סוֹד פָּרָה אֲדֻמָּה

מִצְוַת הַטַּהֲרָה בְּאֵפֶר הַפָּרָה הָאֲדֻמָּה נִקְרֵאת בַּתּוֹרָה בְּשֵׁם חֹק – “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה”. חֹק הוּא הוֹרָאָה לְלֹא הֶסְבֵּר וְטַעַם הַמּוּבָן בְּשִׂכְלֵנוּ. שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, שֶׁנִּסָּה לַעֲמֹד עַל טַעְמָהּ וְנִכְשַׁל, הוֹסִיף וְאָמַר עַל כָּךְ “אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי”. אָז הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים מִפָּרָה אֲדֻמָּה הוּא, שֶׁעֲבוֹדַת ה’ מַתְחִילָה דַּוְקָא מֵחֹסֶר הֲבָנָה, מִקַּבָּלַת עֹל פְּשׁוּטָה.

אֲבָל זוֹ רַק הַהַתְחָלָה. בַּהֲכָנַת הַפָּרָה הָאֲדֻמָּה יֵשׁ עוֹד פְּרָט שֶׁמְּעוֹרֵר תְּמִיהָה: הַפָּרָה מְטַהֶרֶת מֵהַטֻּמְאָה הַחֲמוּרָה בְּיוֹתֵר, טֻמְאַת מֵת, וְאַף עַל פִּי כֵּן דַּוְקָא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּהֲכָנָתָהּ נִטְמָא! מִצַּד אֶחָד הִיא “מְטַהֶרֶת אֶת הַטְּמֵאִים”, אַךְ מִצַּד שֵׁנִי הִיא “מְטַמֵּאת אֶת הַטְּהוֹרִים”.

מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁמִּכָּל מִצְוָה בַּתּוֹרָה נִתָּן לִדְלוֹת וְלִלְמֹד הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת ה’. דַּוְקָא מֵהַפֶּלֶא הֲלֹא-מוּבָן שֶׁבְּמַעֲשֶׂה הַפָּרָה אָנוּ לוֹמְדִים הוֹרָאָה חֲשׁוּבָה עֲבוּרֵנוּ בַּעֲבוֹדַת ה’.

לְהָעִיז?

אֶצְלֵנוּ בַּתַּלְמוּד תּוֹרָה הַהֲכָנוֹת לְהַצָּגַת סוֹף הַשָּׁנָה בְּעִצּוּמָן וַאֲנִי מֻכְרָח לְשַׁתֵּף אֶתְכֶם בְּמַשֶּׁהוּ אִישִׁי: מַמָּשׁ כְּשֶׁהִתְחִיל כָּל הָעֵסֶק, פָּנָה הָרַב שֶׁלָּנוּ לְכָל הַמִּשְׁתַּתְּפִים וְהוֹדִיעַ: “כָּל מִי רוֹצֶה לְשַׂחֵק בַּתַּפְקִיד הָרָאשִׁי מֻזְמָן לְהַגִּישׁ מֻעֲמָדוּת וּלְיַדֵּעַ אוֹתִי בְּהֶקְדֵּם”. וְ…שׁוּב זֶה קוֹרֶה לִי. “עֲזֹב, אֵין לְךָ סִכּוּי”, “אַתָּה גָּרוּעַ מוּל קָהָל”, “שְׁלוֹמִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִקְצוֹעִי מִמְּךָ” – אֵלּוּ הָיוּ הַקּוֹלוֹת הַמֻּכָּרִים לִי שֶׁעָלוּ בְּתוֹכִי. יֵשׁ לִי תָּמִיד נְטִיָּה לִבְרֹחַ, לְיָאֵשׁ אֶת עַצְמִי מִלְּהַצְלִיחַ.

מִצַּד שֵׁנִי, אֲנִי לֹא בָּטוּחַ שֶׁלִּקְפֹּץ בָּרֹאשׁ בְּכָל הִזְדַּמְּנוּת זֶהו הַדָּבָר הַנָּכוֹן. מַכִּירִים אֶת אֵלּוּ שֶׁבְּטוּחִים שֶׁכָּל תַּפְקִיד אֶפְשָׁרִי נִבְרָא בְּדִיּוּק בִּשְׁבִילָם? לִפְעָמִים זֶה מֻצְדָּק, אֲבָל לִפְעָמִים מַמָּשׁ לֹא. הַרְבֵּה פְּעָמִים זֶה פָּשׁוּט סִימָן שֶׁל גַּאֲוָה. מָה דַּעְתְּכֶם?

אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה

טֻמְאַת מֵת הִיא הַטֻּמְאָה הַחֲמוּרָה בְּיוֹתֵר. הַמֵּת עַצְמוֹ נִקְרָא “אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה” וְדֶרֶךְ הַעֲבָרַת טֻמְאָתוֹ שׁוֹנָה מִכָּל טֻמְאָה אַחֶרֶת. טֻמְאָה רְגִילָה עוֹבֶרֶת בְּאֶמְצָעוּת מַגָּע שֶׁל הָאָדָם בַּכְּלִי אוֹ בַּמַּאֲכָל הַטָּמֵא, אֲבָל בְּטֻמְאַת מֵת יֵשׁ דִּין שׁוֹנֶה. לֹא רַק מִי שֶׁנָּגַע בַּמֵּת אֶלָּא גַּם כָּל מִי שֶׁשָּׁהָה בִּסְבִיבָתוֹ תַּחַת אוֹתָהּ קוֹרַת גַּג – נִטְמָא. גַּם אִם הַמֵּת שׁוֹכֵב בְּחֶדֶר אֶחָד וַאֲנִי נִמְצָא בַּחֶדֶר שֶׁבַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְהַמְּרֻחָק שֶׁל הַמִּסְדְּרוֹן – נִטְמֵאתִי [אַגַּב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁכֹּהֲנִים צְרִיכִים לְהִזָּהֵר כְּשֶׁהֵם נִכְנָסִים לְבֵית הָרְפוּאָה]. זֶה אוֹמֵר שֶׁלְּטֻמְאַת מֵת יֵשׁ הַשְׁפָּעָה גַּם לֹא בְּצוּרָה יְשִׁירָה.

גַּם תַּהֲלִיךְ הַטַּהֲרָה מִטֻּמְאַת מֵת מֻרְכָּב יוֹתֵר מִכָּל טֻמְאָה אַחֶרֶת. בְּרֹב הַטֻּמְאוֹת דַּי בִּטְבִילָה בְּמִקְוֵה טָהֲרָה וּבְהַמְתָּנָה קְצָרָה עַד סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם, וְאִלּוּ בְּטֻמְאַת מֵת נִדְרָשׁ תַּהֲלִיךְ אָרֹךְ וּמְסֻבָּךְ. עַל הַמִּטַּהֵר לְהַמְתִּין שִׁבְעָה יָמִים, בְּמַהֲלָכָם עָלָיו לַעֲבֹר פַּעֲמַיִם הַזָּאָה שֶׁל מַיִם מְיֻחָדִים הַנִּקְרָאִים מֵי חַטַּאת – מֵי מַעְיָן שֶׁמְּעֹרָב בָּהֶם אֵפֶר הַפָּרָה. רַק לְאַחַר מִכֵּן יָכֹל הָאָדָם לִטְבֹּל וְלָשׁוּב לְטָהֳרָתוֹ.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל, מָוֶת וַאֲנָשִׁים שֶׁמֵּתִים אֵינָם עֵסֶק שֶׁל יְלָדִים. אֲפִלּוּ לָאַזְכָּרָה שֶׁל דּוֹד חַיִּים הַזָּקֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא הֻרְשֵׁתִּי לְהַגִּיעַ. “כְּשֶׁתִּגְדַּל”, אָמְרוּ לִי. אָז אֵיפֹה גַּם אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים, יְכוֹלִים בְּכָל זֹאת לִפְגֹּשׁ אֶת טֻמְאַת הַמֵּת?

טֻמְאַת חֹסֶר הַמַּעַשׂ

בַּחֲסִידוּת מֻסְבָּר כִּי טֻמְאַת הַמָּוֶת הִיא חֹסֶר הַמַּעַשׂ, שֶׁאָדָם פָּשׁוּט חָדֵל לִהְיוֹת פָּעִיל וּלְהִתְאַמֵּץ, מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמֵּת. לִפְעָמִים חֹסֶר הַמַּעַשׂ מַגִּיעַ סְתָם מִתּוֹךְ עַצְלוּת. לִפְעָמִים הַמַּחֲלָה עֲמֻקָּה יוֹתֵר, וְזֶה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם נִתְפָּס לְיֵאוּשׁ וּלְעַצְבוּת. מִשּׁוּם מָה הוּא חוֹשֵׁב שֶׁאֵין שׁוּם סִכּוּי לְהַצְלִיחַ, וְכַמָּה שֶׁלֹּא תְּנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ וּלְעוֹדֵד אֶת רוּחוֹ – אֵין עִם מִי לְדַבֵּר. הוּא בָּטוּחַ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת – וְזֶהוּ. כַּאֲשֶׁר הַיֵּאוּשׁ גּוֹבֵר עָלוּל הָאָדָם כְּבָר לִפֹּל לְמַטָּה יוֹתֵר, לְרִשְׁתָּהּ שֶׁל הָאֲדִישׁוּת, כְּבָר אֲפִלּוּ לֹא אִכְפַּת לוֹ. הוּא מוֹשֵׁךְ אֶת הַשְּׂמִיכָה מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, מִתְחַפֵּר לָעֹמֶק וְנִקְבַּר תַּחְתֶּיהָ…

יֵאוּשׁ וְחִדָּלוֹן הֵם אָבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה. הֵם עֲלוּלִים לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם מִכָּל וָכֹל. הָרַבִּי מִקּוֹצְק הָיָה אוֹמֵר, שֶׁעַצְבוּת אָמְנָם אֵינָהּ עֲבֵרָה אֲבָל הִיא הַגּוֹרֵם לִנְפִילָה בְּכָל הָעֲבֵרוֹת הָאֲחֵרוֹת. כְּמוֹ טֻמְאַת הַמֵּת, אֲוִירַת הַיֵּאוּשׁ עֲלוּלָה לְהִתְפַּשֵּׁט גַּם עַל הַסְּבִיבָה שֶׁתַּחַת אוֹתָהּ קוֹרַת גַּג. מַכִּירִים אֶת אֵלּוּ עִם הַפַּרְצוּף הֶחָמוּץ שֶׁגּוֹרְמִים לְכֻלָּם לְהַרְגִּישׁ כָּךְ?

מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַ-כֹּ-ל כְּדֵי לָצֵאת מֵאֲוִירָה זוֹ. הַכֹּל, כּוֹלֵל הַדָּבָר הַשָּׂנוּא בְּיוֹתֵר – לְהִתְגָּאוֹת. בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אָנוּ שׁוֹלְלִים אֶת הַגַּאֲוָה מִכָּל וָכֹל, הִיא מַמָּשׁ טֻמְאָה. וְכִי מִי אַתָּה וּמִנַּיִן לְךָ הַכֹּחוֹת לְהַצְלִיחַ אִם לֹא מֵה’? בְּאֵיזוֹ זְכוּת אַתָּה גּוֹנֵב אֶת הַהַצָּגָה? אֲבָל כַּאֲשֶׁר סַכָּנַת הָרִפְיוֹן עֲלוּלָה לְהַפִּיל אוֹתְךָ לְיֵאוּשׁ, עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי לְהִתְרוֹמֵם, וְאָז דַּוְקָא הַגַּבְהוּת הִיא זוֹ שֶׁמְּטַהֶרֶת אוֹתְךָ!

מָתַי? הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מוֹרֶה לָנוּ, כִּי הַזְּמַן הַנָּכוֹן לֶאֱחֹז בְּמִדָּה שֶׁל הַגְבָּהָה הוּא בִּתְחִלַּת הָעֲבוֹדָה. לְדֻגְמָא, כְּשֶׁמַּתְחִיל מִבְצַע לִמּוּד בַּכִּתָּה. אֲנִי יָכוֹל לַחֲשֹׁב שֶׁמִּמֵּילָא אֵין לִי סִכּוּי כִּי הַחֹמֶר קָשֶׁה וְכִמְעַט שֶׁאֵין לִי זְמַן. אֲנִי גַּם אַף פַּעַם לֹא מַצְלִיחַ בְּמִבְצָעִים, וְחוּץ מִזֶּה מִמֵּילָא הַפְּרָס לֹא הֲכִי שָׁוֶה. זֶה בְּדִיּוּק הַזְּמַן לְהַגְבִּיהַּ, לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ לִי אֶת הַכֹּחוֹת לָלֶכֶת עַל זֶה וּלְהַצְלִיחַ בְּגָדוֹל.

מְטַמֵּאת אֶת הַטְּהוֹרִים

זֶהוּ הַלִּמּוּד שֶׁלָּנוּ מִסּוֹד פָּרָה אֲדֻמָּה. פָּרָה הִיא בְּהֵמָה גַּסָּה, מְגֻשֶּׁמֶת, שֶׁאֲנִי בְּהֶחְלֵט לֹא מַצִּיעַ לְאַף אֶחָד לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ בִּזְמַן שֶׁהִיא עַצְבָּנִית. אָדֹם הוּא צֶבַע תּוֹסֵס, שֶׁמְּבַטֵּא חַיּוּת וְאֵנֶרְגִּיָּה (שַׂמְתֶּם פַּעַם לֵב לְצֶבַע הַפָּנִים שֶׁל אָדָם עַצְבָּנִי?). בְּקִצּוּר, גַּאֲוָה. אֶת ‘חֲתִיכַת הַגַּאֲוָה’ הַזּוֹ אָנוּ שׂוֹרְפִים, וְאֶפְרָהּ מְשַׁמֵּשׁ אוֹתָנוּ לְטַהֲרַת טְמֵא הַמֵּת. כְּלוֹמַר, הַגַּאֲוָה עַצְמָהּ הוֹפֶכֶת לִהְיוֹת חֵלֶק מִהתִּקּוּן! הִיא מְסַיַּעַת לָנוּ לָצֵאת מֵהַיֵּאוּשׁ וְהַחִדָּלוֹן! לַמְרוֹת שֶׁגַּאֲוָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל הִיא זוֹ שֶׁ”מְּטַמֵּאת אֶת הַטְּהוֹרִים”, כָּעֵת הִיא הוֹפֶכֶת לִהְיוֹת זוֹ שֶׁ”מְּטַהֶרֶת אֶת הַטְּמֵאִים”!

רַק שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח: בְּסִיּוּם הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂיתִי עָלַי לְהִפָּטֵר מֵאוֹתָהּ הַגַּאֲוָה. הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בָּהּ, אֲבָל כָּעֵת עָלַי לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא אוֹתִי שׁוּב. לָכֵן עָלַי לִזְכֹּר הֵיטֵב כִּי הַחֵשֶׁק וְהַהִתְלַהֲבוּת שֶׁסִּיְּעוּ בְּיָדִי לָקוּם וְלַעֲשׂוֹת הָיוּ מַתְּנַת חִנָּם מֵאֵת ה’. בַּסִּיּוּם עָלַי לַחֲזֹר וְלִזְכֹּר שֶׁ”נַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה”. “תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ – שֶׁלּוֹ”.

שֶׁנִּזְכֶּה לְרוּחַ טָהֲרָה אֲמִתִּית!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי