שליחי משה

ה’ אמר למשה רבינו “‘שלח לך’ לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח”. מדוע, אם כן, נכנס משה להרפתקה הזו, שהסתיימה בחטא נורא, בדחית הכניסה לארץ בארבעים שנה ובעצם ב’פספוס’ הגאולה? יחד עם החשש הגדול בשילוח האנשים לתור את הארץ היתה טמונה בו גם הזדמנות גדולה – הזדמנות שעדיין מחכה למימוש, שגם יתקן את הכשלון הגדול.

בעומק, כל אחד ואחת מאתנו הוא שליח שנשלח למציאות – ‘מרגל’ שמסתובב בארץ זרה, מחפש את הניצוצות השבויים בתוכה כדי לפדותם ובסופו של דבר גם לכבוש את כל העולם תחת יד הקדוּשה. ב”‘שלח לך’ לדעתך” אין ‘הסתייגות’ אלוקית מהרעיון, רמז למשה שעדיף לוותר על הרעיון, אלא הדרכה שהיא המפתח להצלחת השליחות – כדי שהשליחים יצליחו בתפקידם עליהם לפעול מתוך דעתו של משה. משה הוא כח הדעת של כל עם ישראל, ואם יצליח משה להאיר לנו ולהחדיר בתוכנו את דעתו המיוחדת – השליחות תצליח ותבוא הגאולה!

ומה הן התכונות המיוחדות של דעת משה?

“משה אמת ותורתו אמת”. שליחי-משה צריכים להצטיין באמת, כנות ותמימות – בהנהגת “תוכו כברו”. שליח של משה מלא וגדוש בתוכן תורני והוא מבטא אותו בחוץ באופן מלא, ללא כחל ושרק, תוך אמון מלא בכך שהדברים יתקבלו במציאות כראוי.

היכולת לפעול כך מתחילה, בעצם, מאימוץ דעתו-מבטו של משה על המציאות – מעבר מ”דעת תחתון” שלנו ל”דעת עליון” המסתכלת על המציאות מלמעלה. על משה רבינו עצמו נאמר “תמֻנת הוי’ יביט” – הוא מביט על העולם מנקודת מבטו של ה’ ולעיניו נגלית “תמֻנת [המציאות שרואה] הוי'”, כביכול. מנקודת המבט הזו הכל טוב – הכל מתוכנן בהשגחה פרטית והולך אל היעד הנכון – ואין כל מקום לחשש. את נקודת המבט המיוחדת הזו, בה התייחד משה, הוא מעניק בעינו הטובה לכל עם ישראל כשהוא נותן לנו את התורה, “תורת משה”. לכן הביטוי המיוחד לתפקידם של השלוחים הוא “לתור את הארץ” – את השליחות צריך לעשות מכח התורה.

נקודת המבט של התורה מודדת את המציאות באופן הנכון – היא נותנת את המשקל האמתי בתוך המציאות לעם ישראל, כגורם החשוב והמשפיע על כל העולם; היא מדרגת את כל הבריות לפי ידיעת התורה ושמירת המצוות שלהן; היא מזהה את ארץ ישראל כמרכז החשוב והמשמעותי, העומד במרכז התמונה, שמתוכו ומכוחו מסתכלים על שאר העולם. כמובן, כאשר מאמצים מבט כזה על המציאות כיבוש הארץ, ואף העולם כולו, הופך להיות משימה קלה ופשוטה.

“שלוחו של אדם כמותו ממש”. כאשר אנו יוצאים לשליחות עלינו להתקשר למשה רבינו ולאמץ את דעתו – להסתכל על המציאות בעינים תמימות של תורה, לבטא את עמדת התורה בפשיטות ובבהירות, מתוך בטחון שהעולם כולו מוכן לשמוע בצמאון דעת-תורה ולהתנהל לפיה – וכך להביא גאולה לעולם.