המלים הראשונות “פה אל פה“. מתאים לעשות פעולת ‘הכאת אותיות’, להכפיל את האותיות בכל תיבה, בדרך הבאה: פ פעמים ה = 400. א פעמים ל = 30. פ פעמים ה = 400. הכל יחד 830. נחבר זאת ל-פה אל פה אדבר בו, 416, ונקבל 1246, 14 פעמים 89, יד פעמים גוף. כלומר, חפשנו את המספרים השייכים לגוף כיון שהכל מתחיל מתקשורת “פה אל פה”. היד מביאה אל הגוף, זהו כח של “ימין מקרבת”[י] (ומי שכותב בשמאל, זו הימין שלו), “ימינו תחבקני”[יא], להביא את הזולת אל הגוף.

למה ה’ נתן למשה את התורה “פה אל פה”, מה הרצון שלו בנשיקה עם ה’? הכל בשביל לקרב את כולם לה’, להושיט יד לקרב את כולם לגוף התורה ועל ידי כך “לאשתאבא בגופא דמלכא”[יב], להשאב ב’גוף’ של ה’. זה הכח של נבואת משה רבינו.

נמשיך את פעולת ההכאה גם במלים “אדבר בו“, כיון ש”אדבר” מתחלק לשתי תנועות אד-בר (וכך כל הביטוי הוא במקצב “פה אל פה אד בר בו”): א פעמים ד = 4. ב פעמים ר = 400. ב פעמים ו = 12. וביחד 416 = פה אל פה אדבר בו!

פירושי “פה אל פה”

כעת נחזור לפרש את פשט הבטוי “פה אל פה”, בין המפרשים יש מגוון פירושים:

האבן-עזרא מפרש “פה אל פה, בלא אמצעי”, בלי שום ממוצע (כמו מלאך). הנבואה מגיעה ישר מעצמות ה’ למשה רבינו, כמו “שכינה מדברת מתוך גרונו של משה”[יג] בלי שום אמצעי (וכן מפרש הרמב”ם[יד]).

רש”י מפרש “פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו, בסיני ‘לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פֹּה עמוד עמדי’[טו]“. מה שמשה פרש מן האשה – שעל זה אהרן ומרים מתחו בקורת – היה בצדק, בציווי מפורש של ה’ “ואתה פה עמוד עמדי” (לפני מעמד הר סיני ישראל פרשו מנשותיהם וכשנאמר להם “שובו לכם לאהליכם” הכוונה לחזור לחיי אישות, ואילו למשה נאמר “ואתה פה עמוד עמדי”, רמז ברור שנאסר לו לחזור לאהלו, לזווג גשמי) – ” פֶּה אל פֶּה” רומז ל”פֹּה עמוד”. בפנימיות, משה רבינו עלה מדרגת זווג גופני לדרגת זווג עליון, ‘זווג נשיקין’, “פה אל פה”, ולכן פרש מן האשה.

הספורנו מפרש “פה אל פה אדבר בו. שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו”. משה רבינו מתנבא כשהוא זקוף קומה, לא כשאר הנביאים שנופלים, כמו שכותב הרמב”ם[טז] שאצל שאר הנביאים צריך לבטל את הכח הגופני כדי להתנבא, לכן הם נופלים או מתנבאים בחלום, ואילו משה מקבל את נבואתו “פה אל פה”, בלי בטול חושים, מפוכח לגמרי.

בעל ‘הכתב והקבלה’ מפרש ש”פה אל פה” היינו מקצה אל קצה (כמו במקומות אחרים בתנ”ך[יז]), בהמשך לפסוק הקודם “בכל ביתי נאמן הוא” – “אחר שאמר שהוא הנאמן בכל בית החכמה, הוסיף לאמר, פה אל פה אדבר בו. כלומר מן קצה הראשון שבבית החכמה עד קצותה האחרון אוכל לדבר עמו, שאינני צריך להעלים ממנו שום ידיעה וחכמה”. ה’ מרשה למשה ‘לטייל חופשי’, להכנס ולחטט בכל פינה בביתו, באוצרותיו ובסודותיו.

פירוש נוסף של אחד האחרונים: “פה אל פה” היינו שאני נתתי לו את הכח בפה. תחילה היה משה “כבד פה וכבד לשון”[יח], לא היה לו כח לדבר ברור, ואני בראתי בריה חדשה אצל משה רבינו, שרפאתי לו את הפה שלו.

הקבלת הפירושים לספירות

חמשת הפירושים האלה מתאימים לפי הסוד לחכמה, בינה, דעת, ו קצוות, ומלכות. נסביר בקיצור:

פירוש האבן עזרא, שמשה מדבר עם ה’ באופן ישיר, בלי אמצעי, שייך לחכמה, מדרגת הבטול, מוחין דאבא. כשיש בטול יש גילוי של “אחד האמת”[יט], ואין שום כח באמצע;

פירוש רש”י, שה’ אמר למשה, שייך לבינה, מוחין דאמא (בכלל, פירוש רש”י על התורה הוא בחינת מוחין דאמא, “יינה של תורה”, וכידוע שתפלין של רש”י הם מוחין דאמא). ציווי מפורש שייך לחכמה, אספקלריא המאירה, “זה הדבר”, אבל כאן לא נאמר למשה “פרוש מן האשה” אלא הוא הבין דבר מתוך דבר בבינה (הם ישובו לאהליהם ואתה לא), לשמוע את מה שעולה מדברי ה’ (שמיעה בבינה, וכן “נעשה ונשמע”, “עשיה לעילא” בבינה);

פירוש הספורנו, שמשה מקבל את הנבואה כשהוא במלוא חושיו, הוא הדעת. מח הדעת כולל את כל חמשת החושים הגשמיים של האדם. אם כן, שלשת הפירושים הראשונים הם חב”ד – ישירות, במפורש, עם כל החושים;

הפירוש ש”פה אל פה” היינו מקצה אל קצה, מכוון כנגד ו”ק – ראשי תבות ו קצוות, כללות המדות. משה הולך לכל כיוון שהוא רוצה, הכל גלוי וידוע: חסד הוא דרום, גבורה צפון, תפארת מזרח, יסוד מערב, נצח והוד מעלה ומטה;

אחרון חביב, הפירוש שאני רפאתי לו את הפה, הוא כנגד המלכות, “מלכות פה תורה שבעל פה”[כ].

ולסיכום:

הפרישה מן האשה בציווי או מעצמו

ראינו ברש”י שה’ אמר למשה בפירוש, “פה אל פה”, לפרוש מהאשה. אבל יש מפרשים שמשה עשה זאת על דעת עצמו, כפשט הגמרא שזהו אחד משלשה דברים שמשה עשה מדעתו והסכים הקב”ה עמו[כא]. לפי זה, “פה אל פה” זו התפתחות התורה שבעל פה המתחילה להתגלות כאן, כאשר משה הבין מעצמו מהו רצון ה’, ואת זה אהרן ומרים לא הבינו!

זהו פירוש נוסף השייך למלכות, “מלכות פה תורה שבעל פה”, בהמשך לפירוש הקודם שה’ רפא את הפה של משה. והנה המלכות מקבלת מהבינה (הבת מקבלת מאמא, אמא תתאה מאמא עילאה): בבינה הוסבר שמשה הבין דבר מתוך דבר מתוך דברי ה’, זהו שורש התורה שבעל פה (המתגלה במלכות), “תורת אמך”, וכן “משה זכה לבינה”, והבינה היא “שכינתא עילאה” המדברת מתוך גרונו של משה (ב”מלכות פה”).

ניצוץ משה בכל אחד

יש ניצוץ משה רבינו בכל אחד, ועלינו לגלות את הניצוץ הזה עם כל הפירושים: לדעת שאנחנו יכולים להיות קשורים לה’ ולתקשר איתו בלי שום אמצעי; שאנחנו יכולים לשמוע מה’ דברים מפורשים מה לעשות בכל שלב בחיים, גם אם ההוראה נשמעת קצת מוזרה; ללמוד שלא צריכים לבטל את החושים ולצאת מהגוף כדי לקבל את ההוראה; שאנו יכולים ורשאים לחטט בכל מקום באוצרות של הקב”ה, “לדעת כל רז סודך”[כב] מקצה לקצה; ואחרון חביב, לדעת שהקב”ה מרפא לנו את הפה, ומפתח מדור לדור את ה”פה אל פה”.

פירוש זה האחרון שייך במיוחד להמשך הדורות, כיון ששרש הזמן הוא בספירת המלכות, “ה’ מֶלֶךְ ה’ מָלָךְ ה’ ימלֹך לעולם ועד”[כג]. כלומר, ה”פה אל פה” הוא גם ההשתלשלות של משה רבינו בכל דור, התפתחות התורה שבעל פה, זו הנצחיות של משה. גם בממד המקום, ראינו ש”פֶּה” רומז ל”פֹּה”, וממילא “פה אל פה” הוא בכל מקום, בכל דור משה נמצא אתנו כאן ועכשיו. 

כל זה נכלל ב”פה אל פה אדבר בו”, שה’ יעזור שנוכל לגלות את המשה רבינו שבתוכנו.