פני ה’ – נצחיות ושינוי

תורתנו הקדושה היא נצחית ובלתי-משתנה – “זאת התורה לא תהא מוחלפת” – ואף על פי כן רואים שבמשך הדורות הולכת התורה ומתפתחת, מקבלת ממדים נוספים ופנים חדשות, ובמובנים מסוימים אף עוברת שינויים ומהפכות מן הקצה אל הקצה. הכיצד?

באמת, יש בתורה שני ממדים: על הממד הנצחי והבלתי-משתנה של התורה נאמר “אין ‘אמת’ אלא תורה” – האמת היא קבועה ונצחית. על הממד המשתנה והמתפתח של התורה נאמר “אין ‘עז’ אלא תורה” – בשביל לחולל שינוי נדרש עוז. עזות דקדושה היא חדורת ענוה – “העז והענוה לחי עולמים” – וביטויה הראשון הוא העוז להודות בטעות, לשנות דעה ולהתקדם. האמת שבתורה מתגלה בתורה שבכתב, שנתנה חתומה ולא השתנתה. העוז שבתורה מתגלה בתורה שבעל פה, הצומחת ומתפתחת מדור לדור. האמת הנצחית של התורה מתבטאת בעיקר בשכל האובייקטיבי של התורה ואילו העוז לשנות נובע מהלב של התורה, הממד הסובייקטיבי שבה, הרגיש לשינויי המציאות (בלשון הלמדנית האובייקט והסובייקט הם החפצא והגברא).

שתי התכונות מופיעות גם בלומדי התורה, עם ישראל, כמחויבות מלאה לתורת הנצח לצד העוז לפסוק כהבנתם בתורה המסורה בידיהם ואף לתקן תקנות ולחולל שינויים לפי הצורך (כאשר הקב”ה מחייך ואומר “נצחוני בני נצחוני”). שני הממדים מתבטאים בשני סוגי לומדים – “סיני” ו”עוקר הרים”. ה”סיני” בקי בכל התורה כלשונה, ללא שינוי, ו”עוקר הרים” מעמיק, מחדש ומחולל מהפכות בתורה (ככל שחולף הזמן, וממד ה”סיני” שבתורה נגיש וזמין לכל – באמצעי המדיה השונים – מקבל ממד ה”עוקר הרים” יותר חשיבות).

“ישראל, אורייתא וקוב”ה כולא חד” – אם אנו מוצאים את שני הממדים בתורה ובישראל, מתבקש לחפש אותם גם אצל הקב”ה, כביכול. על ה’ כתוב “נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם”, אך לפעמים אנו מוצאים בתורה שה’ מתנחם כ”אדם”. יש לה’ פנים של אמת-שכלית בלתי משתנה, “הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה”, וגם פנים של “עצם הטוב”, המרחם על ברואיו ומיטיב להם לפי צרכיהם המשתנים. בתיקוני הזהר כתוב שעל אף ש”אני הוי’ לא שניתי”, הרי לגבי החוטאים ה’ משתנה ומסתתר – מתלבש בתוך המציאות כדי להגיע למקומם ולעורר אותם לתשובה ולשינוי. “פנים בפנים דבר הוי’ עמכם” – ה’ מדבר עמנו עם שתי הפנים, פני ה”לא אדם” הבלתי-משתנה ופני ה”אדם” המגיב למציאות, מחולל בה שינויים ומקדם אותה לתכליתה הטובה.

בעומק, “ישראל, אורייתא וקוב”ה כולא חד” ממש, כאשר התורה וישראל הם-הם שתי הפנים של ה’ – התורה מבטאת את פניו הנצחיות של ה’, וישראל, עליהם נאמר “הוי’ עז לעמו יתן”, מבטאים את כח העוז האלוקי (“תנו עז לאלהים על ישראל גאותו”). “מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר”, גם לתורה, והשעשוע של ה’ דווקא הוא בעוז המהפכני של ישראל, המוביל את העולם כולו ליעודו כ”דירה בתחתונים”.