מכון גל עיני
נכתב עלידי
בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ (תהלים צט, ז)
ימים לא קלים עוברים עלינו – ימים של הפגזות ולחימה, של אזעקות וריצה למקלטים. משפחות רבות בישראל נאלצות לרוץ פעמים רבות ביום למקלטים ומרחבים מוגנים; משפחות רבות נמלטו ממקום יישובן ונאלצות להתגורר בבתי קרוביהן; ילדים רבים אינם לומדים וחיים בפחד תמידי מפגזים שיפלו; וכולנו גם יחד חרדים מהסכנות הצפויות במקרה של כניסה לפעולה קרקעית.
אך זמן משבר הוא גם הזדמנות לתיקון. משבר מעורר אותנו להתאחד. כולנו מרגישים בשעה זו את הצורך באחדות, אך עלינו לזכור כי אחדות אמיתית אפשרית רק על בסיס מכנה משותף אמיתי. המכנה המשותף היסודי והעמוק שלנו, שהוא גם הסיבה שאנו מוצאים עצמנו שוב ושוב תחת התקפות מאויבים שונים, הוא היותנו יהודים. במצב הנוכחי, שבע שנים מאז שאין יותר נוכחות יהודית בעזה, ובמהלכן אנו אף ממשיכים לסייע לתושביה בחשמל, מזון ותרופות (מהלך שלאור ההפגזות המתמשכות שאנו חיים תחתן מוסריותו מפוקפקת, בלשון המעטה), אין עוד ספק שהסיבות להתקפות האחרונות אינן הכיבוש, אלא עצם נוכחותנו כאן כיהודים בארץ ישראל.
שעת משבר היא איפוא שעה להתבונן בשאלה, מה משמעות היותנו יהודים, ומדוע בכלל כדאי לנו להיות יהודים? המציאות החיצונית כמו לוחצת אותנו לפינה על מנת להזכיר לנו את יהדותנו, ולגרום לנו לבחור בה מחדש.
אין ביכולתנו להסתפק בעצם החוויה כי גורל משותף כורך אותנו. אם אנו הולכים בדרך זו, יהדותנו נמצאת מוגדרת על דרך השלילה, על ידי אויבינו. משמעות היותנו יהודים צריכה לנבוע מבפנים. כאן אנו מוצאים הגדרה אחת ליהדותנו, אותה ניסח בתמציתיות רבי סעדיה גאון כשאמר, “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. בחכמה האלוקית שניתנה לנו משמים, ושאנו מפתחים עד עצם היום הזה, טמונה משמעות חיינו, ומתוכה אנו יכולים גם לשאוב את הכח להתמודד עם כל צרה המתרגשת לבוא עלינו.
למעשה, גם התורה היא רק ביטוי לדבר המהותי עוד יותר ליהדותנו, והוא אמונתנו בקדוש-ברוך-הוא, נותן התורה. להיות יהודי פירושו לזכור כי יש מי שעומד מאחורי כל המתרחש סביבנו, יש טעם וסיבה לכל דבר. אמונה זו פירושה מצד אחד שיש למי לפנות בתפילה לישועה, שישמור עלינו, על ילדינו, על חיילינו ועל עמנו כולו; ומצד שני שעלינו להתגייס – מתוקף אמונתנו ומתוך בטחון בה’ – לעשות כמיטב יכולתנו לנצח נצחון מלא במלחמתנו ובכך להבטיח את שלום עמנו, ובהרחבה את שלום האזור כולו.
נצחון למען כל הצדדים
הדבר העיקרי ביותר שעלינו להתחזק בו הוא שעלינו ללמוד מטעויות העבר, ולא להכתיר את המבצע הנוכחי בהצלחה מבלי שהפלנו לגמרי את שלטון החמאס, נטלנו ממנו את המשך יכולת ההתקפה נגדנו (כולל חסימת האפשרות להתחמשות מחודשת), ואנו נחושים שלא לתת לשלטון אחר השולל את קיומנו ומשתמש בטרור לעלות במקומו. עלינו לשאת לנגד עינינו את דברי דוד המלך, “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִֹּיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” (תהלים יח, לח) – כלומר עד שנוצחו כליל.
יתרה מכך, עלינו לעשות זאת במהירות הרבה ביותר, ותוך שמירה מירבית על חיי חיילינו ואזרחינו, גם אם משמעות הדבר העמדת חיי אזרחי הצד השני בסיכון. אם דבר זה אומר שעלינו לנתק להם את אספקת החשמל, או להפגיז מקום שעשויים להיות בו אזרחים – הרי שכך עלינו לעשות. מחויבתינו לשלום אזרחינו וחיילינו צריכה להיות בראש סולם העדיפויות שלנו.
אכן, עקב התרחקותנו הן מתורת ישראל והן מהשכל הישר, בצירוף משאלת לב פגומה למצוא חן בעיני אומות המערב, היטשטש בתודעתנו סדר העדיפויות המלחמתי הצודק, ואנו מדמים לחשוב כי שמירה על שלום אזרחי האויב קודמת לשמירה על שלום חיילינו שלנו, שלא לומר אזרחינו. במלים אחרות, ההבחנה בין ‘חייל’ ו’אזרח’, ההגיונית כשלעצמה, נעשתה קודמת בעינינו להבחנה בין ‘אנו’ ל’הם’. דבר זה מוביל למסקנה המעוותת כי אזרחי הצד השני קודמים לחיילי הצד שלנו. תפיסה זו, שזכתה לכינוי “טוהר הנשק”, משובשת מאד לא רק לפי התורה אלא גם לפי כל מוסר מלחמה הגיוני. היא כבר גבתה מאתנו מחיר כבד של חיילים ואזרחים שמתו באופן שהיה יכול להמנע, ואם כן ראויה יותר לשם הגנאי ‘טומאת הנשק’.
שימוש טהור באמת בנשק משתמש בו לשם סיומה היעיל והמהיר של המלחמה, תוך שמירה מקסימלית על חיי אנשינו – שלהם, סוף-סוף, נתונה מחויבותנו הראשונית – כאשר החשת קץ של שפיכות הדמים מיטיבה בדרך ממילא גם עם אנשי האויב.
דרך זו, יש להדגיש, אינה כופרת בערך חיי האדם של האויב; כל שהיא עושה הוא לפרוש אל-נכונה את מדרג המחויבות שלנו לשלומם ביחס לשלומנו שלנו. ערך השמירה על חיי אוכלוסיית האויב קיים בה, אך מקבל מקום משני ביחס לשמירת חיי אנשינו. כך למשל, ברוח ההלכה המורה לנו להעניק לאויבנו אפשרות לברוח בטרם אנו תוקפים אותם (רמב”ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם ו, ה-ז), יש מקום להזהיר מראש את האוכלוסיה המעוניינת לצאת בשלום ולהעניק לה אפשרות בריחה מהרצועה; אך אל לצעדים כגון אלה להעשות באופן המגדיל במידה כלשהי את סכנת חיילינו.
אופיינו הרחמני גורם לרבים וטובים מאתנו להרתע מאמירות המבטאות תקיפוּת כגון אלו; אך עלינו להתאמץ להשליט מוחנו על לבנו ולזכור כי דוקא אפשרות זו היא הרחומה ביותר בטווח הרחוק – לא רק ביחס לעצמנו אלא אף ביחס לפלסטינים עצמם, הסובלים משלטון לוחמני ואכזרי הגורר אותם למלחמות ושפיכות דמים מיותרות. העולם כולו ירויח מהפלת שלטון חמאס, וכל אפשרות חתירה לשלום אמת תוכל להפתח אך ורק אחרי שהוא וגורמים עוינים כמוהו יובסו.
התגלות בעמוד ענן, תיקון הצבע האדום
הבעל-שם-טוב הקדוש, מורה החסידות הראשון, לימדנו כי כל פרט במציאות מתרחש בהשגחה פרטית, ולפיכך שעלינו להתבונן בכל דבר – גם אם לכאורה אינו קשור בתחום הקדושה – דרך עינים של אמונה ותורה. לאור זאת, נסיים בהתבוננות קצרה בצמד הביטויים שנבחרו ללוות אותנו בתקופה זו – הכינוי “עמוד ענן” שהוענק למבצע התקיפה, והביטוי “צבע אדום” הנלווה לכל אזעקה.
עמוד הענן הנחה אותנו ביציאתנו ממצרים, ולאחר מכן ירד על אוהל מועד וה’ דיבר דרכו אל משה. עמוד הענן מסמל בהירות והוראת דרך מצד אחד, ומצד שני ענן הוא תמיד סמל לחושך ואי-ידיעה. עמוד הענן מסמל איפוא מציאת דרכנו הישרה בתוך מצב של ערפל ובלבול. מצב המלחמה הנוכחי, המעמיס עלינו קשיים רבים, הוא כענן כבד, אך עלינו לדמותו כמיתמר מעלה כעמוד – כלומר שאם נתעורר בזכותו הרי שמתוכו גופא תתבהר לנו הדרך בה עלינו להתקדם. גישה זו היא ברוח הפירוש החסידי לפסוק “וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ” (ירמיה ל, ז), המפרש את המלים “וממנה יושע” כאומר שהישועה תבוא מתוך הצרה עצמה, שהצרה תהפוך לצהר המאיר לנו.
המלה ענן מזכירה לנו גם את המזל של חודש כסלו, הקשת בענן (לו מוקדש המאמר החודשי החדש שלנו). הקשת היורה למרחוק מסמלת תמיד מלחמה עם אויב לא נודע. הנכונות להלחם באויב מבלי לראות את פניו, הדורשת גבורה מיוחדת, מסמלת את תיקון “טוהר הנשק” הנ”ל.
הצבע האדום מזוהה בתורה עם שתי דמויות הופכיות – מצד אחד עשו אחי יעקב, המתואר כ”אדמוני כֻּלו כאדרת שער”, ומצד שני דוד המלך, “אדמוני עם יפה עינים”. הצבע אדום מסמל את מידת הגבורה בנפש, שהתבטאה באופן שלילי אצל עשו ובאופן חיובי אצל דוד. ההבדל בין עשו ודוד הוא שדוד השתמש בגבורה באופן חדור שפלות ועדינות פנימיות, ככלי שרת בדרך לכינון ממלכה של חסד ואמונה. דוד זכה לכינוי “עדינו העצני”, משום שהשכיל לשלב בין עדינות באורח החיים התורני שלו, לבין קשיות כעץ בשעת המלחמה. הביטוי צבע אדום מזכיר לנו כי אנו קרואים שלא לבחול במידת הגבורה או לזהותה כשייכת רק לבני עשו ודומיו, אלא להשתמש בה באופן מתוקן.
אדום הוא מצד אחד צבע המסמל עצירה, כפי שאנו משתמשים בו ברמזורים שלנו – ואכן אזעקות הצבע האדום עוצרות את חיינו מלכת. עם זאת, מטבע לשון תנ”כית מדבר על אודות “עצירת כח” – איסוף כחות (עצירה מלשון עצרת ואסיפה), בפרט בהקשר של כח למלכות השלטת, כבפסוק “לַעְצֹר כֹּחַ לְמַמְלָכָה” (דבה”י ב כב, ט). כאשר אנו מחברים את שתי המשמעויות אנו למדים כי עצירת החיים שלנו עקב ההפגזות צריכה להמריץ אותנו לעצור כחות לצורך הקמת מלכות וממשלה חזקים ומתוקנים, שידעו להשתמש באודם הגבורה בדרך דוד המלך.
