“ונסו הצללים”

בארץ ישראל נהגו לשאול חתן תחת חופתו “‘מצא’ או ‘מוצא’?”, ללמדו שהתנהגותו תכריע האם יזכה ל”מצא אשה מצא טוב” או חלילה ל”מוצא אני מר ממות את האשה”. לפני הנישואין האדם יושב בחשך לבד – “לא טוב היות האדם לבדו”, ובחתונתו הוא זוכה ל”אור כי טוב”-“ומתוק האור”, יחד עם אשתו. (ולאידך ח”ו, חז”ל אומרים כי “כל אדם שמתה אשתו עולם חשך בעדו, שנאמר ‘אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך'”).

אך מה אם אחרי הנישואין מרגישים שהקשר חשוך ו”מר ממות”? את הפתרון נוכל ללמוד מהפסוק “ומוצא אני מר ממות את האשה” שממשיך במילים, “טוב לפני האלקים ימלט ממנה”. “טוב לפני האלהים” עולה בגימטריא “אור הגנוז” – שבכחו להפוך לאור את החשך של האשה/הזוגיות הרעה. יש להסביר את הפסוק כך ש”טוב לפני האלקים” הוא שימלט מהחשך של “מוצא אני מר ממות את האשה”, ויהפוך אותו גופא ל”מצא אשה מצא טוב“. לשם כך צריכים להדליק בבית נר עד ש”העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול [= נר]”.

 “נר ביתו עדיף”

הגמרא אומרת “נר ביתו ונר חנוכה – נר ביתו עדיף, משום שלום בית”. נר שבת, המודלק משום שלום בית, קודם לנר חנוכה המודלק לפרסומי ניסא. לעתים אדם משקיע בגמילות חסדים או בהפצת תורה לאנשים ברחוב תוך הזנחת ביתו שלו. לטענתו, העדפת טובת הזולת על פני טובת משפחתו היא מדת חסידות. זו טעות, הנגרמת מכך שההטבה עם הזולת שבחוץ יותר ‘נוצצת’, מנחילה כבוד ותחושת הצלחה ובמובנים רבים גם קלה יותר (קל יותר להאיר-להרשים מישהו מבחוץ, באופן חד-פעמי, מלעשות זאת בקביעות ובשגרה מול אדם קרוב המכיר אותי לפני ולפנים). לכן מדגישים חז”ל כי “נר ביתו עדיף, משום שלום בית” – תפקידו הראשון של האדם הוא להאיר את ביתו פנימה.

לא מדובר רק בסדרי עדיפויות, כאשר ה’חסד מתחיל בבית’ ו”אשתו ובניו קודמים לכל אדם”, אלא בתהליך ההתפשטות כלפי חוץ: גם נר חנוכה הוא “נר איש וביתו” – משימה משותפת ומקרבת בין בני הזוג, הפועלים יחד לפרסומי ניסא – אלא שהוא תלוי ב”נר ביתו”. בית של שלום ואהבה, שכל הנכנס אליו מרגיש את האור והאושר שבו, מסוגל להפיץ את האור והחום שלו גם לרחוב החשוך והקר. שליחות אמתית מבוססת על שלום בית, אהבה ותחושת יעוד משותף – אז השליחות לא באה על חשבון ה’ביחד’ (ואף כבריחה מהקשיים בבית) אלא כביטוי אמתי שלו.

 חשך דמיוני וחשך אמתי

בדורנו נר חנוכה נדרש גם בפנים, כשחשך הרחוב חודר הביתה (כהסבר הרבי מליובאוויטש למנהג להדליק בתוך הבית), וממילא נדרשת הבחנה מהותית יותר (מאשר פנים-חוץ) בין נר שבת לנר חנוכה:

בחסידות מובאות שתי דעות מהו חשך – העדר-אור בלבד, או מציאות ממשית (“וימש חשך”). באמת ישנם שני סוגי חשך – חשך דמיוני וחשך מציאותי. נר שבת פוקח את העינים להינצל ממכשולי החשך, “משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן”, ולהנות מהטוב שבמציאות, “שזה בכלל עונג שבת” – הוא מסיר את החשך הדמיוני ומגלה את הטוב שנמצא בבן הזוג זה מכבר (“מצא אשה מצא טוב” בלשון עבר). לעומתו, נר חנוכה מאיר עד שתכלה מן השוק “ריגלא דתרמודאי”, הוא מתמודד עם החשך המציאותי של קליפת תרמוד, אותיות מורדת (כינוי בחז”ל לאשה הפוגעת בחומרה בקשר הזוגי) – נר חנוכה מעלה את המציאות הנפולה ומתקן חסרונות אמתיים בבן/בת הזוג. אך גם כאן יש לזכור ש”נר ביתו קודם” – רוב החסרונות שאדם מוצא בבן זוגו אינם אלא דמיון שמקורו בחשך הפנימי שלו עצמו (“מוצא אני”), ורק לאחר סילוק הדמיונות הללו ניתן לזהות וגם לתקן חסרונות אמתיים במציאות.

—

(עפ”י הערה ג להקדמת שכינה ביניהם)