מכון גל עיני
נכתב עלידי
במתח בין השגחה פרטית לבחירה חפשית ‘מעיזה’ החסידות לנקוט באופן מוחלט בשני הקצוות. מחד, מודגש כי הכל – כולל חטאי האדם – בהשגחה פרטית מדויקת. מאידך, מוסבר כי לאמתו של דבר כל המתחולל במציאות נובע מבחירת האדם בשרש נשמתו, שהרי כשה’ ברא-בורא את עולמו “במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים”, “ועמך כֻלם צדיקים”, והוא מנהיג לפי רצונם. כמובן, הדבר גלוי יותר אצל הצדיקים בגלוי, גם במציאותם בעולם, בהם מתקיים “צדיק גוזר והקב”ה מקיים, הקב”ה גוזר וצדיק מבטל”.
תפיסה ‘קיצונית’ כזו לגבי הצדיק – ובעצם לגבי כל יהודי – דורשת להסביר את המאורעות השליליים בחייו, שנראה שמצד עצמו הוא לא רוצה בהם (והמעמיק יבין שהשאלה נוקבת לא פחות משאלת הרע המתחולל בעולם בהשגחה פרטית, ובעצם התירוצים עולים בקנה אחד, שהרי הבחירה וההשגחה כמעט מתאחדות כאן לשני צדדי אותו מטבע).
נתבונן בענין דרך דמות היהודי הראשון, אברהם אבינו, שעמד בעשרה נסיונות. האם ניתן לומר שנסיונות אברהם נבעו מרצונו שלו? השאלה מתחדדת כשמתבוננים בשיא הנסיונות – נסיון העקדה. האם יתכן לומר שבפנימיות אברהם הוא היוזם של נסיון כה קשה, שנוגע לא רק לו אלא גם לחיי בנו? ואם אברהם הוא היוזם, והנסיון תלוי ברצונו, כיצד תתכן אי-ההבנה של אברהם, שהבין שעליו לשחוט את בנו והתברר לו בסוף שה’ רצה רק שיעלהו על המזבח ואזי יחזירו עמו שלם?
מהות הנסיון היא העלם והסתר אלקות – פעולת מדת הדין בעולם, מדה ההפוכה ממדת החסד של אברהם אבינו. לכן דווקא אברהם אבינו, ש”התחיל להאיר”, מתמודד עם חשך העולם ונסיונותיו. אכן, ההתמודדות אינה חיצונית בלבד – כשם ש”יום אחד” של מעשה בראשית מורכב מאור וחשך, “ויהי ערב ויהי בקר”, גם “אחד אברהם” כולל בתוכו את מדת הדין. וכך, הנסיונות ש’מזמן’ אברהם אבינו לעצמו הם בעצם התמודדות עם מדת הדין שבתוכו. דוגמה לדבר יש בכשלונו של אברהם להציל את סדום, המגלה שגם בתוכו פנימה נטוי קו-דין על סדום – שהרי אם באמת היה רוצה בכך היה פועל כצדיק המבטל את גזרת ה’ (במקום להתמקח כעורך-דין…).
זהו סודה של העקדה: אברהם אבינו מתקשה להשלים עם מדת הדין שבתוכו, ורצונו הלא-מודע ‘להרוג’ אותה מזמן לו את נסיון העקדה, בו הוא נדרש להקריב את יצחק בנו, שמדתו גבורה. אכן, ככל שמתקדם הנסיון, והוא מעמיק בתוך עצמו, מתברר לו שבאמת רצון ה’ – שהוא-הוא רצונו הכמוס ביותר – הוא שיגיע להתכללות בין החסד והגבורה ויקבל את מדת הגבורה-היראה של בנו יצחק שבתוכו (כנאמר לו “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”). בכך הוא מגלה את האחדות שבכל צדדי הבריאה, הטובים והרעים, המוארים והאפלים – גילוי לשמו נברא העולם.
