מכון גל עיני
נכתב עלידי
“לא תלך רכיל בעמך לא תעמד על דם רעך אני הוי'”[א]. “לא תעמֹד על דם רעך” הוא אחד האיסורים החמורים בתורה: לא לעמוד מהצד כאשר מישהו טובע בנהר וכיו”ב, אלא – מתוך אהבה ומסירות – לקפוץ לנהר להציל את חייו, לעשות כל מאמץ להצילו.
בפסוק יש משחק מלים יפה: בתחילת הפסוק, “לא תלך רכיל בעמך” שרש לך נמצא בתוך המלה רכיל (וראה רש”י שרכיל לשון רגיל, כ במקום ג, שהולך ברגליו). ובהמשך, ” לא תעמד על דם רעך” – על דם אותיות לעמד וכן השרש עמד נמצא בתוך “על דם”. שני השרשים הלך-עמד משלימים ל‑13 ברבוע, 169.
אל תהיה עיתונאי
למה שני האיסורים כתובים יחד בפסוק אחד? יש פירוש שהסמיכות באה ללמד שאמנם אסור לדבר רע על הזולת, אבל אם שומעים מישהו מתכנן לפגוע באדם שלישי חובה לספר לאותו אדם שהוא עומד בסכנה.
דורשים את הסמיכות גם לצד השני, בדרך זו: מה שאדם מדבר רעות על אדם אחר נובע מכך שלא באמת אכפת לו ממנו. כיון שיש ריחוק בין אנשים, ואחד מדבר רעות על חברו ומעצים את הריחוק, זה עצמו יגרום חלילה לכך שאם הזולת יהיה בסכנה לא יקפוץ להצילו.
כלומר, אם אדם מתייחס למציאות כמו עתונאי – אפילו אם אינו אומר דברים רעים (ושקר) אלא שמה שחשוב לו הוא רק לדווח על מה שמתרחש – הוא לא יקפוץ ספונטאנית להציל את הזולת, כי ב’ראש’ שלו הוא רק עומד מהצד ומשקיף[ב]. התורה אומרת לא להיות עתונאי, אלא להיות חלק מהחברה. כל היהודים באותה חברה, וזה מביא למנטליות בריאה של לקפוץ להציל את הזולת. לפי זה, הרכילות גורמת לריחוק ושנאה בין אנשים, וגם גורמת לעמידה של ‘עתונאי’ שלא יקפוץ להציל את האחרים (לפעמים צריך לקפוץ להציל אפילו בסיכון עצמי).
כל זה ממשיך את משחק המלים בפסוק, בין השרשים הלך-עמד: עמידה היא עצירה, “לא תעמד על דם רעך” היינו להתעכב, לא להתערב במציאות. התקון הוא להפוך את הפעלים – לעמוד-לעצור את הרכילות וללכת להציל את דם רעך.
תקון הרכילות במדת ההשתוות
חז”ל[ג] דורשים רכיל לשון רך – אזהרה לבית דין שלא יהיה רך לזה וקשה לזה. מכאן נלמד גם לאיסור רכילות כפשוטו: רכילות פירושה הפרדה בין אנשים, אתה לא מתייחס לזולת כמו לעצמך ולזה שאתה מספר לו את הרכילות. אנחנו אליטה, אנחנו גדולים, והוא סתם… לכן אני יכול לספר עליו. כלומר, הרכילות נובעת מכך שאצלך בנפש אין שויון בין היהודים.
דבר נוסף שלומדים מפסוק זה הוא שאסור לדיין לגלות מה היה בהכרעת הדין – רציתי לזכות אותך ומה לעשות שהרוב חייב אותך. דיין שאומר כך עובר על “לא תלך רכיל”[ד], “הולך רכיל מגלה סוד”[ה]. כשדיין אומר דברים כאלו הוא גם עושה אי-שויון, אני ככה וההוא ככה.
אם כן, תקון הרכילות הוא ב’מדת ההשתוות’ (כפי שלימד הבעש”ט). השויון בין יהודים נובע מקיום “שויתי הוי’ לנגדי תמיד”[ו] – ומי שיש לו מדה זו לא ילך רכיל.
[ב] בדומה לזה, יש אנשים שרק מביטים על ההיסטוריה מבחוץ, ולא מבינים שהם צריכים לקפוץ לתוכה ולשנות את פני הדברים – זהו ה”רכיל” וה”עמד על דם רעך”. אפשר לטעון: יש הרבה עתונאים שנהרגו בקרב, גם זו מסירות נפש! אך האמת היא שזו מסירות נפש להיות רוכל, מי שהוא רוכל בטבע, בעצם, הולך על מסירות נפש. הוא לא הולך להציל מישהו בקרב, אלא במסירות נפש לצלם, ויתכן שיהרג.
[ג] כתובות מו, א.
[ד] סנהדרין ל, א
[ה] משלי יא, יג.
[ו] תהלים טז, ה.
