אביטה-נפלאות – תיקון הלב

בס”ד

האם יש ערך לרצונות שעולים לנו מתוך הלב? רוב המאמץ שלנו בעבודת ה’ הוא להשליט את המוח על הלב, לסנן דחפים ותשוקות שאינם מבוררים, ולהדוף רצונות שמופיעים בלִבנו. אנחנו מחונכים לחפש את רצון ה’ בספרי ההלכה ובהדרכות החסידות, ולחשוד במה שעולה בלבנו מעצמו.

כל זה עלול ליצור בנו את הרושם שלה’ “לא אכפת” ממה שעולה בלבנו. שהעיקר מבחינתו הוא שנציית ונשמע לציוויו, ושנתמודד לבד עם מה שרוחש בנו פנימה.

אבל זהו רושם מוטעה לגמרי! בגיליון שלפנינו נלמד כמה ה’ שמח ומרוצה כשהלב שלנו מצליח לכוון לרצונו, כמה נחת רוח זה עושה לו וכמה הוא מצפה לכך.

לפעמים רצונות הלב מתבטאים בהוספה על גבי הציווי המפורש, כמו במתנות הנשיאים שבפרשת ויקהל; ולפעמים ה’ לא מוסר לנו הדרכה מפורשת בתורה שבכתב או שבעל פה, ומעמיד אותנו בפני מצבים שבהם אנו נדרשים להקשיב ללב שלנו – ולקוות שהוא מזוכך מספיק כדי לכוון אל רצון ה’.

מלך ישראל הוא לבם של ישראל, ולכן רבות מההחלטות הציבוריות שלו נובעות דווקא מלבו הטהור. במובן מסוים כל ישראל הם בני מלכים, וביכולתם לפתח את החוש הלבבי המיוחד הזה.

בכך תלוי בניין מלכות ישראל השלמה. אם ממלכת יהודה מתאפיינת בעבודת המקדש ובלימוד התורה, הרי שממלכת ישראל מתאפיינת דווקא בחסד לבבי. התיקון בא כשיהודים מאפשרים למידת החסד הטבעית שלהם להתבטא – אז ביכולתם להקים יחד חברה מתוקנת שתקרא בשם ה’.

בדורנו מתרבים היהודים שרוצים להיטיב עם בני עמם מתוך תחושת-לב טבעית, אפילו כשהרצון הזה אינו נובע בגלוי מתוך התורה. בכוחו של ריבוי החסד הטבעי לרקום מחדש את החיבור בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה עד שהן תהיינה לאחת, במהרה בימינו!

תחנה ראשונה:

את יפה כשאת רוצה – מה המקום של הלב?

ישנו פסוק משיר השירים שבו הדוד משבח את הרעיה: “יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם”. במדרש, המילה “כְּתִרְצָה” נדרשת כנוטריקון – “כשאת רוצה“. הפסוק מתפרש כמתאר את יופיו של עם ישראל בעיני ה’, דווקא בזמן שהוא רוצה אותו מעצמו ומתעורר לכך ללא הדרכה או הוראה ממנו יתברך. “‘יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה’ – כְּשֶׁאַתְּ רוֹצָה, כַּד אַתְּ בָּעְיָיא, לֵית אַתְּ צְרִיכָה בָּעְיָיה מִכְּלוּם, מֵילַף מִכְּלוּם (– כשאת רוצה, אינך צריכה לשאול או ללמוד מכלום)”. מתי את הכי יפה? כשאת לבדך רוצה אותי ומתחברת אליי מתוך לבך.

לא כל־כך פשוט לדעת את רצון ה’ מלבנו. גם במצבים של התעוררות אמיתית לקיים את רצון ה’, אנו מתייחסים אליה בספקנות ובחשש. מדוע אנו כה חוששים ללכת עם הלב שלנו? 

אנו חסרים, אנושיים ומוגבלים. גם ברצוננו הטוב מעורבים סיגים של ‘יֵשׁוּת’, גאוה ואינטרסים אישיים כאלו ואחרים. גם אם היום התעוררנו לדבוק בה’, הרי מחר אנו עלולים לשקוע באדישות או ברדיפת הסיפוק האישי. אם עבודת ה’ תהיה מושתתת רק על החשק האישי היא תהיה בסכנה. החשק האנושי חולף ועובר, ולעומת זאת רצון ה’ הכתוב בתורה הוא אלוקי ונצחי. מה שה’ אומר קיים לעד, ומשום כך נעדיף לחפש אחר רצונו המפורש. 

בעצם, במידה רבה של צדק, איננו סומכים על הלב שלנו. אנחנו מתאמצים מאוד לזכך ולטהר את הלב, אבל אחרי כל העמל אנחנו נאלצים להודות בכנות בריחוק שלנו מטהרת הלב השלמה.

על כך ה’ עונה: “יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה” – אני מחפש את נדבת הלב. וכשהיא מצליחה להיות מכוונת לרצוני – היא גם מקבלת ממד נצחי. כאשר היהודי מתעורר מלבו לעשות מעשים טובים, אף ללא ציווי, כדי לדבוק בה’, לגלות את רצון ה’ בעולם – ה’ מעניק לדבקות שלו ‘חותם’ אלוקי המתקיים לעד.

נדבת הלב של הנשיאים

כהמחשה, המדרש מביא את הסיפור הבא:

בראש חודש ניסן, כשנה לאחר היציאה ממצרים, הוקם המשכן. הנשיאים שלא תרמו עם כל העם לבניין המשכן וחיפשו מה צריך עוד לתרום, התעוררו להביא בנדבת לבם עגלות ובקר לנשיאת המשכן.

תחילה, לא הסכים משה רבינו לקבל את נדבתם. אך ה’ שיבח את נדבת לבם של הנשיאים והורה למשה לקבלה, באמרו שהעגלות שלהם, כביכול, עוזרות לשאת את כל העולם.

המדרש ממשיך ומתאר: “בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא משֶׁה. אָמַר בְּלִבּוֹ: תֹּאמַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנִּי וְשָׁרַת עַל הַנְּשִׂיאִים?”. 

ממה פחד משה רבינו?

התורה היא “תּוֹרַת מֹשֶׁה”. משה רבינו הוא ‘עבד נאמן’, כולו בטל לרצון ה’ האלוקי. כך, המשכן נבנה על פי הציווי המדויק “אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה”. העגלות והשוורים שאינם באים מציווי ה’ עלולים להיות חולפים ועוברים, אך דבר ה’ קיים לעולם. אם כן, מה המקום להוסיף על הציווי מכוח התעוררות הלב? הסיפור ממחיש את המתח שבין ההליכה אחר ציווי ה’ המפורש גרידא, המצוות, לבין התעוררות הלב האישית להוסיף על גבי מה שמפורש. במעשה הנשיאים ה’ מכריע: כשיהודי מכוון את לבו באמת לרצון ה’, הוא מסוגל לדעת אותו מתוך עצמו.

לסיכום:

אנו מעדיפים, ובצדק מסוים, להתגבר על רצוננו האישי ולהישמע לדבר ה’ המפורש בתורה. אולם המדרש מתאר שה’ אוהב את התעוררות הרצון האישי לדעת את ה’ מתוך הלב.

תחנה שנייה:

לדעת את רצון ה’

גילוי רצון ה’ בתוך הלב הוא יסוד עיקרי בתורת החסידות. רבי שמחה־בונים מפשיסחא, שמתלמידיו יצאו בין השאר חסידויות קוצק, איז׳ביצא, גור ואלכסנדר, מלמד כי הדבר רמוז בתחילת פרשת ויקהל.

את שלושים־ותשע המלאכות האסורות בשבת למדו חז”ל מהפסוק “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם“. שואל רבי שמחה־בונים: הרי המלאכות האסורות מלמדות מה לא לעשות, ואילו הפסוק מדבר על עשייה חיובית, “לַעֲשֹׂת אֹתָם”! מדוע לא כתוב ‘אלה הדברים אשר צוה ה’ לא לעשֹת אֹתם’?

רבי שמחה־בונים מבאר כי ישנם מצבים שבהם אין הלכה פסוקה, והאתגר הוא לכוון גם בהם לרצון ה’. ישנם דברים שלעתים צריך לעשות ולעתים דווקא אסור לעשות. 

דוגמה לכך ניתן למצוא בנשיאת כלי הקודש. מצד אחד, נדיבות הלב להבאת העגלות והבקר למשכן הייתה רצויה לפני ה’. אך מאידך, בהעלאת הארון לירושלים בימי דוד המלך, נענש עוזא כאשר ניסה לתמוך בידיו את ארון הברית, שהיה נישא בכתף בנדודים במדבר. מי שעובד את ה’ באמת ומתאמץ לעשות את רצונו, לבו מבין בצורה טבעית מה לעשות בכל מצב.

מהיכן מגיע אל הלב ה’חוש’ הפנימי לדעת מעצמו את רצון ה’? “מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר” – נשמות ישראל קודמות אפילו לתורה. התורה נועדה לממש את השליחות של ישראל בעולם. בשל אותה סיבה, פיקוח נפש דוחה את שמירת השבת, בניגוד לעבודה זרה, ועל אף שהשבת שקולה כנגד כל התורה כולה. כמובן שכדי לדעת זאת היטב, עלינו להקדים לכך יראת-שמים אמיתית והקפדה על קלה כבחמורה בכל מצוות התורה.

כך מסבירה החסידות את הביטוי “יִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם”. כאשר אנו מתאמצים לקיים את דבר ה’ ועובדים אותו בכל מאודנו, אנו מסוגלים לכוון לרצונו גם בתחומים שבהם אין הוראות מפורשות מאִתו. או־אז, אנו ‘עושים’ לה’ רצון להסכים על ידינו, ובכך מעצבים את רצונו. 

במצבים רבים אנו נתקלים בשאלות ובדילמות – התלבטות בין שליחויות שונות, אימוץ מנהגים כאלו ואחרים, יחס אל התפתחויות חדשות במדע ובטכנולוגיה ועוד. במקרים כאלו, עלינו להבין כי כעת ה’ מבקש מאתנו להכריע ולהחליט מהו רצונו – מתוך לבנו. מדובר בהכרעות שהן לעתים קשות, אך אפשריות. זהו יסוד גדול בתורת החסידות, ובפרט כפי שהתחדשה בבית מדרשו של רבי שמחה־בונים מפשיסחא.

לסיכום:

ליהודי יש ‘חוש’ פנימי לדעת בלבו את רצון ה’, משום ש”מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר” – ואפילו לתורה. לאדם בעל יראת-שמים אמיתית יש יכולת לעשות-לעצב את רצון ה’ במקומות שבהם הוא אינו מפורש.

תחנה שלישית:

עבודת המלך – “לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל”

מי שלבו ער במיוחד לרצון ה׳ המתגלה בלב הוא מלך ישראל, “שֶׁלִּבּוֹ הוּא לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל” (כך מגדיר אותו הרמב”ם). 

המלכות מכונה בלשון חז”ל “רשות”. אכן, כל עניינו של המלך הוא הכרעות ונקיטת יוזמות בדברי הרשות. בשביל הכרעות בתחום ההלכתי מספיקים חכמי הסנהדרין, אולם חיי היום-יום עצמם מתנהלים על ידי המלכות. כך, צדיקים רבים (ביניהם הרבי הריי”צ מליובאוויטש) אמרו כי להנהגת הציבור לא מספיקה רק ידיעת התורה, אלא דרושה הכרעת הלב, מעין ״רוח הקודש״

אין מדובר רק על ניהול תקין של סדרי הציבור. ברבים מהמקרים הדבר אף כרוך בעסקי נפשות. כאשר לבו של המלך אומר לו לצאת למלחמה, גם אם אין מדובר ב״מלחמת מצווה״, הוא יכול לדחות מצוות רבות מפניה ואף לסכן את חייהם של לוחמים רבים עבורה. מלחמה כזו יכולה להיות לשם הרחבת גבולותיה של הממלכה, ואפילו כדי להגדיל את כבודו של המלך בעיני העמים – ״מלחמת רשות״. 

לבו של המלך מעניק לו את האפשרות לתקן תקנות מיוחדות ו״הוראות שעה״ שעלולות אף לסתור מצוות מפורשות. הכרעותיו של המלך הן תחום המכונה ״דיני המלך״, המתנהל כחטיבה נפרדת מדיני התורה המפורשים.

בכלל, שיבת עם ישראל לארצו וניהול חיי ציבור ומדינה כתיקונם מעוררים שאלות כבדות-משקל, שבהן נדרשות הכרעות חדשות ו״הוראות שעה״ רבות. כאשר מנהיג נדרש לפתור סוגיה סבוכה או לקדם מהלך הנוגע לכלל העם, ברבים מהמקרים לא תהיה לו הנחיה ברורה. לבו יצטרך להבין לבד מה רצון ה’ בעת הזו. האם לקדם רפורמה כזו או אחרת? האם ‘ללכת עד הסוף’ או להסכים לפשרות? האם לצאת למלחמה במחיר בידוד מדיני או להשקיע במאמצים דיפלומטיים? 

כדי שהמלך, ״לב ישראל״, יצליח לכוון באמת לרצון ה’, עליו לשמור את לבו יותר מיהודי פשוט. משום כך התורה מזהירה את המלך באזהרות חמורות שלא ילך אחר תאוות נשים, ממון וכבוד. כשהוא אכן נשמר, הוא מסוגל לחשוף את לבו היהודי, שבו תלוי העם כולו, ולהכריע על פיו מהו רצון ה’.

“כל ישראל מלכים” ו״בני מלכים״ – לכל אחד מאתנו יש לב יהודי, היודע מעצמו את רצון ה’. לעתים הדבר מתגלה דווקא בטבע הטוב של אדם שעדיין אינו שומר תורה ומצוות. כדי להצליח לגלות את דבר ה’ במציאות כראוי, צריך לירא מה’, לקיים את מצוותיו ולרצות באמת לעבדו בלבב שלם. או־אז ניתן לדעת את רצון ה’ מתוך לבנו, בהתאם לזמן, למקום ולמצבו של העם.

לסיכום:

מי שמצטיין בידיעת ה’ מתוך לבו הוא המלך, “לב כל קהל ישראל”, שמקבל הכרעות ציבוריות הרות-גורל. כולנו לומדים ממנו לגלות את רצון ה’ בלב.

תחנה רביעית:

תיקון המלכות

תִרצָה היתה בירת שומרון לאחר התפלגות הממלכה והקמת מלכות ישראל (בימי ירבעם). בעוד מלכות יהודה הצטיינה בעבודת המקדש ובסנהדרין, במלכות ישראל – לצד היותה מלאה בעבודה זרה – תפס החסד מקום מרכזי, כרגש טבעי ולבבי, גם ללא לימוד רצון ה׳ והפנמתו.

דוגמאות רבות לכך: עבדי מלך ארם יעצו לו להיכנע לאחאב, “כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם”. את איזבל, שעשתה הרע בעיני ה’, משבחים שהייתה משמחת חתנים וכלות. כך גם מתואר כי במלחמות בין יהודה וישראל נשפך דם רב, אולם כאשר נשבו כמאתיים אלף לוחמים מיהודה הם זכו מצד מלכי ישראל ליחס מכבד, צוידו בבגדים ובמזון והושבו לממלכתם. הפקעת כרם נבות על ידי אחאב והחרפה המוסרית שבה מתוארים כמעשה חריג במיוחד, למרות שהיה זה בוודאי דבר מקובל באומות אחרות באותם זמנים.

הגר”א מסביר כי סדר הפסוק מקדים את “תִרְצָה” ל”ירוּשָׁלִָם”, משום שזהו תיקון העם לעתיד לבוא: תחילה תתוקן מלכות ישראל הנושאת את דגל החסד והמוסר הטבעי, ולאחר מכן יבוא תיקון מלכות יהודה, הקוראת בשם ה’.

גם בדורותינו, אנו מוצאים שהעיסוק בתיקון החיים הציבוריים מתחיל בממד ה’חילוני’. משהו בטבע של היהודי הפשוט מכוון לרצון ה’. בלב הלוחם המסור לטובת העם, גם אם התורה אינה לחם חוקו, מתגלה רצון ה’ בצורה טבעית. אם אצל היהודי ה’דתי’ רצון ה’ מתגלה ביראת-השמים העמוקה, אצל יהודי פשוט הוא מתגלה לעתים במעשים הפשוטים ובמוסר הטבעי.

הדברים נוגעים לכל אחד מאתנו. תחילה, תיקון החיים הציבוריים והיכולת לקבל החלטות מתוך הלב באים לפתחנו. ובעומק, כאשר נאמץ את מבטם של היהודים הפשוטים, הרוצים להיטיב עם עמם מתוך תחושת-לב טבעית, ונחבר לכך את המסירות לתורה ואת המחויבות לעבודת ה’, נוכל לחזות בתיקון הציבוריות ובאיחוד הממלכות.

כך נישא כולנו חן בעיני ה’ המבקש את לבנו, ונגרום לו לבטא את אהבתו כלפינו – “יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה”.

לסיכום:

ידיעת רצון ה’ בתוך הלב שייכת במיוחד ל”תִרְצָה”, בירת מלכות ישראל. מלכי ישראל מצטיינים בחסד ומוסר טבעיים. כיום, תיקון המלכות מתחיל מיהודים פשוטים אף שאינם שומרי תורה עדיין. חיבור הטבע הטוב שלהם ליראת-שמים ולמחויבות לתורה יוביל לתיקון הציבורי השלם.