בקיצור נמרץ, ידוע הכלל כי "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" – הקדוש ברוך הוא ברא בעולמות תופעות בקדושה ולעומתן תופעות מקבילות בעולמות החול ואפילו בטומאה. תופעת "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" קיימת אפילו בעניני חכמה וסוד, שדברים המקבילים לחכמת התורה וסודותיה מופיעים "כקוף בפני אדם" גם בחכמות החיצוניות. מטרת הדבר היא לאפשר בחירה חפשית אמיתית, כאשר תמונת המציאות השטחית אינה מראה יתרון חד-משמעי ומוחלט לקדושה.
ככלל, החוקרים (הפילוסופים) השיגו רק את סוד שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, בהם יש מציאות נפרדת מעצם האלקות – עולם המעשים (עשיה), עולם הרגש (יצירה) ועולם השכל (בריאה). הדברים נכונים אפילו ביחס לחוקרי ישראל, כמו הרמב"ם, אלא שהחוקרים היהודיים השיגו את פנימיות העולמות התחתונים ואילו הלא-יהודים את חיצוניות אותם העולמות).
לעומת זאת, הקבלה בעיקרה מדברת על עולם האצילות (ולמעלה ממנו), שהוא עולם אלוקי באמת – עולם בו כל האורות והכלים של הספירות העליונות אינם עומדים בפני עצמם, כבעלי מודעות עצמית נפרדת, אלא הם נמצאים באחדות מלאה עם המאציל, הקב"ה. את האחדות הזו השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס, לכן דווקא היא נקראת "רזא דמהימנותא" – סוד האמונה (בעוד ששאר ההשגות השייכות לעולמות התחתונים אינן בגדר רז וסוד כלל!).
מתוך ההתחזקות באמונת ישראל התמימה באחדות ה', למעלה מכל החקירות, זוכים להבין באמת את סודות הקבלה והחסידות – סודות שאינם נובעים מהשכל האנושי, אלא מיישבים בתוכו את האמונה הבלתי-נתפשת, הופכים אותה מחויה המרחפת מעל המודעות ל'מזון' שממלא את כל האישיות ומנחיל לאדם אורחות חיים.