נאמנות נצחית

“שיר השירים” מתאר את אהבתם של בחור ובחורה לפני הנישואין ואפילו לפני האירוסין. כמובן, מימוש האהבה יגיע רק אחרי קישורי-התנאים, אירוסין ונישואין כדת משה וישראל – ומאז האהבה תלך ותתעצם, בעזרת ה’. אך עוד לפני כל השלבים הללו קיימת בין בני הזוג זיקה בסיסית וטבעית אותה באה התורה למסד ולקדש.

הזיקה הראשונית יכולה להיות “אור מקיף”, זיקה הנובעת מתודעת הסביבה המזהה התאמה בין בחור ובחורה (או אפילו בין ילד וילדה) ו’קובעת’ שהם מיועדים להתחתן, או “אור פנימי”, זיקה הנובעת מהתחושה הפנימית של בחור ובחורה שיש ביניהם מציאת חן. שתי הזיקות הללו מופיעות בנישואי יעקב אבינו, “הבחיר שבאבות” ש”מטתו שלמה”, לרחל אמנו, “עקרת הבית” שבזכותה מעמיד יעקב את שבטי ישראל. עוד מגיל צעיר טענו הבריות כי רחל, הקטנה מבנות לבן, מיועדת ליעקב, הקטן מבני רבקה אחות-לבן (“הקטנה לקטן”), וברגע שנפגשו יעקב ורחל היתה ביניהם ‘אהבה ממבט ראשון’ (שקדמה יותר משבע שנים לנישואיהם בפועל).

בהלכה המושג זיקה מתאר את הקשר שקיים בין יבמה ליבם העתידי, אחי בעלה המנוח, לפני היבום בפועל (או לפני חליצה המפקיעה את הזיקה). אכן, בהפשטה, הזיקה הזו מתארת את אותו קשר-סודי שקיים בין כל חתן וכלה עוד לפני שהם מתחתנים ומממשים את אהבתם. דווקא ביבום, בו הקשר נכפה משמים – בנסיבות טראגיות ובלתי-מובנות – מודגש כי הזיקה היא למעלה מטעם ודעת (עד שבניגוד לנישואין, בהם נדרשת דעת החתן והכלה, ליבום יש תוקף גם כשהוא נעשה שלא מדעת). גם קשר כזה מופיע, באופן רוחני, בבנין בית ישראל על ידי יעקב אבינו. לאה אמנו, שהיתה מיועדת לעשו (“הגדולה לגדול”), מאסה בנישואין לרשע כמותו, ומכיון ש”רשע חשוב כמת” היא ‘נפלה ליבום’ לפני יעקב אחיו (ואף נישאה לו שלא מדעתו, בדוגמת יבום שלא מדעת).

מדוע חשוב להדגיש שהקשר בין איש ואשה, שתוקפו על פי תורה, מתבסס על זיקה טבעית שקדמה לו? אחד מיסודות-המוסר הטבעי, השייך לאנושות כולה, הוא הנאמנות, המתבטאת לכל לראש בשמירת וקדושת הברית שבין איש ואשתו. לכן, מבין מדות הלב, שייכת הנאמנות לספירת היסוד – כח כריתת הברית. ברית, בהגדרה, היא התקשרות שלמעלה מטעם ודעת – מחויבות של בני הזוג לשמר את קשר האהבה שלהם גם אם הסבות ההגיוניות לכך מטשטשות חלילה בצוק העתים. את הנאמנות הזו ניתן לבנות בזמן בו הקשר טבעי לגמרי, למעלה גם מטעם ודעת של תורה, כאשר הבחור והבחורה חופשיים באמת להחליט לפנות לקשר אחר – אך הם בוחרים להיות נאמנים זה לזו עד שיצליחו לממש את אהבתם בבנין עדי עד על פי תורה. הנאמנות הטבעית הזו, הנובעת מהזיקה שלפני הנישואין, גם אחרי שהיא מתקדשת ומקבלת תוקף של תורה בנישואין, נותרת הבסיס האיתן הנצחי של חיי הנישואין.