מלחמה ושלום

מראש-חודש אלול ואילך, נוהגים להוסיף בתפילה את מזמור תהלים כ"ז, המתחיל בפסוקים "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד. בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"…

מזמורי תהלים הם היסוד לסידור התפילה, ונהוג לומר תהלים הרבה מעבר לתפלות הרגילות. למה דווקא תהלים? כי דוד המלך מבטא בספר תהלים את הנשמה המתפללת לה'. דוד אינו רק אדם פרטי אלא נשמה כללית, ולכן כל אחד ואחת יכול להזדהותאתו. בשפת המקובלים: דוד המלך מייצג את ספירת המלכות. לכל אחד יש מלכות קטנה בלב, נקודת דוד שלו, בה הוא מתפלל ומזמר לה'.

תמיד לוחם

ומה קורה בפסוקים שלנו? דוד מתאר את חוויית המלחמה – יש סביבו מחנה של צר ואויב, כולם רודפים אחריו, ואילו הוא מתמלא בטחון בה'. אכן, דוד הוא "איש מלחמה" ולכן לא זכה לבנות את בית המקדש. המלחמות של דוד אמנם צודקות, אבל איש-מלחמה ועידן-מלחמה לא מתאימים לבית המקדש המבטא את השלום העולמי.

בממד הנפשי-האישי, להיות איש מלחמה פירושו מאבק פנימי בלתי פוסק. כן, כל אחד מאתנו נתון במלחמה מתמדת, היצר הטוב לעומת היצר הרע, הנשמה האלוקית לעומת נטיות נמוכות, בהמיות ואגואיסטיות. אם נדמה לך שכבר ניצחת במלחמה, "אני צדיק עם ביטוח", אתה טועה מאד! ואם נדמה לך שהכל אבוד, אתה ודאי טועה מאד! אתה לא צדיק גמור ולא רשע גמור – אתה בכלל לא "גמור", אלא נמצא בדיוק באמצע שדה-הקרב. עוד לא ניצחת, וודאי שלא נוצחת. שוב ושוב היזהר מהאויב, שוב ושוב הכה בו ואל תרפה. כי אתה בינוני – בין הטוב ובין הרע.

כל אחד מאתנו הוא דוד, נמצא תמיד במלחמה ולעולם אינו מתייאש, "בזאת אני בוטח"! האם תזכה להשלים את המשימה, לראות במו עיניך את הנצחון? לא בטוח. אולי, כמו דוד המלך, רק הבן שלך יבנה את המקדש, אבל אתה את שלך עשית.

שלש נשמות

האר"י הקדוש מלמד שדוד המלך שייך לשלישיית נשמות המקיפה את כל ההיסטוריה האנושית – אדם הראשון, דוד המלך ומלך המשיח. זה כל סיפור האדם בראשי התיבות אדם דוד משיח.

אדם הראשון, לפני חטאו, חי בגן עדן. היה עליו לטפח את הגן, "לעבדה ולשמרה", אבל ללא התמודדות ומאבק ישיר עם הרוע, ללא בירור הטוב מתוך הרע. דמות המשיח מייצגת את השלום העתידי, "לא ישא גוי אל גוי חרב". אדם הוא הראש והמשיח הוא הסוף הטוב. אך דוד המלך חי את מה שמתרחש בתווך, כאן ועכשיו, לאחר שההתחלה היפה נעלמה ואיננה, ולפני השלמות העתידית שנראית רחוקה. בתוך העולם יש תככים, מזימות ומלחמות, ובזירה הזו עלינו לפעול, ללא דמיונות שניתן לחזור לעבר או לקפוץ לעתיד.

ובכל זאת, המלחמה היא לא התכלית! הרי השאיפה של דוד מפורשת לפנינו "אחת שאלתי [אחת בלבד]… שבתי בבית ה'… לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו". אמנם עכשיו אני עסוק במלחמה, בלי אשליות, אבל יחד עם זאת הנשמה שלי זוכרת את גן-העדן של אדם הראשון, וחשה ממש את העתיד המשיחי. המלחמות הן הכרח, אבל השאיפה היא לשלום, שלום אישי ושלום עולמי.

ולסיום, מה יותר גדול, גן העדן של אדם או השלום של המשיח ובית המקדש? לחיות בגן עדן לפני החטא זה יפה מאד, ונותן לנו 'עוגן' גם היום. אבל לחזור ולעלות אחרי הנפילה זה הרבה-הרבה יותר! ירדנו לעולם המלחמה והבירורים, אבל זו "ירידה צורך עליה" שתביא אותנו למקום גבוה עוד יותר מנקודת המוצא. השלום והמנוחה שאחרי המלחמות מתוקים הרבה יותר מגן העדן האבוד. בהחלט שווה לנו ללכת עם דוד המלך, לרדת אל המלחמה, ולצפות לעתיד הטוב המובטח.

בביאת המשיח ראשי התיבות אדם יתהפכו ל-מאד, משיח אדם דוד. טוב להיות אדם, אבל טוב מאד להגיע למשיח שעליו נאמר "גָבַהּ מאד". חודש טוב מאד!