לפי ספרי המוסר הכרת הטוב היא המדה הטובה הראשונה, שהיא הבסיס לכל שאר המדות הטובות. מנגד, כפיות טובה היא המדה הנפשית הגרועה ביותר, המקור לכל המדות הרעות. לעומת זאת, החסידות מלמדת שיסוד כל חוליי הנפש הוא הרגשת-הישות וכל עבודת ה' – רפואת הנפש האמתית – מיוסדת על בטול-עצמי. מי צודק?
בעומק, שתי ההגדרות עולות בקנה אחד: גאוה היא המחסום העיקרי להכרת תודה, משום שהאדם מרגיש ש'הכל מגיע לי' ונרתע מתחושת התלות בזולת. הכרת הטוב תלויה בענוה, המכירה בהזדקקות לזולת ובכך ש'לא חייבים לי שום דבר', וככל שהכרת הטוב מעמיקה היא גם מבססת בנפש את בטול הישות.
בעומק, תכונת הבטול מופיעה בנפש בארבעה גוונים עיקריים – בטול, ענוה, הכנעה ושפלות:
- בטול הוא חווית התאיינות לפני האין-סוף, "כולא קמיה כלא חשיב", המתבטאת גם בהכרה שכל מעשי הטובים הם בעצם מעשי ה'.
- ענוה היא הכרה שלמרות כל המעלות בהן חנן אותי ה' אין לי עדיפות על הזולת, ואדרבא – עלי להתמסר אליו, להיטיב לו ולהכיר במעלותיו עלי.
- הכנעה היא הכרה במי ובמה שנמצא מעלי – ה' יתברך, תורת אמת, צדיקי אמת, וכל מי שעלי ללמוד ממנו – תוך היכולת לכופף עצמי תחתיו.
- שפלות היא הכרה בחסרונות, בחטאים ובריחוק הקיומי שלי מה' (מעצם תחושת הישות הנפרדת שלי).
גם מושג ההודיה בלשון הקדש כולל משמעויות שונות:
- ראשית, הודיה על הטובה שזכיתי לקבל, ששייכת בעיקר לתחום הרגש (כלל המדות הטובות).
- יש גם הודאה על האמת, היכולת להכיר בטעויות שלי ובצדקת הזולת, מתוך התבוננות שכלית לא-משוחדת, הפתוחה לשמוע טיעונים אחרים ולהשתכנע מהם.
- בעומק, הודאה על האמת כוללת את עצם ההכרה במוגבלות השכל האנושי, המאפשרת להודות על האמת במה שמעל השכל – האמת שבאמונה.
- גם היכולת להודות על חטאי, כמו וידוי של בעל-תשובה, כלולה בתכונות ההודאה (שצריכה להתבטא בעיקר בתחום המעשי – "מודה ועֹזב ירֻחם").
והנה, בין משמעויות ההודיה וגווני הבטול יש קשרים עמוקים, היוצרים שינוי כללי בכל קומות הנפש – העל-מודע (הכתר), השכל (מושכל), הרגש (מורגש) והמעשה (המוטבע):
- בטול הוא הודאה באמִתת האמונה שלמעלה מטעם ודעת – ה' הוא הכל ואני איני קיים!
- ענוה מתבטאת ביכולת להודות על האמת בדברי הזולת, נכונות (ואפילו רצון) לומר – 'אתה צודק, אני טעיתי!'.
- הכרת הטוב גורמת להכנעה, כאשר "עבד לוה לאיש מלוה" – 'אתה היטבת עמי, ואני אסיר-תודה המחויב לך לנצח!'.
- שפלות מבוססת על הודאת האדם בחטאיו, המובילה להכרה בחסרונות המוטבעים באישיותו (הכרה שעושה אותו כלי לרחמי ה', המאפשרים לו לחזור בתשובה ולתקן את דרכיו).