אֶלֹקוּת בִּפְשִׁיטוּת

הַפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ מְלֵאָה בַּחֲסִידוּת!

יֵשׁ בָּהּ רִכּוּז גָּדוֹל בִּמְיֻחָד שֶׁל מִצְווֹת הָעוֹסְקוֹת יְשִׁירוֹת בַּקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ וּבֵין ה’: מִצְוַת הָאֱמוּנָה בַּה’, יְסוֹד הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ – “אָנֹכִי הוי’ אֱלֹהֶיךָ”; הַצִּוּוּי עַל שְׁלִילַת עֲבוֹדָה זָרָה – “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי”; מִצְוַת הַהַכָּרָה בְּאַחְדוּת ה’ – “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי’ אֱלֹהֵינוּ הוי’ אֶחָד”; מִצְוַת אַהֲבַת ה’ – “בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ” וּמִצְוַת הַיִּרְאָה מִפָּנָיו – “אֶת הוי’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד”.

הָאֱמֶת, קָשֶׁה לִי לְהַחְלִיט עַל אֵיזוֹ מֵהֶן נְדַבֵּר. כֻּלָּן אֲהוּבוֹת. זֶה מַזְכִּיר לִי אֶת הַשְּׁאֵלָה הַמַּרְגִּיזָה: “אֶת מִי אַתָּה אוֹהֵב יוֹתֵר – אֶת אַבָּא אוֹ אֶת אִמָּא?…  אָז אוּלַי פָּשׁוּט נְסַפֵּר סִפּוּר, שֶׁיְּלַמֵּד אוֹתָנוּ מַשֶּׁהוּ עַל כֻּלָּן.

אַתֶּם יוֹדְעִים מָה הַנּוֹשֵׂא הָכִי ‘חַם’ אֵצֶל חֲסִידִים? לְהִתְבּוֹנֵן בֶּאֱלֹקוּת. כָּל יְהוּדִי רוֹצֶה לִהְיוֹת קָשׁוּר לַה’ – לִלְמֹד תּוֹרָה וְלָלֶכֶת בִּדְרָכֶיהָ – אֲבָל חֲסִידִים רוֹצִים יוֹתֵר מִזֶּה. שֶׁה’ לֹא יִהְיֶה רַק ‘שָׁם’, לְמַעְלָה, רָחוֹק וּמְנֻכָּר, אֶלָּא שֶׁהַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ יִהְיֶה חַי. כְּדֵי שֶׁהַדָּבָר יִהְיֶה ‘נוֹגֵעַ’ לָנוּ, בּוֹעֵר בַּעֲצָמוֹת, עָלֵינוּ לְתַקֵּן קוֹדֵם אֶת הַהַשְׁקָפָה שֶׁלָּנוּ, וְזֶה נִקְרָא לְהִתְבּוֹנֵן.

עַל מִי אַתָּה חוֹשֵׁב?

אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר שֶׁיַּעֲזֹר לָנוּ לְהָבִין טוֹב יוֹתֵר אֶת הַצֹּרֶךְ שֶׁלָּנוּ בְּהִתְבּוֹנְנוּת. חָסִיד אֶחָד יָצָא לְמַסָּע מַגְבִּית עֲבוּר אַחַת הַיְּשִׁיבוֹת שֶׁבְּעִירוֹ. הוּא עָבַר בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים וְקִבֵּץ נְדָבוֹת הֲגוּנוֹת. בְּדַרְכּוֹ נִקְלַע לְמָקוֹם שֶׁתּוֹשָׁבָיו לֹא נִמְנוּ עַל עֲדַת הַחֲסִידִים וַאֲפִלּוּ הִתְנַגְּדוּ לְשִׁיטָתָם. אוֹתוֹ חָסִיד הָיָה בִּמְבוּכָה. מִצַּד אֶחָד לֹא רָצָה לְהַסְתִּיר אֶת זֶהוּתוֹ וְלִגְבּוֹת אֶת הַתְּרוּמוֹת בִּרְמִיָּה, אַךְ מִצַּד שֵׁנִי אִם הָיָה חוֹשֵׂף אוֹתָהּ הָיָה נוֹתַר אַרְנָקוֹ רֵיק… חוּץ מִזֶּה, אִם הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה גִּלְגְּלָה אוֹתוֹ לְשָׁם בֶּטַח יֵשׁ לוֹ אֵיזוֹ שְׁלִיחוּת בַּמָּקוֹם, וְכָךְ הִבְרִיק לוֹ הָרַעְיוֹן הַבָּא:

“מִי אַתָּה וּלְמִי אַתָּה?” הוּצַף הֶחָסִיד בִּשְׁאֵלוֹת סַקְרָנִיּוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָרִאשׁוֹן אֵלָיו נִכְנַס, “תַּגִּיד, מָה אַתָּה חוֹשֵׁב עַל הַחֲסִידִים?”

הִרְהֵר הֶחָסִיד קַלּוֹת וְהֵשִׁיב: “הֵם? כָּל הַיּוֹם חוֹשְׁבִים רַק עַל עַצְמָם”.

הַתְּשׁוּבָה עָשְׂתָה רֹשֶׁם אָמִין עַל הַשּׁוֹמְעִים, אֲבָל הַחֲקִירָה טֶרֶם הֻשְׁלְמָה: “וּמָה אַתָּה חוֹשֵׁב עָלֵינוּ, הַ’מִּתְנַגְּדִים’ לְדֶרֶךְ הַחֲסִידוּת?”.

וְהֶחָסִיד יוֹרֶה בְּבִטְחָה: “אַתֶּם, אֵין מָה לוֹמַר, רוֹאִים עֲלֵיכֶם. אַתֶּם חוֹשְׁבִים כָּל הַיּוֹם עַל ה’ יִתְבָּרַךְ!”.

נוּ, אַחֲרֵי תְּשׁוּבוֹת בְּרוּרוֹת כָּאֵלּוּ בָּא הַקָּהָל כְּבָר עַל סִפּוּקוֹ. הֶחָסִיד הֻרְשָׁה לַעֲרֹךְ בָּעִיר אֶת סֵבֶב הַמַּגְבִּית וְאַף הִצְלִיחַ לְקַבֵּץ בָּהּ סְכוּם נָאֶה. לִפְנֵי צֵאתוֹ אֶת הָעִיר נִגָּשׁ הֶחָסִיד אֶל נִכְבְּדֵי הָעֲיָרָה. הוּא מֻכְרָח לְהַסְבִּיר לָהֶם אֶת כַּוָּנוֹתָיו הָאֲמִתִּיּוֹת.

עוֹלָמוֹת בִּפְשִׁיטוּת, אֶלֹקוּת בְּהִתְחַדְּשׁוּת

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁפְּשׁוּטִים וּבְרוּרִים לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ וְלָכֵן אָנוּ כְּלָל לֹא חוֹשְׁבִים עַל קִיּוּמָם. לְדֻגְמָה: מִישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ מֻטְרָד מֵהַשְּׁאֵלָה כֵּיצַד יוֹרֵד הָאֹכֶל שֶׁהוּא לוֹעֵס בְּפִיו אֶל תּוֹךְ הַקֵּבָה? עוֹלֶה לוֹ הַחֲשָׁשׁ אוּלַי הָאֹכֶל יִתָּקַע בְּדַרְכּוֹ בְּצִנּוֹר הַוֶּשֶׁט? לֹא. לָמָּה? כִּי זֶה טִבְעִי אֶצְלִי, וְעַל טֶבַע אֵין צֹרֶךְ לַחְשֹׁב. עַל מָה אֲנִי כֵּן חוֹשֵׁב? עַל דְּבָרִים חֲדָשִׁים. עַל הַטִּיּוּל לְרָמַת הַגּוֹלָן בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא, לְדֻגְמָה. כְּבָר מִתְּחִלַּת הַשָּׁבוּעַ אַדַּמְיֵן לְעַצְמִי לְלֹא הֶרֶף מַה צָפוּי לָנוּ בַּמַּסְלוּל, בְּאֵלּוּ בְּרֵכוֹת מַיִם נוּכַל לִרְחֹץ וּמַה יִקְרֶה אִם בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ יוֹם יִהְיֶה עֹמֶס חֹם וּנְאַלֵּץ לְשַׁנּוֹת אֶת הַמַּסְלוּל.

וְכָךְ פָּנָה אוֹתוֹ חָסִיד אֶל תּוֹשָׁבֵי הָעֲיָרָה: “יְהוּדִים יְקָרִים, אֲגַלֶּה לָכֶם אֶת הָאֱמֶת. אֲנִי אָכֵן מִשְׁתַּיֵּךְ אֶל עֲדַת הַחֲסִידִים, אֲבָל דּוֹבֵר אֱמֶת אָנֹכִי וַאֲנִי עֲדַיִן עוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי כָּל מִלָּה שֶׁאָמַרְתִּי. אַסְבִּיר אֶת כַּוָּנַת דְּבָרַי. אַתֶּם בֶּאֱמֶת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים. לוֹמְדִים, מִתְפַּלְּלִים, מְקַיְּמִים מִצְווֹת בְּהִדּוּר – הַכֹּל טוֹב. אָבֵל חָסֵר מַשֶּׁהוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר בְּסִיסִי – אַתֶּם עַצְמְכֶם. הַקִּיּוּם שֶׁלָּכֶם בְּעֵינֵי עַצְמְכֶם הִנּוֹ בָּרוּר וּמוּבָן מֵאֵלָיו. אַתֶּם חַיִּים וְנוֹשְׁמִים – נִרְדָּמִים בַּלַּיְלָה וְקָמִים בַּבֹּקֶר, אוֹכְלִים וְעוֹבְדִים – וְכָל זֶה בָּרוּר וּפָשׁוּט עֲבוּרְכֶם. אֵין לָכֶם עַל כָּךְ שׁוּם סָפֵק אוֹ תְּמִיהָה. הִנֵּה, אֲנִי קַיָּם! וְכָךְ גָּם הָעוֹלָם הַזֶּה –מוּחָשִׁי וּמְצִיאוּתִי”.

“מִלְּבַד כָּל זֹאת, אֹמַר לָכֶם עוֹד דָּבָר: שֶׁיֵּשׁ ה’ בָּעוֹלָם… הוּא זֶה שֶׁבָּרָא וּמְנַהֵל אוֹתוֹ, שֶׁהוּא גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ. מִי שֶׁחוֹשֵׁב מִכֶּם עַל כָּךְ בִּרְצִינוּת יוֹדֵעַ שֶׁבְּעֶצֶם אֵין שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם מִלְּבַדּוֹ. עֲבוּרְכֶם, הַלַּמְדָנִים הַגְּדוֹלִים, זֶהוּ חִדּוּשׁ, וְעַל חִדּוּשׁ חוֹשְׁבִים לְלֹא הֶרֶף. אִם ‘אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ’, מָה יִהְיֶה עָלַי?!”.

“יוֹתֵר מִכָּךְ”, הִמְשִׁיךְ הֶחָסִיד וְעָקַץ, “לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ מֵאִתְּכֶם הַרְבֵּה צִפִּיּוֹת וּדְרִישׁוֹת, וְזֶה כְּבָר מַתְחִיל אֲפִלּוּ לְאַיֵּם עֲלֵיכֶם, אָז לֹא פֶּלֶא שֶׁאַתֶּם חוֹשְׁבִים עָלָיו כָּל הַזְּמַן?!…”

אֶלֹקוּת בִּפְשִׁיטוּת, עוֹלָמוֹת בְּהִתְחַדְּשׁוּת

“אֲנַחְנוּ, הַחֲסִידִים”, מַמְשִׁיךְ הֶחָסִיד וּמַסְבִּיר, “לֹא מֻשְׁלָמִים כְּלָל וּכְלָל. מַמָּשׁ לֹא. אֲבָל דָּבָר אֶחָד פָּשׁוּט וּבָרוּר לָנוּ – קִיּוּמוֹ שֶׁל ה’ יִתְבָּרַךְ. הוּא ‘הָיָה, הֹוֶה וְיִהְיֶה’ – הָיָה לְפָנַי, יִהְיֶה גַּם אַחֲרַי, וְגַם כָּעֵת ‘אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ’. אֲנַחְנוּ מַמָּשׁ לֹא צְרִיכִים לְהַרְהֵר בַּחִדּוּשׁ הַזֶּה. זֶהוּ הַדָּבָר הָכִי פָּשׁוּט שֶׁקַּיָּם אֶצְלֵנוּ”.

“דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ לֹא מוּבָן לָנוּ”, מוֹסִיף הֶחָסִיד וּמַקְשֶׁה: “אִם רַק קִיּוּמוֹ שֶׁל ה’ יִתְבָּרַךְ הוּא הָאֲמִתִּי, וְכָל דָּבָר אַחֵר שֶׁאֵינוֹ הוּא הִנּוֹ דִּמְיוֹנִי וְחוֹלֵף – הַאִם אֲנִי בִּכְלַל קַיָּם? כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהוּ חוּץ מֵאִתּוֹ? וְהָעִקָּר, לְשֵׁם אֵיזוֹ מַטָּרָה ה’ בָּרָא אוֹתִי? לָמָּה הוּא בִּכְלָל זָקוּק לִי? כָּל הַשְּׁאֵלוֹת הַלָּלוּ גּוֹרְמוֹת לָנוּ, הַחֲסִידִים, לַחֲשֹׁב עַל עַצְמֵנוּ לְלֹא הֶרֶף…”.

נִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמֻּנָּחִים הַחֲסִידִיִּים: אֵצֶל אוֹתָם ‘מִתְנַגְּדִים’ הָ”עוֹלָמוֹת בִּפְשִׁיטוּת” – מוּנָח כִּי קִיּוּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם אֵינוֹ חִדּוּשׁ. הַחִדּוּשׁ עֲבוּרָם הוּא קִיּוּמוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, וּלְפִיכָךְ “אֶלֹקוּת בְּהִתְחַדְּשׁוּת”. לְעֻמָּתָם, אֵצֶל הַחֲסִידִים הַהִגָּיוֹן עוֹבֵד בְּדִיּוּק הָפוּךְ: “אֶלֹקוּת בִּפְשִׁיטוּת” וְאִלּוּ הָ”עוֹלָמוֹת בְּהִתְחַדְּשׁוּת”.

הַ’מִתְנַגֵּד’ שֶׁבְּתוֹכִי

מֵאָז חָלְפוּ שָׁנִים רַבּוֹת וְשִׁיטַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב כְּבָר פָּשְׁטָה בָּעוֹלָם. ‘מִתְנַגְּדִים’ נוֹתְרוּ רַק בַּסִּפּוּרִים, כִּי אֵין לְמַעֲשֶׂה מִי שֶׁמִּתְנַגֵּד הַיּוֹם לִדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. יֵשׁ רַק יְהוּדִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִשְׁמֹעַ אוֹתָם, וְעָלֵינוּ מוּטָל לְהָפִיץ וּלְהָבִיא אוֹתָם לְכָל מָקוֹם. אֲבָל מָה? יֵשׁ בְּתוֹכִי, בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, ‘מִתְנַגֵּד’ קָטָן, כָּזֶה שֶׁלֹּא מְוַתֵּר, וְהוּא מִי שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהִתְנַגֵּד לַקְּדֻשָּׁה.

מָה אוֹמֵר לִי אוֹתוֹ ‘מִתְנַגֵּד’ שֶׁבְּתוֹכִי? לֹא, אַל תַּחְשְׁבוּ. הוּא לֹא רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה מַמָּשׁ עֲבֵרוֹת, חָלִילָה. הוּא רַק דּוֹאֵג שֶׁלֹּא אַגְּזִים. שֶׁאֶסְתַּפֵּק בַּמּוּעָט, שֶׁאֶנְהַג רַק לְפִי שׁוּרַת הַדִּין וַאֲקַיֵּם אַךְ וְרַק מַה שֶׁחַיָּבִים. הוֹסָפָה, הִדּוּר וַעֲלִיָּה בַּקֹּדֶשׁ אֵינָם נִכְלָלִים אֶצְלוֹ בַּתַּפְרִיט. ” אוּף, כַּמָּה זְמַן הוּא מִתְפַּלֵּל! כֻּלָּם מִתְעַכְּבִים רַק בִּגְלָלוֹ…”. מֻכָּר לָכֶם?

אָז אֶת הַ’מִתְנַגֵּד’ הַזֶּה צָרִיךְ לְהַעֲמִיד בַּמָּקוֹם. עָלֵינוּ לְאַרְגֵּן מֵחָדָשׁ אֶת הָרֹאשׁ לְפִי הַסֵּדֶר הַחֲסִידִי שֶׁל “אֶלֹקוּת בִּפְשִׁיטוּת וְעוֹלָמוֹת בְּהִתְחַדְּשׁוּת”!

שֶׁנִּזְכֶּה לִרְאוֹת אֶלֹקוּת בִּפְשִׁיטוּת!

לְחַיִּים! שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי