כפיה דתית

מה הטעם ב'כפיה דתית' כזו, והאם הציור של מדינה יהודית לפי תורה מבוסס על כפיה דתית?

"'וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר'[א], מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם"[ב]. מה הטעם ב'כפיה דתית' כזו, והאם הציור של מדינה יהודית לפי תורה מבוסס על כפיה דתית?

נעשה ונשמע

ראשית, מתן תורה בא רק לאחר רצון גמור של ישראל, הסכמה נלהבת "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". מלבד המעמד הנשגב התקיים מעמד כריתת ברית בו אמרו ישראל "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", התחייבות ללא שיור.

גם הכפיה בדברי חז"ל איננה קביעת עובדה 'אתם מחויבים' אלא "אם אתם מקבלים את התורה", הכל תלוי בקבלה שלכם! הכפיה באה לחזק את ההסכמה ולתת לה תוקף[ג], ולבטא את הקשר העצמי של ישראל והתורה ואת הכרחיות התורה לעולם[ד]. ואחרי הכל, באמת היה חסרון מסוים בקבלת התורה 'תחת לחץ', ניתן לערער על התחייבות כזו ("מודעא רבה") והיה צורך בקבלת תורה מחודשת בפורים מתוך אהבה ורצון מלא.

יותר לעומק, מוסבר בחסידות[ה]: הר הוא אור בהיר של אהבה עליונה. הקב"ה גילה את אהבתו העצומה לישראל, אור מקיף (כגיגית) של אהבה, כמו החופה מעל החתן והכלה, "'ביום חתונתו' זה מתן תורה". כאשר מתגלה אהבה רבה כזו, פשוט אי אפשר לסרב, הכלה נמשכת באהבה אחרי החתן ואומרת 'הן' בלב שלם ונפש חפצה.

רוצים להיות מוכרחים

קבלת התורה שלנו היא רצון למחויבות. לא רצון זמני, חולף ועובר, אלא כריתת ברית נצחית. רצון יכול לבוא מרגש כלשהו או נטיה שכלית מסוימת, אבל "נעשה ונשמע" היא מחויבות שלמעלה מטעם ודעת, היכולה להיות מורגשת ככפיה. אנו עצמנו 'רוצים להיות מוכרחים', ולכן מתייצבים מרצון בתחתית ההר, לומר ש'התורה היא חיינו' ובעזרת ה' נקיים אותה לעולם, גם בזמני 'קטנוּת'.

בחיי היחיד מודגש ממד הרצון והבחירה החפשית. אך חיי הציבור מיוסדים על יכולת הכפיה, "מוראה של מלכות". אולם התורה לא ניתנה ליחידים, כל אחד בביתו, אלא לחיות על פיה כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". עצם הרצון שהתורה תעבור מחיי הפרט לחיי הכלל, הוא רצון לכך שהתורה תהיה גם 'חוק המדינה', משהו הכרחי, אוביקטיבי, "תורת אמת", ולא רק משהו אישי סובייקטיבי כמחוה של רצון טוב.

אנו מצפים למלך המשיח שעליו נאמר "יכוף כל ישראל" לקיום התורה והמצוות. הציפיה מלאה רצון, כיסופים וגעגועים, לקבל מחדש את התורה מתוך אהבה ושמחה, דרך דמות כזו שתגלה את המאור שבתורה ותמשוך את כולנו לקיום המצוות – כפיה מתוך תחושת 'כיף חיים'. כך יתלכדו הרצון וההכרח, רוצים בדבר שהוא הכי מוכרח והכי טוב בעולם.



נערך ע"י יוסף פלאי.

[א] שמות יט, יז.

[ב] שבת פח, א.

[ג] ראה תוספות שם ד"ה כפה.

[ד] כדברי המהר"ל תפארת ישראל פל"ב ובעוד מקומות.

[ה] תורה אור מגילת אסתר צח, ד. וראה קרוב לזה במשך חכמה דברים לג, ד בשם הקדמונים.

דילוג לתוכן