נס קרה לנו

העולם המודרני מפקפק מאד בנסים. מה שמוסבר באופן מדעי קיים, מה שאינו מדעי לא קיים, והנס נשאר בעולם האגדות הדמיוני. אבל את חשכת חודש כסלו בוקע אורו של נר החנוכה הקטן שאומר: נס (כן) קרה לנו! פך שמן (כן) מצאנו, נרות המנורה דלקו באופן לא-טבעי שמונה ימים, וגם נצחון המכבים במלחמה מוגדר כנס של נצחון הרבים בידי המעטים.

מהיכן נכנס הנס לעולמנו הרציונלי? לשם כך נפנה לאות סמ”ך, היא האות המיוחדת לחודש כסלו, שכן לפי הקבלה כל חודש בלוח-השנה העברי נברא על-ידי אות מיוחדת באלף-בית. בתור הקדמה, סוד האותיות בשפה העברית (לשון הקודש) מתגלה בשלשה מישורים עיקריים ומשתלבים: ראשית, שמה של האות, סמך במקרה שלנו. שנית, צורת האות, ס עגולה וסגורה. ושלישית, חשבון הגימטריא שלה, ס = 60.

סומך נופלים

סמך היא מלה בעברית. משמעות השרש סמך קשורה למשען ובטחון, אני סומך על מישהו שסומך אותי (ולכן אני גם סמוך-קרוב אליו). גם שם החודש, כסלו, קשור לבטחון, כמו בפסוק “כי ה’ יהיה בְכִסְלֶךָ” שפירושו יהיה מבטחך.

מי שצריך סמיכה הוא זה שנתון בסכנת נפילה, “כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל [גם כשיפול לא יושלך לגמרי] כִּי ה’ סוֹמֵךְ יָדוֹ”. והנה חודש כסלו מגיע לאחר חודש חשון שהאות שלו היא נו”ן. הנו”ן קשורה לנפילה (כפי שהסברנו בחודש חשון), ולכן במזמור הידוע “אשרי יושבי ביתך” שהפסוקים בו מסודרים לפי האלף-בית הושמטה האות נו”ן, אבל מיד בא הפסוק של האות סמ”ך ואומר “סוֹמֵךְ ה’ לְכָל הַנֹּפְלִים” – הסמ”ך סומכת את הנו”ן הנופלת, חודש כסלו סומך את חודש חשון הנופל.

פירוש הדבר שאנחנו מצידנו אכן נתונים בסכנת נפילה תמידית. האדם סומך על כל מיני מבטחים שלפתע הופכים ל”משענת קנה רצוץ” והנה הוא נופל. אפילו הצדיקים שבנו מועדים לנפילה, “כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם”. אבל יש מישהו שתמיד נמצא שם כדי לסמוך אותנו, “סומך לכל הנופלים”, ורק בעזרתו הצדיק יכול לקום. ומה יוצא מהחיבור של האדם הנופל וה’ הסומך? הנו”ן נסמכת על-ידי הסמ”ך והופכת לנ-ס, נס חנוכה! הנס הזה יכול להתחבא גם בתוך הטבע – כמו בנצחון החשמונאים שהיתה להם תודעה חזקה של בטחון בה’, בטחון אקטיבי שמאפשר לקום מתוך הנפילה ולהיות שליחים לחולל את הנס (וגם אם הדרך אינה סוגה בשושנים, ושוב נופלים, מתעודדים ושוב קמים). בחודש כסלו מתברר שיש לנו על מי לסמוך.

סובב סובב

מבחינת הצורה, סמ”ך היא היחידה באותיות הפשוטות שיוצרת צורה סגורה (ובאותיות הסופיות מצטרפת אליה מ”ם סופית) – דבר שניכר גם בהרבה שרשים באות סמ”ך במשמעות קרובה (כמו סגר, סבב, סהר, סחר, סוף, סכך, סכר, סלל, סתם, סתר). האות סמ”ך אינה שכיחה בשפה העברית, ובתורה היא האות הנדירה ביותר, ולכן כל הופעה שלה היא חגיגה. והנה האות סמ”ך מופיעה לראשונה בתורה בפסוק “הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה”, בנוגע לראשון מבין הנהרות היוצאים מגן העדן. ההופעה השניה היא בסמוך, ביחס לנהר השני “הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ”, וההופעה השלישית בפסוק “וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה” – הכל במשמעות של סיבוב סוגר, כצורת האות סמ”ך הסומכת מכל הצדדים.

מצד אחד, המעגל הסובב מזכיר את העולם הסובב במעגלים שנראים אולי ללא תכלית, כמו תיאור עולם הטבע בספר קהלת “הבל הבלים הכל הבל… דֹר הולך ודֹר בא… סובב סֹבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח”. אבל ברמה עמוקה יותר, סיבוב הטבע נסמך ונתמך על ידי אלקים, כמו שרומזת הגימטריא הידועה אלהים = הטבע. לפי המדע, הטבע מצד עצמו עומד ליפול ולהתפרק לגמרי (חוק האנטרופיה), והתמדת הסיבוב הטבעי מצביעה על מישהו “סומך נופלים”. גם במישור האישי, אפילו מי שנופל למטה-מטה, מגיע בסוף אל ידו הסומכת של ה’ שמקיף אותו מכל צד, “וְהַבּוֹטֵחַ בַּהוי’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ”. זהו הנס הנסתר, שהבוטח בה’ מסתמך עליו.

ברמה גבוהה יותר: הקבלה מדברת על שני סוגים של אור אלוקי המתייחס לעולמות הנבראים – האור הממלא והאור הסובב (“ממלא כל עלמין” ו”סובב כל עלמין”). “האור הממלא” דומה לחיבור הנשמה והגוף; בכל היקום הפעימה הפנימית של החיים נובעת מאורו של הבורא, ומי שקשוב יכול לחוש אותה מאחורי המעטה החיצוני של הטבע (ורבים בקרב האנושות שותפים לאמונה זו, ברמה כזו או אחרת). אבל “האור הסובב” הוא משהו שאינו נתפס כלל בתוך התודעה של העולם הנברא, אלא כמו עיגול גדול המקיף מבחוץ. האות סמ”ך מייצגת את האור הסובב, ולכן היא אינה מופיעה בכל תיאור מעשה בראשית (כמו ששם הוי’ אינו מוזכר בו, רק שם א-להים), אלא רק בהקשר לגן-העדן הנמצא מחוץ לתודעה שלנו. החידוש הגדול הוא שגם האור הזה יכול להתגלות אלינו, וכל גילוי כזה הוא נס.

כדי להאמין בנסים, צריך לצאת מתוך המעגל הסגור המוכר לנו, ולהבין שאת עולם הטבע המעגלי (כמו טבעת) מחיה אור אלוקי נסתר, עד למעגל גדול של אור אלוקי סובב המקיף את הכל בשוה. כשאנו משחקים בסביבון בחנוכה, נחשוב על משמעות הסיבוב, ועל כך שיש מישהו למעלה שמסובב את העניינים עד שלפתע “נס גדול היה פה”. ואם מישהו חושש שהאמונה בנסים הופכת אותנו לבטלנים וחיים בדמיונות, הוא מוזמן ללמוד מהחשמונאים מהי גבורה ויוזמה המכילה את הנס.

ששים גבורים סביב

הגענו למשמעות המספרית של האות סמ”ך שהגימטריא הפשוטה שלה היא 60. המספר ששים הוא פיתוח מושלם של המספר שש (ב’התכללות’ של עשר), והנה המספר שש יוצר צורה הקפית מושלמת, המשושה, המהווה ניצול מקסימלי של המרחב בטבע (כמו בכוורת הדבורים ובהתגבשות חומרים). למעשה, המשושה הוא צורה מקורבת של העיגול, ואם נשרטט משושה החסום בעיגול הרי אורך צלע המשושה שווה לרדיוס המעגל (כך שחיבור האורכים של צלעות המשושה שווה שלש פעמים קוטר המעגל, וכנראה מסיבה זו התייחסו חז”ל לקוטר המעגל כאילו הוא שליש מהקיפו). גם מספר העיגולים המקיפים עיגול אחד הוא שש, וגם מספר השטחים (רוחות) בקוביה – והכל מתקשר לצורה המעגלית הסובבת של האות סמ”ך.

אחת ההופעות הבולטות של המספר ששים בתנ”ך היא בשיר השירים: “הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת” – ששים גבורים סביב, כמו האות סמ”ך הסובבת בעיגול (או משושה). והנה, לפי הקבלה, לחודש כסלו מתאים בכוחות הנפש “חוש השינה” – ומסתבר שלא כל-כך פשוט לישון טוב, ללא דאגה. מבחינה מסוימת, השינה היא הנפילה הגדולה ביותר, וצריך לדעת שיש מישהו שניתן לבטוח בו ולסמוך עליו היטב. גם כאן, ה’ הוא הסומך נופלים, “אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי הוי’ יִסְמְכֵנִי”, אבל יש גם שליחים נאמנים, ששים גבורים סביב. הגבורים הללו יכולים להיות “מגבורי ישראל” ממש, עזי נפש כמו משפחת החשמונאים, אך גם מלים של ברכה מגוננת. הברכה החשובה ביותר בתורה היא ברכת כהנים – “יברכך הוי’ וישמרך. יאר הוי’ פניו אליך ויחנך. ישא הוי’ פניו אליך וישם לך שלום” – ואם נספור נגלה שיש בה בדיוק ששים אותיות, ששים גבורים שומרים (ומכאן המנהג לומר פסוקים אלו לפני השינה).

אחרי לילה של שינה מתוקה, הנס הראשון הוא שאנו קמים בבוקר. אחר כך, אפשר להאמין בכל הנסים הסובבים אותנו תמיד. חודש טוב וחנוכה שמח!