ריח החופש

בקטע שנראה קצת ‘פורימי’, שואלת הגמרא “מרדכי מן התורה מניין?”, ומביאה כתשובה את הפסוק “וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר…”. ‘מָר דְּרוֹר’ מתרגם אונקלוס ‘מירא דכיא‘, רמז למרדכי. אך מה פשר הרמז הזה, מלבד עצם הצליל הדומה?

 המור החופשי

תחילה נראה במה עוסק הפסוק. הנושא הוא שמן המשחה שעשה משה רבינו, ממנו נמשחו אהרן ובניו, המשכן וכל כליו, וממנו נמשחו כהנים גדולים וגם מלכי בית דוד, עד שנגנז בסוף ימי בית ראשון (ע”י המלך יאשיהו). וכך מתאר הרמב”ם את הכנת השמן (הלכות כלי המקדש פ”א): “וככה עשהו משה רבינו במדבר. לקח מן המור והקנמון והקדה… ומקנה הבושם… ועירב הכל ושרה אותן במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כוחן במים ונתן על המים שמן זית הין… ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות” – מיצוי מיוחד של הבשמים הנותנים את כל כוחם בשמן.

ומהו אותו מור, ‘מָר דְּרוֹר’? מזהה הרמב”ם: “המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל, שמתבשמים בו בני באדם בכל מקום” – זהו אייל המושק, שיש לו בלוטת-ריח מיוחדת ממנה מפיקים עד היום את בושם המוסק היוקרתי. ומה משמעות הכינוי דְּרוֹר? את המלה דרור אנו מכירים במשמעות של חופש, “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ”, אך מהו ‘בושם חופשי’? הרד”ק מפרש “שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת”, מור נקי, היזהרו מחיקויים! והרמב”ן מפרש “שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם”.

אדון חופשי

ואיך כל זה קשור למרדכי היהודי? מרדכי ודאי לא התבשם בשמן המור כמו הנשים שהובאו לאחשורוש… אבל מרדכי הוא המור עצמו! המור הוא ריח החופש והדרור, ומרדכי הוא אדם חופשי, כצבי מדלג בין ההרים, שהרי מרדכי “לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה”.

המפרשים מדייקים שלא כתוב “לא כרע ולא השתחוה”, אלא “לא יכרע” – מרדכי טרח להראות להמן שבכל מחיר הוא לא יכרע אליו. מרדכי הוא “איש יהודי” – “כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”, אינו כופף את ראשו ואת לבו בפני העבודות הזרות השונות בעולם, ציפור דרור שאינה מקבלת מרות מלבד זו של הקב”ה. וגם אם “עדיין עבדי אחשורוש אנחנו”, אסור שנאבד את חרותנו הפנימית, אלא נדע להתנהג כיהודים גם בתוך שושן הבירה. ברוח פורימית נפרש: ‘מָר דְּרוֹר’ – מר מלשון אדון, אדון חופשי. מרדכי גם “חופשי מהזיוף והתערובת” – איש אמת מזוקקת וטהורה.

זעקה מרה

עמדנו על משמעות הדרור, אך למה רומז המור? פעמים רבות, האותיות מר מופיעות בהקשר שלילי, כמו הביטויים “מר ממות”, “מר נפש”, “מספד מר”. אכן, גם מרדכי יוצא לרחוב “וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה“. למרדכי יש כוח של צעקה-זעקה ותפילה מתוך תחושת מרירות. למרדכי אכפת מאד מהנעשה, הוא כואב את הצער של עַם ישראל, עוד לפני שכולם חשים בו, כמו סיסמוגרף רגיש. ומתוך המרירות הוא מקים קול זעקה גדולה ומעיר-מעורר את כולם לפעולה.

אפשר לחשוב שמרירות פירושה עצבות. אבל אחרי הכל, מרדכי הוא טיפוס שמח. ה’אדון החופשי’ אינו יכול להיות עצוב – זה פוגע בתחושת הדרור הפנימית שלו. אם הוא היה עצוב, הוא היה גם כנוע, ואין ספק שהיה כופף את ראשו בפני המן הרשע. אכן, צריך להבחין בין מרירות ועצבות (כפי שמוסבר בעומק בחסידות): העצבות היא אפסות וחדלון, דכאון עד עפר. ואילו המרירות היא תחושת חיים חריפה, מר לי וכואב לי על מצבי ועל מצבו של עם ישראל. העצבות היא אחותה של העצלות (שתיהן מ’יסוד העפר’ בנפש), ואילו המרירות הנכונה מניעה לפעולה נמרצת, כמו מעשיו של מרדכי במגילת אסתר, וכמו מרי-הנפש שנלוו לדוד המלך בהיותו משוטט בהרים כציפור דרור.

נכון שבפועל המרירות והעצבות נוטות להתערב זו בזו. לכן צריך לדעת להפריד ביניהן, להתנער מהעצבות המזיקה ולהותיר רק מרירות טובה, מָר דְּרוֹר – מרירות טהורה ומזוקקת, ללא טיפת עצב. גם היום, פורים הוא אמנם יום משתה ושמחה, אבל המרירות עדיין נותרת – כל עוד לא הגענו אל הגאולה השלמה, כל עוד הָמָנים מנסים להרגנו ברחובות וכל עוד ההמן הקטן שבתוכנו (היצר הרע) לא הובס לגמרי. זו ‘הטיפה המרה’ שנותרת בפורים, מרה וטהורה.

לסיום, נשים לב ש’מָר דְּרוֹר’ קושר את מרדכי היהודי למשה רבינו. שמן המשחה, מהפקת המור (ובשמים נוספים), נעשה בידי משה. והוא שמן מופלא ביותר: אחרי כל תהליך ההפקה, ואחרי שמשחו ממנו עוד ועוד, הוא נותר בשלמותו ומידת השמן לא חסרה (נס פך השמן של התורה) – “וכולו קיים לעתיד לבוא”! (כריתות ה, ב). “מרדכי בדורו כמשה בדורו”, וריח החופש של מרדכי הוא סודו של שמן המשחה, סודו של משה רבינו החוזר בכל דור ודור, וסודו של “נצח ישראל” שלא ישקר.