מהו חסיד?

מהי הגדרתו של חסיד אמתי? ציפורניים גזוזות עלולות לגרום להפלה, אומרת הגמרא, ולכן “שורפן – חסיד, קוברן – צדיק, זורקן – רשע”. שריפת הציפורניים הגזוזות מבטיחה שיותר לא תוכלנה להזיק, אך “שריפת ציפורן [של עצמו] מזקת לאדם… ולכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אף על פי שמזיק לו”. הצדיק יוצא ידי חובה כלפי הזולת, אך אינו ‘יוצא מעצמו’ עבורו – הוא עושה מה שמוצדק על פי דין, ולא יותר. החסיד, לעומתו, מקדים את טובת הזולת לטובת עצמו – נזהר עד הקצה האחרון שלא להזיק לו, וכמובן יהיה נכון להתמסר כדי לגמול עמו חסד.

ככלל, אי אפשר לחייב אדם הנוהג על פי שורת הדין להיות חסיד, אך יש לדעת שהחסידות האמורה איננה הידור צדדי – היא משקפת את הרוח האמתית של התורה כולה: המצוה הראשונה והעיקרית בתורה היא “פרו ורבו” – מצוה הדורשת מהאדם יציאה מעצמו, ירידה לעולם על כל טרדותיו וטומאותיו, והתמסרות מוחלטת לדורות הבאים. קיום מצות “פרו ורבו” ברוחניות, “על יהודי לעשות עוד יהודי”, מרחיב את ההתמסרות הזו כלפי הזולת בכלל – כלפי מי שצריך להגיע למקומו המרוחק וה’מלוכלך’, להחזירו בתשובה (או אף לגייר אותו ובכך “לעשות עוד יהודי” כפשוטו). גם מצות פרה אדומה, “חֻקת התורה” הכללית ביותר, מלמדת שכדי לטהר את הטמאים ראוי לטמא את הטהורים.

לכן, גם את הכלל ההלכתי “אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך” לומד החסיד לאור הרוח הכללית של “תורת חסד”, מבין את מגמתו האמתית וממילא גם מצליח, בעיון התורה המעמיק שלו ובהשקפתו הנכונה על המציאות, לזהות את היוצאים מן הכלל המרובים שלו:

הוא יודע שאל מול טובת הציבור – הדאגה לעצמו אינה תופסת מקום (והוא גם מסוגל לזהות בזולת את נקודת האהבה הכללית שלו, שהופכת אותו למעין “שליח צבור” שטובתו קודמת לטובת הפרט). הוא מבין שבדברים הנוגעים לעצם יעודו של הזולת הכללים משתנים. הוא שוקל נכון מה מונח על כפות המאזניים – כמה (מעט) עליו להקריב ואיזו תועלת (גדולה) תצמח לזולת. הוא דן את הזולת לכף זכות, רגיש לפנימיותו הדואבת ונוטל על עצמו אחריות לחסרונותיו – עד שמותר לו לעשות עבורו מה שהיה עושה עבור עצמו. ברור לו שפיקוח נפש גשמי או רוחני של הזולת תובע התמסרות אחרת לגמרי.

אבל מעל לכל וכשרש לכל, החסיד הוא פקח – בתוך החסד והאהבה שלו מאירה נקודת החכמה (כידוע הרמז: אהבת ישראל שוה אהבה פעמים חכמה). החכמה החסידית הזו מכוונת את העיון הנכון, ובעיקר גורמת לכך שכאשר רואה החסיד שהזולת זקוק לעזרה מבריק במוחו כיצד ראוי לעזור לו, והוא פועל בזריזות מבלי להסס או לשאול שאלות – עד שהוא זוכה ש”הוראת השעה” החסידית שלו מוכיחה את עצמה והופכת, בסופו של דבר, הלכה לדורות.