דבקות בה' מול ביטולה של הנשמה | ראיתי בשיעור של הרב (מבחר שיעורי התבוננות ח"ה עמ' 130) ש"ישנו דבר שכמה שלא נעלה מעלה, ואפילו עד העצמות ממש, נוכל לזהות אותו ואינו בטל, וזה אינו עושה ח"ו פירוד בעצמות אלא הוא ה', כמה שלא נעלה תמיד נמצא שם יהודי, לאיזה מקום שלא נלך, תמיד נמצא שם יהודי וכו' וגם למעלה מעלה עד אין קץ". איך הדברים מסתדרים עם מה שכתוב בתניא (פי"ט) "כך נשמת האדם וכו' ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ,הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי,  ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, ואעפ"כ זה רצונה וחפצה וכו' שאינה בבחינת טעם ודעת"? הרי מדברי הרב יוצא הגם שלא ישאר מאומה ממהותה הראשון, מ"מ תמיד נוכל לזהות אותה ואיננה בטלה, וא"כ טבע זה פשוט שהוא ע"פ טעם ודעת.

הדיוק בתניא הוא מתיבת "הראשון", סימן ש"ממהותה ועצמותה הראשון" לא יישאר מאומה, אבל ממהותה ועצמותה האמיתית, מה שאין האדם היהודי למטה מודע אליו כלל, ודאי יישאר. מה שכתוב במבחר מבואר באריכות בשערי תשובה לאדמו"ר האמצעי קחהו משם עה"פ "ואין לזרים...

הדיוק בתניא הוא מתיבת "הראשון", סימן ש"ממהותה ועצמותה הראשון" לא יישאר מאומה, אבל ממהותה ועצמותה האמיתית, מה שאין האדם היהודי למטה מודע אליו כלל, ודאי יישאר. מה שכתוב במבחר מבואר באריכות בשערי תשובה לאדמו"ר האמצעי קחהו משם עה"פ "ואין לזרים אתך".