“גוי קדוש”

אין זה סוד שהיהדות מבדילה באופן חד בין עם ישראל לשאר אומות העולם, אך הסיבה לדבר היא סוד גדול. מדוע חיוני כל-כך ליהדות להתבדל משאר העמים ותרבותם, ולשמור בקנאות על התבדלות זו – לא להתחתן עם בני עמים אחרים, להשמר בהתערבבות ביניהם ולהקפיד על תנאי גיור מחמירים?

שאלה זו נעוצה בלב לבה של ההויה היהודית לדורותיה. מעבר לכך, היא גם נוגעת באופן ישיר לחיי כולנו, כאן ועכשיו, ונחה בבסיס חלק גדול מאד מהעימותים והמחלוקות בין פלגי העם השונים לגבי אופיה של החברה שאנו מבקשים לעצב בארץ. הצבת נושא זה על שולחן הדיונים ועיסוק בו מנקודת המבט של פנימיות התורה, הקבלה והחסידות, היא איפוא בעלת חשיבות מרכזית. לשם כך החלטנו להקדיש מעתה לנושא זה מחזור שלם של מאמרים חודשיים, מניסן תשע”א עד אדר תשע”ב.

ברוך המכניע, מבדיל וממתיק בין ישראל לעמים

בבואנו לעסוק בנושא ההבדלה בין ישראל לשאר העמים מנקודת מבט של תורת החסידות, הדבר הראשון שעלינו לעמוד עליו הוא שהמושג “הבדלה” הוא חלק משלישיית מושגים יסודית בחסידות, אותה טבע הבעל-שם-טוב בעצמו, הנקראת הכנעה, הבדלה והמתקה. עובדה זו מציעה כי כל הרעיון של התבדלות ישראל אינו אלא חלק מתהליך רחב יותר, הכולל שלב מקדים לפניו הכרוך ב”הכנעה” כלשהי, ומוביל לשלב מתקדם יותר אחריו שיש בו “המתקה” כלשהי. לא ניתן לעמוד על מלוא משמעותה של ההתבדלות איפוא, לפני שנבין רצף זה בשלמותו.

בתכלית הקיצור, “הכנעה” פירושה הנמכת הגאוה האישית והודאה במגבלותנו, “הבדלה” פירושה תהליך של תיקון עצמי וסילוק תכונות שליליות, ו”המתקה” פירושה הגעה לשלמות אישית והבעה עצמית. לפי הבעל-שם-טוב כל תהליך שלם בעבודת ה’ מוכרח לכלול שלושה שלבים אלו, בזה הסדר. לא ניתן לעשות הבדלה ללא הכנעה, ולא ניתן לדלג להמתקה בלי לבצע את שניהם גם יחד.

כיצד מיתרגם מהלך זה – שהוא ביסודו מהלך נפשי ואישי – לנושא היחס בין ישראל לאומות העולם? בתמצית, הכנעה-הבדלה-המתקה בהקשר זה הן שלוש רבדיה של העֶמדה הנפשית המתוקנת של ישראל (של כל יהודי בפרט ושל עם ישראל בכלל ) ביחס לאומות העולם, הנבנות זו על גבי זו כקומות בנין.

נעבור על כל אחד מהשלבים ונסביר אותו.

הכנעה: שויון כל העמים

שלב ההכנעה בהתייחסות ישראל לאומות הוא הודאה בשויון המוחלט הקיים בינינו, בהיותנו, כולנו, מעשי ידי בורא העולם שאין להם שום קיום או זכות קיום בלעדיו. מכיוון שה’ הוא אין סוף, הרי שכל הפרשי המעלה שאולי קיימים בינינו מתאפסים אל מולו. כולנו ‘אפסים’ מול האין סוף האלוקי. אכן, בעומקה צריכה להתבצע ההכנעה אל מול כל היצורים בבריאה, אל מול הבריאה כולה.

כך תיאר הבעל-שם-טוב הכנעה זו בנפש:

ואל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו… שהוא כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך… ובמה הוא חשוב יותר מהתולעת – עובד להבורא יתברך בכל שכלו וכחו, והאדם גם כן רִמה ותולעה, כמו שכתוב: “ואנכי תולעת ולא איש” (תהלים כב, יז). ואם לא נתן לו השם יתברך שכל לא היה יכול לעבדו רק כמו התולעת. ואם כן, אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה, כל שכן מבני אדם. ויחשוב שהוא ותולעת ושארי בריות קטנות הם חשובים כמו חברים בעולם – שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו.

זוהי נקודת המוצא הנפשית הנכונה שצריכה להיות אצל כל אדם כבסיס ליחס מתוקן לזולתו, ושצריכה להיות אצל היהודי ביחס לשאר הבריות. היא מהווה את הבסיס המתוקן לכל הבדלה שתבוא בהמשך. אף כאשר הוציא הקב”ה את בני ישראל ממצרים – ראשיתה של הבדלת ישראל כעם ולא רק כיחידים – תואר הדבר במלים “לקחת לו גוי מקרב גוי” (דברים ד, לד): בבסיסם ישראל הינם גוי כשאר הגויים, ורק לאחר הכרה בכך ניתן להכתיר את ישראל ל”גוי קדוש”. מלבד היות ההכנעה, בפשטות, אמיתית, היא משמשת גם כ’נצרה’ המונעת את הפיכתה של ההבדלה לכלי דיכוי ושנאה.

נחדד, שאמונה אמיתית בשויון אפשרית אך ורק במסגרת אמונה בבורא על-אנושי אל מולו הכל משתווה. בלעדיה, אין כל צידוק להניח כי שורר שויון בין הבריות, וכל אידאל חברתי או מדיני של שויון יהיה בגדר כפיה של ערך מלאכותי על המציאות, שסופו שהיא תתקומם נגדו.

הבדלה: בחירת ישראל

על בסיס ההכרה הכנועה בשויון כל הבריות יכולה להבנות ההבדלה בין ישראל לשאר העמים. ההבדלה היא האמונה שעם ישראל נבחר לקבל את הגילוי השלם ביותר של חכמת ה’ – התורה – ובאמצעותו להוביל את קידוש ותיקון המציאות כולה, עד להפיכתה כלי להשראת השכינה. כשלב נפשי, ההבדלה היא למעשה הירתמותנו כפרטים וכקבוצה להזדהוֹת עם הבורא אליו נכנענו בשלב הקודם ולגשת אל המציאות כשליחיו.

עקרון בחירת ישראל מהותי מאד ליהדות, עד שלא ניתן כלל להבינה בלעדיו. גם אם מעוניינים להפיק מהיהדות לקחים אוניברסליים (נושאו של השלב השלישי, לקמן), לא ניתן לעשות זאת מבלי שנתמודד כראוי עם עקרון זה וננסה לברר מדוע הוא הכרחי. מדוע לא ניתן להעניק את התורה לכל העולם, או להעניקה לעם ישראל אך מבלי להבדילם בצורה מוחלטת כל-כך מהעמים האחרים?

המשל הטוב ביותר להמחשת הצורך בהבדלה קיים בטבע, בצורת המעבר מהעולם הפיזיקלי והכימי, ממלכת הדומם, לעולם הביולוגי, ממלכת הצומח והחי. מעבר זה מתחיל בדבר פשוט מאד: הממברנה. הממברנה היא מעטפת התא החי, המבדילה ומבודדת אותו מסביבתו. הממברנה מעניקה לתא את הסביבה המוגנת הנדרשת לפעילות המורכבת המתרחשת בתוכו. בלעדיה, היתה ההתרחשות הביולוגית נגרפת חזרה לסביבה הכימית הסובבת אותה ומתמוססת בה.

אכן, כל דילוג מרמת-ארגון אחת בטבע לרמת-ארגון גבוהה ומשוכללת ממנה, כרוך בחציצה כזו בזכותה מורכבות חדשה יכולה להווצר. החברה האנושית, למשל, בכדי להתעלות מעל הקיום החייתי וההישרדותי ולבנות ציוויליזציה, צריכה להתרחק מהטבע הפראי ולהקים מקומות יישוב מוגנים בהם תוכל, בשקט יחסי, לעסוק בפעילויות שאינן להן ערך הישרדותי מובהק, כמו אמנות או הגות מופשטת.

מטרתה של התורה אינה אלא לחולל, בקרבו של עם אחד, דילוג נוסף כזה. אלא שהפעם אין מדובר בדילוג מהישרדות לתרבות, אלא מתרבות לחיי אמונה – חיים המתנהלים לאור ההויה האלוקית שבבסיס בבריאה, ושכל פרט מפרטיהם נרקם מתוך זיקה אליה. אכן, בדומה לדילוגים שבטבע, אף דילוג זה הוא עליה במורכבות, הפעם מורכבות תודעתית. קשה לדבר על נושאים אלו ללא היכרות קרובה עם אופיו הייחודי של לימוד התורה; אך מי שנכנס מעט בסודו נוכח לראות כי על כל צעד ושעל לא מניחה התורה ללומדה להסתפק במושגים ובגדרים הרגילים של שכלו, אלא תובעת ממנו לאתגרם ולשכללם. טוב ורע, יופי וכיעור, גשמיות ורוחניות, גורל ובחירה, פשט ומדרש, הגיון ושגעון, אמת ושקר – התורה מכריחה אותנו לבדוק מחדש כל אחד מצמדי מושגים אלו, ועוד, ולמעשה ‘לקפוץ’ לרמה חדשה של חשיבה אודותם.

על מנת לאפשר דילוג זה, כמו הדילוגים הקודמים לו, נדרש סוג של ממברנה – קרום עוטף המאפשר לחשיבה היהודית הייחודית לצמוח ולפרוח. כמגדל קלפים שברירי שאינו יכול להבנות אלא במרחב סגור שכן די ברוח קלילה כדי למוטטו, כך לימוד התורה, וטיפוח מרקם חיי האמונה לאורו, צורכים תנאים מוגנים ומבודדים יחסית כדי לשגשג. התבוללות העם פירושה יהיה בלילת התורה בתרבות האנושית הכללית ואובדן בשורתה היחודית.

יעודה זה של ההבדלה רמוז באחת המלים הנרדפות לה בתורה, “הפליה” (או בכתיב השגור היום, “אפליה”). הפועל “להפלות” מופיע לראשונה בנקודת השיא של הבדלת ישראל מהאומות – סיפור מכות מצרים. אכן, שלוש מתוך ארבע הופעותיו בתורה מופיעות בסיפור זה: ה’ מפלה את ארץ גשן משאר מצרים במכת הערוב, את מקנה ישראל ממקנה למצרים במכת הדבר, ולבסוף את בני ישראל עצמם מהמצרים במכת בכורות.

השורש פ.ל.ה ממנו נגזר פועל זה קשור בשורש פ.ל.א (שניהם נובעים מאותו שורש דו-אותיות, או ‘שער’, פ.ל). כמו המוּפלֶה אף המופלָא הינו מובדל ומופרש משאר הדברים. זיקה זו רומזת לכך שתכליתה של הפליית ישראל היא כדי לקיים פלא מסוים בתוכה – סוג אחר וסמוי יותר של חיים ותודעה. למעשה, אם מעיינים בפסוקי ההפליה הנ”ל ניתן לראות כי כולם מציינים הפליה לטובה של ישראל ולא הפליה לרעה של מצרים: תכליתם העיקרית אינה לפעול בחוץ אלא לשמור על מה שבפנים.

למותר לציין שלרבים מישראל קשה לקבל את רעיון הבחירה. בבסיס רתיעה זו עומד כמובן החשש מפני התנשאות על פני העמים האחרים ונטילת היומרה לעליונות עליהם. הגדרת ההבדלה כשלב שצריך לבוא רק אחרי ההכנעה מלמדת אותנו שחשש זה מוצדק ביסודו: אכן, אל לה לתודעת ההבדלה להתפשט בקרבנו שלא על גבי ההכרה הבסיסית בהיותנו שווים לכל בני האדם.

עם זאת, כשם שההכנעה קיצונית באופיה (“במה הוא חשוב יותר מהתולעת?”) כך גם ההבדלה צריכה להיות קיצונית לכיוון ההפוך: יש לראותה כהבחנה מוחלטת שמטרתה לעצב תודעה שונה מהותית מזו של העמים האחרים. התורה מבקשת להחדיר את פלא האין-סוף לתוך החיים הסופיים והמוגבלים, לא פחות, ולשם כך יש ליצור סביבה מקודשת שאינה מתערבבת עם התרבות הכללית.

כאשר היא באה על גבי ההכנעה ההבדלה היא כזו בה אנו לא זוקפים לזכותנו את העובדה שנבחרנו, אלא רואים בה אחריות שהוטלה על כתפינו. שני פסוקים עיקריים עוסקים בבחירת ישראל (דברים ז, ו-ז): “כי עם קדוש אתה לה’ א-להיך, בך בחר ה’ א-להיך להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרֻבכם מכל העמים חשק ה’ בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים”. על הביטוי האחרון, “המעט מכל העמים”, דרשו חז”ל: “ממעטין עצמכם לפני”. ככל שאנו פחות מרגישים ראויים לבחירה, כך אנו נעשים יותר ראויים לה באמת. 

המתקה:  הפריה הדדית

אנו מגיעים כעת לחידוש השני שמעניקה לנו שלישיית המושגים הכנעה-הבדלה-המתקה: שההבדלה בין ישראל לעמים אינה אלא קומת בינים על גביה נבנית הקומה האחרונה והתכליתית של הבנין כולו. שלב ההמתקה תמיד סוגר מעגל עם שלב ההכנעה; במקרה שלנו, המתקת היחס בין ישראל לעמים כרוך בכינון מחדש של יחסי גומלין שיויוניים ביניהם, הפעם מתוך תודעת ההבדלה. שלב ההמתקה הוא החזון המשיחי והגאולי של היהדות, בו ישראל מצד אחד משפיעים על העמים את חזון תורתם, ומצד שני מקבלים מהם את חוכמותיהם שלהם.

על הפיכת ישראל למשפיעי אור התורה על העמים דיברו רבות הנביאים, בעיקר ישעיהו: “והיה באחרית הימים… והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה’… ויֹרֵנו מדרכיו ונלכה באֹרחֹתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים” (ישעיהו ב, ב-ג), “ונתתיךָ לְאור גויִם להיות ישועתי עד קצה הארץ” (מט, ו), “כי ביתי בית תפִלה יקרא לכל העמים” (נו, ז), “והלכו גויִם לאורךְ ומלכים לְנֹגה זרחךְ” (ס, ג), ועוד ועוד. יעודה של התורה אינה להיוותר נחלתם הבלעדית של ישראל, אלא להפרות את האנושות כולה ולהאיר מחדש את תרבויותיה השונות באור האלוקות.

אימוצן של חכמות העולם בידי ישראל הוא נושא המפותח בכתבי הקבלה והחסידות (אם כי רמוז במקרא ובחז”ל). ראשיתו בחזון המובא בספר הזוהר לפיו עתיד להתרחש ‘מבול’ של חכמה רוחנית שימזג בין ה”חכמה העליונה”, היא התורה, ל”חכמה התחתונה”, היא חכמות האדם השונות. בכתבי החסידות מבואר באריכות כי בירור המדע והאמנות ושילובם במסגרת התורה חושף את ה”תורה הקדמונית” שקדמה לעולם ומהווה חלק מהותי מחזון הגאולה.

מובן, שהפריה הדדית זו לא יכולה להתרחש ללא ההבדלה בין ישראל לעמים ובין חכמותיהם השונות. רק לאחר שמבחינים באופן מוחלט בין תורת ישראל לחכמות העמים השונות ניתן לראות במה הן יכולות להפרות זו את זו. אכן, ככל שההבדלה ברורה ומודגשת יותר כן גוברת ההכרה בצורך בהפריה הדדית, והמוטיבציה לחולל אותה (ולהפך – כאשר ההבדלה אינה מודגשת נוצרת אוירה סבילה של סובלנות גרידא, של ‘חיה ותן לחיות’, בה אף איש או עם אינו מעוניין להשפיע או לקבל דבר).

ההפריה ההדדית היא בבחינת המתקה משום שהיא ממתיקה את המרירות המלווה את ההבדלה החדה בין ישראל לעמים. מרירות זו מורגשת במידת מה על ידי כל, אולם היא נחווית במיוחד על ידי מי בעיקר עם השלבים הראשון והאחרון – מי שמכיר בחשיבות ההכנעה ושלבו נשאו לחזות כבר בהמתקה. קרע עמוק מפריד היום בין נשמות אלו לנשמות המזדהות בעיקר עם ההבדלה. מי יתן ומאמר זה יסייע לאחותו במקצת, לקרב את שני המחנות זה לזה מתוך הכרה כי חזון התורה השלם כולל את חפצי לב כולם.