תיקון שובבי"ם | האם כדאי שאקבל על עצמי לצום שני וחמישי בימי השובבי"ם?

עבודת השם הרצויה היום, ככלל, אינה להוסיף צומות ותעניות מעבר למה שאנחנו חייבים. כבר בגמרא הגבילו חז"ל את התענית רק לאדם בריא שיכול לצער את עצמו, ואם לאו "כל היושב בתענית נקרא חוטא", וכן הזהירו שהתענית לא תפגע בעבודת ה' כמו תלמיד-חכם שלימוד התורה שלו יפגע (ראה תענית יא, א-ב). באו גדולי החסידות ואמרו שבדורות שלנו, בדרך כלל, ריבוי הצומות מחליש ואינו רצוי, וגם בנוגע לצומות הכתובים בספרים כתיקון לחטאים שונים – כמו למשל לתיקון הברית (שזהו העניין המיוחד של ימי השובבי"ם, פרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים) – במקום להתענות מוטב להרבות בנתינת צדקה, מתוך הכרה שהתיקון היסודי נעשה בעצם התשובה והצדקה היא תוספת לכפרה (כמבואר היטב בספר התניא, אגרת התשובה פ"ג). זהו הכלל הגדול, וכל עוד אין הוכחה ברורה שאתה היוצא מן הכלל – עליך לנהוג כפי הכלל, וודאי שלא תפסיד מזה.

הבעיה בצומות אינה רק הפגיעה בבריאות הגוף – והרי "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא", כדברי הרמב"ם (הלכות דעות ד, א) – אלא הפניית תשומת-הלב מתיקון פנימי ואמיתי לממד החיצוני, כמו שהזהירו הנביאים "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?!" (ישעיה נח, ה). אך יותר מזה, לא רק שהאדם עלול להזניח את התיקון הנפשי ועבודת התשובה, אלא שהצום עצמו יהיה לו לרועץ כיון שהוא יגרום לו לגאוה ותחושת התפארות שלילית על-פני אחרים שאינם צמים (גם אם זו מחשבה שאינה מפורשת אך קיימת בדקות).

כוונת התענית הרצויה היא שהאדם ממעט את עצמו – כמו בנוסח הנהוג בסיום תענית "יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על גבי המזבח", וכמו שרומזת המלה צום מלשון צמצום – וממילא חש ענוה ו'מיעוט' עצמו כלפי אחרים. אבל הצום עלול לגרום לצמצום המוחין, "קטנות מוחין" (כמצוי מאד), ואז התוצאה היא הפוכה: האדם חושב רק על עצמו (ועל הארוחה בסוף הצום…), מגדיל ומשמין את היֵשות שלו ומתפאר על אחרים, ונמצא ששכרו המדומה יוצא בהפסדו הגדול.

גדולי החסידות מבארים שיש כמה מדרגות בתענית, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא שהאדם כל-כך שקוע בתורה ועבודת ה' עד שהוא פשוט שוכח לאכול, ולא היה לו בזה צער כלל (ראה בספר 'חנה אריאל' פרשת צו). וכן מסופר על כמה גדולים שהיו מתענים חלק מהיום, ושוברים את הצום לפני סוף היום, כדי שלא לתת מקום לסיפוק עצמי וגאוה (שהנה השלמתי את הצום). אך נקודה עיקרית היא שפשוט וברור כי את כל הדרגות השייכות לך באמת ודאי שתוכל להשיג בלי להוסיף תעניות שאינן כתובות בתורה, ומי שמדמה לעצמו אחרת זו כבר טעות חמורה בעבודת השם יתברך.

מכל מקום, יש בהחלט עניין בעבודה של "מיעוט אכילה" (אחת הדרכים שהתורה נקנית בהם), להגביל את תאוות האכילה באופן מבוקר, ללא צורך להגיע לתענית מצערת כלל (וכדאי לציין שהיו צדיקים גדולים שהיתה להם עבודה מיוחדת בריבוי אכילה – כמו בעל ה'שפת אמת' שיום ההילולא שלו חל בקרוב – אלא שזה כבר עניין ליחידי סגולה).

כל העבודה של תענית ומיעוט אכילה שייכת ל"קו שמאל", מדת הדין, הגבורה והצמצום (קו שמאל נקרא בקבלה "חד קציר", והמלה קציר משמעותה גם חולה), אבל עיקר העבודה שלנו היא ב"קו ימין", מדת החסד והאהבה, כמו הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ולכן יש עדיפות מהותית לעבודת הצדקה וגמילות-חסדים. בתשובה ובתענית האדם עוסק בתיקון עצמו כפרט, אבל העיקר הוא לצאת מעצמו ולפנות אל הכלל-הציבור (ובכך זוכה גם לתיקון עצמו יותר בעומק, לא רק ברובד המודע שלו כפרט אלא גם ברבדים הנעלמים של נפשו). לכן התענית המחויבת בהלכה היא רק תענית ציבור, כאשר כל הציבור מתענים על צרות וכדו' – ביטוי מובהק של אחדות ישראל ותשובה שלמה (כאשר אף אחד כפרט אינו מתגאה על חברו, אלא כולם באים לפני ה' בהכנעה וברוח נמוכה).