לאחרונה אני מוצא את עצמי טרוד בעניין הפילוג והשנאה בעם – נראה שהשיח הזה תופס מקום מרכזי בתקשורת ובדעת הקהל ויום אחרי יום אנחנו נחשפים לתקריות ואמירות המשקפות את גודל הפילוג. מן העבר השני, קראתי לאחרונה מאמר דעה שמנסה להעמיד את הדברים בפרופורציה ומסביר כמה המציאות רחוקה מהתיאורים בתקשורת. הכותבת מציגה נתונים סטטיסטיים כמה המקרים הללו שוליים ותולה את קולר האשמה בעיקר בתקשורת ובמי שבוחר לראות ולהדגיש דווקא את האחוז הקטן של הרע. היא מציינת שאף שהיא בעצמה נתקלה בסיטואציה לא נעימה – כאשר בקשה מאשה לא דתייה שלא להכניס את הכלב שלה לגן ילדים כדי למנוע בהלה ונענתה בקריאת 'דתייה מסריחה' – הרי שמדובר במיעוט זניח ושולי לעומת כל הטוב והאחדות השוררת כאן תמיד. שאלתי היא – האם נכון להסתכל על המציאות דווקא באור חיובי ולהדגיש את הטוב, או שמא יש עניין להתעסק גם במקרים פרטיים ככאלה המלמדים על מגמה בעייתית השוכנת מתחת לפני השטח, ואם כך, מה התרופה לזה?

הנקודה במאמר דעה שציינת היא שאין לדון את הכלל לפי הפרט (היוצא מן הכלל לרעה). ובאמת, חז"ל אומרים שעל כן פרסם הכתוב את שלֹמית בת דברי לרעה, כפרט שאינו מייצג את הכלל, הכלל טוב ורק היא לא היתה בסדר.

אך יש גם פן הפוך (ולכאורה הוא ה'כלל', בהיותה אחת מי"ג המדות שהתורה כולה נדרשת בהן): "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". אותו פרט הוא כמו פליטת פה פרוידיאנית (של כלל הציבור) המגלה את הנמצא במצפון, גם הלא-מודע, של הכלל (היינו כל עוד שנדון את אותה אשה המקללת כפרט השייך באמת לכלל, שהוא 'שיעור קומה' אחת). אותה אשה נתנה ביטוי בפה למה שכל אותו פלג בעם חושב (גם בלא מודע שלו כנ"ל) אך מתוך 'נימוס' ('מח שליט על הלב') נמנע מלהביע.

אפשר לצאת מהפלונטר הזה רק על ידי אמונה חזקה שיש ליהודי שתי נפשות, כמבואר בתניא, וה'דתייה מסריחה' בא מהנפש הבהמית, כאשר הנפש האלקית, לעת עתה, כבולה באזיקים ואינה מסוגלת להביע את עצמה.

על כן העבודה (ההשתדלות) העיקרית שלנו צריכה להיות להאהיב את התורה והיהדות על כולם על ידי דוגמה חיה של איש ואשה בעלי מדות מתוקנות, מדות תרומיות בין אדם לחברו (למשל, לבקש יפה מאותה אשה, תוך הכרה כמה היא קשורה בנפשה לאותו כלב, שאולי הכלב שלה יבהיל את הילדים ושעל כן כדאי שהיא תשאיר אותו בחוץ). לא לשקוע כלל וכלל במחלוקות ומריבות, רק להרבות אור של אהבת ישראל לכולם מתוך אמונה ש"לבלתי ידח ממנו נדח" ויבוא יום (בקרוב, אמן!) שכולם יראו את האור-כי-טוב – "ובא לציון גואל".