פעולת השופר בכל כחות הנפש

לשמוע קול שופר

בראש השנה “מצות היום בשופר”[א] – תיקון הנפש בראש השנה הוא על ידי תקיעת שופר (ו”כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא”[ב], כשהראש מתוקן – בראש השנה – הכל מתוקן). על תקיעת שופר מברכים “לשמוע קול שופר” – זו ברכה על עצם שמיעת הקול, ולא על הבנת המסר האלקי הטמון בתוכו (שאזי היתה הברכה ‘לשמוע בקול שופר’[ג]). על אף שהמצוות הן שלוחיו של הקב”ה[ד], והתבוננות במצוה כנושאת מסר אלקי בשליחות ה’ אינה מופקעת, מצות שופר דורשת רק את הטית האזן כפשוטה לשמוע את הקול. בעומק, גם בקול השופר יש מסר פנימי ומפורט לנשמה, אלא שקול השופר הפשוט פונה לשרש הנשמה – וממילא לנשמת האדם המלובשת בגוף אין בו כל אחיזה של הבנה ישירה – ומשרש הנשמה מחלחל בדרך ממילא תיקון פרטי לכל כחות הנשמה המלובשת בגוף.

הדבר רמוז בפרשת האזינו (בה חל לרוב ראש השנה): “האזינו השמים ואדברה” הוא הציווי לשרש הנשמה (בגימטריא “השמים“) להטות אזן לקול השופר (כשהטיית אזן זו מתבטאת בשמיעה גשמית, ללא כל הבנה, של קול השופר) ומתוך כך נעשה בדרך ממילא (ולא באופן של ציווי) “ותשמע הארץ אמרי פי”[ה], כשהנשמה המלובשת בגוף (– הארץ) זוכה לשמיעה-הבנה של מסר השופר. אל שרש הנשמה מגיע המסר כדיבור קשה ותקיף (“ואדברה”) – כח הנהגה אלקי, שיש לציית לו גם ללא הבנה – אך הוא מחלחל לנפש כ”אמרי פי”, אמירה רכה הפועלת שינוי פנימי. כשמטים אזן לקול השופר הפשוט, נבלעים מסריו הפנימיים בכל כחות הנפש, מעוררים אותם ומתקנים אותם.

נתבונן בפעולת קול השופר בכל כחות הנפש, ובכך נכשיר את הנפש לקלוט את הקול בשלמות:

חיזוק האמונה, גילוי התענוג, איזון הרצון

קול השופר מחלחל קודם כל משרש הנשמה אל כחות העל-מודע שבנפש – האמונה, התענוג והרצון:

בכלל, מסר שאיננו מובן בשכל מכוון לכח האמונה שבאדם – כך הסביר אדמו”ר האמצעי כי יש לומר “דברי אלקים חיים” גם למי שאינו יכול להבינם, משום שהנשמה מבינה והדבר מחלחל לנפשו ומחזק את אמונתו התמימה בה’ (ומתוך כך את קיום המצוות שלו בעשה ולא-תעשה)[ו]. הסבר זה נובעת מאמונה שוה בכל יהודי ויהודי (ואמר הבעש”ט שכשם שיש להאמין בה’ כך יש להאמין בכל יהודי ויהודי), והקול הפשוט של השופר מדבר אל הכח השוה בכל יהודי – כח האמונה – כדי לחזקו וליצבו. האמונה היא התקשרות עצמית לבעל הרצון – לה’ עצמו – עוד לפני שמבינים מהו רצונו ומעמיקים בו (כמאמר חז”ל “קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי”[ז]).

ב”שיר פשוט” של השופר – שקולו הפשוט ביותר מבין כל כלי הנגינה, והוא הכתר והשרש לכולם – יש כח לעורר ולגלות את הענג הפשוט שבנפש, והדבר רמוז בכך ששופרא בארמית הוא דבר יפה, משובח ומענג. בנפש קיים ממד תמידי של ענג שבת[ח] – נקודת נחת ותענוג בהתקשרות לה’ – המאפשרת ליהודי ‘לצוף’ על פני כל קשיי החיים (כאילו “כל מלאכתו עשויה”[ט]), ולגשת בנינוחות ברוגע ובענג לכל מה שה’ רוצה ממנו. תענוג הוא שותפות היהודי בחוית התענוג של ה’ מבריאת העולם ומהתגלות ה’ בה, והוא שרש נכונותו של היהודי להשתתף ב’משחק הבריאה’, לרדת למציאות ולממש בה את רצון ה’. תקיעת השופר מגלה ענג זה, ונותנת כח בנפש לעבודת ה’ בכל שינויי השנה.

כח הרצון שבנפש – הנוגע בפועל לתפקוד המודע של האדם – נמצא פעמים רבות בפיזור בין מגמות רבות ולעיתים אף סותרות. פיזור הנפש – פיזור הרצון (שהרי נפש מובנה רצון, כבפסוק “אם יש את נפשכם”[י]) – הוא תופעה שלילית גם כאשר אין מדובר ברצונות המפזרים ניצוצות מהנפש בתאוות רעות. עוצמת הרצונות והיומרות גורמת לאדם עליות חדות במצב רוחו וחוסר היכולת לממשם מפיל אותו לדכאון. ההאזנה לשופר צריכה לגרום לאיזון הרצון, אלא  שאצל יהודי איזון הרצון אינו דיכוי יומרותיו הגדולות (כפי שיציע פסיכולוג, עצה המתאימה לאינו-יהודי) אלא יצירת סדר עדיפות נכון המאפשר להשיג את יעדי הרצון – קול השופר מרכז את הרצון ומבהיר אותו, וכשהיעדים ברורים מסוגל האדם לממש את היוזמות ואת האתגרים הגדולים ביותר באופן מאוזן ומתוקן[יא].

הערכת מצב, תשובה, שיקול הדעת

כשקול השופר מחלחל אל המוחין – חכמה, בינה ודעת – הוא מעורר כחות המכוונים את התנהגות האדם בהמשך השנה כולה:

“לשמוע קול שופר” עולה טז פעמים חכמה – בכח הקול לעורר באדם את כח הראיה של החכמה, המאפשר לראות את המציאות נכונה ולהעריך את המצב באופן אמיתי (ראית החכמה הנכונה נובעת מענג השבת שבנפש – שהרי בשבת זוכים להארת מוחין דאבא – רק נינוחות שבתית מאפשרת לראות נכונה את המציאות[יב]). בעומק יותר, כח הראיה היהודי הוא כח ישראל להעיד על אמיתת ה’ ואחדותו.

תפקיד פשוט וידוע של קול השופר הוא לעורר את האדם לתשובה (מתוך התבוננותו הנכוחה בריחוקו מה’ ובמצבו העגום), השייכת לכח הבינה שבנפש – כלשון הפסוק “ולבבו יבין ושב ורפא לו”[יג] (התשובה לחיבור עם ה’ תלויה בחיזוק האמונה – חיזוק הקשר העצמי של הנשמה הנמצאת באמנה עם ה’ גם בעת שהאדם נופל אל החטא – חויה זו מעוררת לתשובה ונותנת לה תקוה).

אחרי הערכת המצב הנכונה, והתעוררות התשובה הבאה בעקבותיה, זקוק האדם לשיקול דעת כיצד לפעול במציאות. על דיין הדן את המציאות להיות בקי בהלכות הפסוקות במשנה (אותיות נשמה) ובעל שיקול הדעת להכריע בין המגמות הסותרות לגבי כל מציאות (והרמז: משה ראשי תבות משנה שיקול הדעת). קול השופר נותן חוש בשיקול הדעת ביחס למציאות (הנובע בפשטות מאיזון הרצון העל-מודע שבנפש), והרמז: “לשמוע קול שופר” ראשי תבות שקל.

טוב עין, אומץ להרעיש עולמות, הרגשת אחדות ישראל

קול השופר המחלחל למורגש שבנפש – חסד, גבורה ותפארת – מתקן את חויות הלב ביחס למציאות בכלל וביחס לעם ישראל בפרט:

ראש השנה הוא היום הששי למעשה בראשית, בו נאמר “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”[יד] – תקיעת השופר מזכירה לאדם כי “עולם על מילואו נברא”[טו] וכל מה שיש בו הוא טוב (עד שגם מה שנראה רע הוא בעצם “טוב מאד”[טז]), וכך מחזקת את כח החסד והאהבה שלו בהתיחסות למציאות (ורמז: הנוסח ברוך אתה הוי‘ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר עולה טוב מאד בריבוע).

בפשטות, תקיעת השופר מעוררת באדם חרדה – “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”[יז] – יראת ה’ (שהיא פנימיות מדת הגבורה). אכן, יראת ה’ מתוקנת מעניקה לאדם גבורה ועוז לפעול בעולם גדולות ונצורות – אדם המפחד באמת מה’ שוב איננו מפחד מדבר זולתו, ומוכן להרעיש שמים וארץ ולהפוך עולמות כדי להכין את העולם לגאולה (כדברי הזהר[יח] שקריאת “האזינו השמים… ותשמע הארץ” מבטאת את תעוזת משה להרעיש שמים וארץ, וכשהם התקוממו על כך השיב משה “כי שם א-דני אקרא הבו גודל לאלהינו”[יט]). במובן זה, קול השופר קורא לחיילי צבאות ה’ להתגייס לתיקון העולם וקירוב העם, ונוטע בהם גבורה.

קול השופר הפשוט מעורר בנפש גם ‘חוש’ באהבת ישראל – אילו היתה המצוה “לשמוע בקול שופר”, להבין את המסר הפנימי שבתקיעה, היו חילוקי דרגות בין היהודים לפי כשרונות ההבנה של כל אחד ואחד, אך בשמיעת הקול הפשוט כל מגוון הנשמות המפואר של עם ישראל שוה ממש (והרמז: “לשמוע קול שופר” ראשי תבות שקל – רמז להשלמת כל היהודים זה את זה בשוה במתן מחצית השקל – העולה כמנין סוגי היהודים, כל נפש בישראל, המכוונים כנגד העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה[כ]: צדיק יסוד עולם, יודע ספר, חסיד שמח, יהודי פשוט).

הליכה, חיות, אור חוזר

מהפסוק “הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם”[כא] דרשו חז”ל[כב] כי מכה באזן היא פיקוח נפש עליו מחללים את השבת. מכך ניתן גם ללמוד כי שמיעת האזן הפשוטה נוגעת לעצם חיות האדם – קול השופר החודר למוטבע שבנפש גורם לאדם ללכת אל ה’, לעצמות ממש, ללא כל התבוננות או השכלה. הליכה למעלה מטעם ודעת שייכת ל”נצח והוד תרין שוקין”[כג] – כחות הליכה בוטחת, תמימה ומתמסרת.

המשך הפסוק – “שמעו ותחי נפשכם” – מלמד על החיות המתעוררת בנפש בעקבות השמיעה. קול השופר מעניק לאדם חיות בעבודת ה’, ואזי כל עבודתו נעשית ב”אבר חי” – בחיות ובתענוג של ספירת היסוד[כד].

רבי נחמן מברסלב מסביר[כה] שכאשר מוכיחים-מטיפים והדברים לא חודרים למי שמדברים אליו הם חוזרים כ”אור חוזר” למדבר עצמו. לפי זה, כשאין שומעים תוכן פנימי “בקול שופר” משמש האדם כ’קיר’ ממנו חוזר כלפי שמיא “קול שופר”. בעומק, האור החוזר לפנימיות המשפיע מאפשר לו למצוא בתוכו מילים נכונות, שיחדרו אל השומע כ”אור ישר” ופנימי. המשכת האור הראשונה היא על דרך “ביאה ראשונה”, שממנה אין האשה מתעברת, אך היא העושה את האשה כלי והיא גם נותנת במשפיע כח להמשיך זרע חי ומוליד (המותאם לכלי המקבל) בביאה השניה. כשאנו מאזינים לקול השופר הפשוט אנו מחזירים אותו כלפי שמיא, ומתוך כך זוכים אחר כך להמשכת תוכן פנימי לשמיעתנו-הבנתנו.

ולסיכום: