לפי הקבלה, כל אחד מחודשי השנה נברא באות מיוחדת, והאות של חודש מנחם-אב היא טי"ת. אכן, התאריך המשמעותי בחודש הזה הוא תשעה באב, טי"ת בחודש. נראה, אם כן, שהאות טי"ת אינה מבשרת טובות. האמנם? הרי הקב"ה טוב ומיטיב לכל, "אין דבר רע יורד מלמעלה", ואיך יתכן שהחודש נברא מתחילה לרעה? חס ושלום.
טוב נסתר
והנה, מדברי חז"ל עולה שהאות טי"ת משמעותה טוב, כשם שההופעה הראשונה של האות בתורה היא במלים "האור כי טוב". בכך מוסבר מדוע בעשרת הדברות שנכתבו בלוחות הראשונים לא מופיעה האות טי"ת, מפני שסופם להשבר, ואילו בלוחות השניים נכתב "למען ייטב לך" (ראה ב"ק נד, ב). טוב ויפה, אבל מה קרה לטוב הזה בחודש אב?
יש טוב גלוי ויש טוב נסתר. בספר הזוהר מוסבר שהאות טי"ת משמעותה "טוביה גניז בגויה" – הטוב שלו גנוז בתוכו, וכך צורת האות טי"ת מתכנסת לתוך עצמה וכאילו מצביעה על טיפה נסתרת בפנים. יש טוב פשוט, טוב שמהרגע הראשון גלוי ומאיר, אבל האות טי"ת מצביעה על טוב עמוק יותר, שדוקא בגלל עוצמתו הוא מסתתר תחילה ואינו מופיע לעינינו, העולם אינו בשל לקלוט אותו כפי שהוא, וחייבים לגנוז אותו תחת מעטה חשוך.
זהו הטוב של חודש אב. בכל ראש-חודש מתפללים "חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה", אך בחודש אב יש טוב מיוחד במינו. בתחילת החודש הטוב נסתר, וההסתר הולך ומתגבר עד תשעה-באב. בטי"ת באב נשלמת האות טי"ת, ומנקודה זו הטוב מתחיל להתגלות ולהאיר, עד השמחה של שבת נחמו וט"ו באב. כדאי לציין שאנו בשנת תשעה, ומתאים שנראה בעינינו השנה את גילוי הטוב שבטי"ת.
איך ממעטים בשמחה
מה זה אומר לנו? איפה אנו יכולים לחוש את הטוב הנסתר עוד לפני שהוא מתגלה בפועל?
"משנכנס אב ממעטין בשמחה". רגע, אל תמחקו את החיוך. "עבדו את הוי' בשמחה" גם בחודש אב וגם בתשעה באב! הגלות באה מפני ש"לא עבדת את הוי אלהיך בשמחה ובטוב לבב", וגדולי הקבלה והחסידות הזהירו מאוד מפני העצבות, בכל השנה.
אלא שהשמחה מופיעה בפנים שונות. "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – זו שמחה הולכת וגדלה, פרה ורבה, פורצת גבולות, מתפשטת וסוחפת את כולם למעגל. ואילו משנכנס אב השמחה מתמעטת בכמות, אך אינה נעלמת. "ממעטים בשמחה" – ממעטים את הכמות של השמחה (כפי שמתבטא בהלכות אבלות החורבן), וכאילו 'דוחסים' אותה לתוך עצמה, "טוביה גניז בגויה", עד שמשיגים את האיכות של השמחה.
הנקודה האיכותית של השמחה היא האמונה. כאשר כל האורות כבים, הכל נראה כושל וגרוע, רע ומר ומדכא, ולכאורה אין במה לשמוח – אנו מתעודדים ונזכרים שה' הטוב נמצא אתנו בכל מצב. גם אם ירדנו עד לשאול תחתית, הרי "ואציעה שאול – הנך", הנה אתה עצמך, הקב"ה, נמצא אתי כאן. זו האמונה שנטועה בכל יהודי, והאמונה הזו לבדה שווה שמחה עד אין קץ. "צדיק באמונתו יחיה" וישמח, כי הצדיק אינו תלוי בריבוי הכמותי אלא בנקודת הטוב האיכותית, "טוב מעט לצדיק".
יום הולדת
אם כן, העבודה הפנימית של חודש אב היא למעט את השמחה, כלומר לרכז אותה, להתמקד בנקודת השמחה האיכותית, לשמוח באמונה. הכיוון הזה מתאים לפירוש נוסף בחסידות ל"ממעטין בשמחה" – ממעטים את כל הדברים הבלתי רצויים על-ידי שמחה, שמחה פנימית בה'.
בתחילת החודש, אין להסיח את הדעת מאבלות החורבן. כלומר, אין להפנות את השמחה לרבדים החיצוניים יחסית, אלא "עבדו את ה' בשמחה" בתוך לבבכם. כך הופכים תשעת הימים הראשונים של החודש ל"תשעה ירחי לידה" מרוכזים, כמו תקופת ההריון שבה מתפתח משהו טוב בפנים, "טוביה גניז בגויה".
התהליך מסתיים בתשעה-באב עצמו, בו נשלמת האות טי"ת, מצביעה על הטוב שבתוכה, והנה מגיעה שעת הלידה: "בתשעה באב נולד משיח" – הדבר הכי טוב ומשמח שיקרה לנו.
—
להרחבה: המאמר לחודש אב בספר הזמן הפנימי. "אתה סתר לי" בספר תשובת השנה.