ראיתי שמוסבר בחסידות על הציווי "ולא תתורו" שברגע הראשון שרואים בלי כוונה דבר שלא צריכים לראות, וזה לא בשליטה אז לא על זה נאמר האיסור, אלא על הבחירה להמשיך ולהסתכל/לשמוע ברגע השני ואילך. האם נכון לקחת את זה כעיקרון גם על דברים אחרים בחיים הכרוכים בתגובה אימפולסיבית/טבעית ברגע הראשון, כמו למשל בהלה וצעקה על ילד ששבר משהו, והעבודה היא ברגע השני, כשאפשר כבר לפעול באופן של "מח שליט על הלב"?

מענה:

על תגובה אימפולסיבית כגון צעקה על ילד ששבר משהו כן צריך לשלוט, זה לא כמו ראיית דבר אסור ברגע ראשון שכלל לא נמצאת בשליטת האדם (אלא אם כן יסגור את עיניו כל היום, כמו שבאמת עשו כמה צדיקים). לא כתוב בתורה 'לא תראו' אלא "לא תתורו אחרי גו'" – תתורו משמע ברצון.

שאלת-המשך:

איך אפשר לשלוט על התגובה הראשונית הטבעית, ברגע הראשון? זה נשמע כח לא אנושי, או סוג של אדישות קיצונית.

מענה:

אימפולסיביות היא אמנם טבע ראשון, אך טבע לא מתוקן. כפי שהסברנו פעמים רבות (בכלל ובנוגע לאימפולסיביות בפרט [וראה חוברת עידון המדות עמ' יח]), צריך להגיע לטבע שני, בגימטריא אמת. המנעות מתגובה אימפולסיבית איננה אדישות כלל, אלא אדרבה, זוהי גדלות מוחין. אימפולסיביות היא קטנות מוחין.

כל כוונת-תיקון ספירת העומר היינו לצאת מקטנות מוחין לגדלות מוחין, כדי לקבל את התורה בגדלות מוחין (גדלות שני מצד אבא, שהיא ראית המהות – כשהילד שבר את הכוס רואים משהו אחר לגמרי, מהרגע הראשון כבר רואים את ההשגחה והטוב שבזה) בשמחה ובפנימיות.
כמובן, אם יש במעשי הילד סכנה כל שהיא רצים מיד להציל כו', עם כל הרגש הגדול של אהבת ישראל כו'.