מכון גל עיני
נכתב עלידי
הגיעו זמנים של שמחה. גם בראש השנה וביום כיפור יש שמחה – “חדות ה’ היא מעוזכם” בראש השנה, ושמחת מחילת העוון ביום כיפור. ובכל זאת, השמחה המלאה עדיין נסתרת מאחורי היראה הרצינית. עכשיו, בסוכות, הקפיץ שנדרך בימים הנוראים משתחרר והשמחה פורצת, “ושמחת בחגך והיית אך שמח”.
שמחה בשלשה מהלכים
אפשר להסתפק במצוה הכללית “ושמחת בחגך”. אבל ניתן להעמיק ולבחון את השמחה המיוחדת בסוכות, והשיא בשמיני-עצרת ושמחת-תורה (שכאן, בארץ ישראל, מאוחדים ביום אחד). ההלכה היא שמצות השמחה נוהגת בכל שלשת הרגלים, אבל בפסוקים מודגש שיש מדרגות בשמחה: בפסח לא כתובה השמחה בפירוש. בשבועות כתובה השמחה פעם אחת. ואילו בסוכות מופיעה השמחה שלש פעמים: “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”. “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ“.
מה פשר ההדרגה הזו? מסבירים חז”ל במדרש: בפסח נידונים על התבואה, “ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה”. בשבועות הקציר כבר מאחורינו, ועדיין נידונים על פירות האילן. אבל בסוכות אנו לאחר ימי הדין בהם נחתמנו לחיים טובים, וגם התבואה כבר נאספה – ולכן השמחה שלמה.
ברובד פנימי יותר, הבעל שם טוב מלמד שכל תהליך מתוקן בנוי משלשה שלבים: “הכנעה, הבדלה, המתקה”. כך גם בהופעת השמחה: בפסח אנו נמצאים יחסית במצב של הכנעה בנפש – שורפים את החמץ (ואת הגאוה והישות) וחשים בטול בפני ה’ שבא לגאול אותנו מהמצב הירוד שאנו אסורים בו, כשאנו נתונים בחוסר ודאות המתבטאת בכך שלא ידוע מה יהיה גורל התבואה. לכן השמחה עדיין אינה מפורשת וגלויה. בשבועות, התחושה העיקרית היא של הבדלה – התגלות התורה הנבדלת בעצם, והמבדילה בין ישראל לעמים. כעת אפשר להצביע על טוב ממשי, כמו התבואה שכבר נקצרה, ולכן השמחה מורגשת ומפורשת. ואילו בסוכות מגיעים להמתקה – לאחר שנמחלו עוונותינו ביום הכיפורים, אפילו הזדונות נהפכו לזכויות וכל המרירות הומתקה, ולכן השמחה מקיפה ושלמה.
שמחה בהילוך רביעי
ומה קורה בשמיני עצרת? אפשר לחשוב שזהו רק המשך של חג הסוכות. אבל באמת היום הזה קובע ברכה לעצמו, “שמיני רגל בפני עצמו הוא”. לכן חז”ל דורשים לימוד מיוחד לכך שיש שמחה בשמיני עצרת: “והיית אך שמח” – “לרבות… יום טוב אחרון”. והרמז: אחרי אך ימים (21) של חודש תשרי, מגיע שמיני עצרת שבו תהיה “אך שמח”.
אך מה פירוש הביטוי הייחודי (והמוכר) “אך שמח”? ועוד קשה, המלה “אך” באה למעט וכיצד כאן לומדים ממנה לרבות את היום השמיני?
הפירוש הפשוט הוא “אך שמח” – רק בשמחה, ללא עצב בכלל. בחג הסוכות עדיין יש צליל קטנטן של דאגה המתלווה לשמחה, אנו זועקים “הושע נא” וגם קוראים את מגילת קהלת המזכירה היטב שלא הכל ורוד ושמח. אבל ביום השמיני מחזירים גם את קהלת לארון הספרים ויוצאים בריקוד שמח עד בלי די.
פירוש מופלא מובא בשם הגר”א (ועוד מפרשים): בדרך כלל השמחה ‘מלובשת’ במצוה מעשית. בפסח יש מצה וקרבנות מיוחדים, גם בשבועות יש קרבן יחודי, וסוכות ודאי רצוף מצוות – שמחים בלולב ובסוכה, ושמחת בית השואבה במצות ניסוך המים. אבל בשמיני עצרת יש שמחה טהורה, רק השמחה עצמה, “אך שמח”. אמנם את כל עוצמת השמחה אנו מתפיסים בספר התורה, אבל לא מדובר במצות לימוד תורה, אלא שמחה בעצם קדושת התורה, שבה שותפים כל ישראל והיא המחברת אותנו לקב”ה (וכיון שהפסוק בא למעט שמחה הקשורה למצוה ספציפית, לכן בהכרח הוא בא לרבות את היום השמיני שבו אין מצוה מיוחדת). שמחה כזו היא מעין עולם הבא, כי העולם הזה הוא עולם העבודה והמצוות ואילו העולם הבא הוא עולם השכר והרגשת קירבת ה’.
כעת נחזור לשלשת השלבים שלימד הבעש”ט, “הכנעה הבדלה המתקה”. האם יש עוד שלב רביעי? אכן, הבעש”ט אומר ששלשת השלבים הללו הם שלשה מהלכים של עבודה בתיקון הנפש, אבל לאחר מכן זוכים להגיע אל הארץ המובטחת, “אל הארץ אשר אראך”. כלומר, לבסוף מגיעים למצב שכבר אין הבחנה בשלבים מוגדרים של תיקון, אלא הכל בהשראה אלוקית מקיפה, כמו המעגל הסובב בשמחת-תורה, ללא התחלה וללא סוף…
—
מתוך הספר “הזמן הפנימי” העומד לצאת בקרוב
