אוצר בפה

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.[א]

ברוב השנים, פרשות נצבים-וילך מחוברות, וקוראים אותן יחד לפני ראש השנה, כאשר פרשת נצבים (אותה קוראים תמיד לפני ראש השנה) פותחת "אתם נצבים היום כֻלכם לפני הוי' אלהיכם", כל עשר הדרגות של עם ישראל (ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, שטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם, גרך, חטב עציך, שֹאב מימיך), עומדים-נצבים יחד בראש השנה ("היום") וזוכים בדין.

התורה בפה

בפרשת וילך כתובה המצוה האחרונה של תריג מצות התורה לפי רוב מוני המצוות[ב], כתיבת ספר תורה – "כתבו לכם את השירה הזאת" (כל התורה נקראת שירה[ג]).

יש כאן שלש פעולות "כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם", ומוסבר שהן כנגד חכמה, בינה ודעת: "כתבו לכם" כנגד חכמה (עצם התורה, "אורייתא מחכמה נפקת"); "למדה" זו הסברה השייכת לבינה; "שימה בפיהם", שיהיה בתוך הפה ממש, היינו "דעת גניז בפומא". התכלית היא שהתורה תהיה הדעת הפנימית בפה של כל יהודי, שיתקיים מה שנאמר בכותרת של עשרת הדברות, "וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר"[ד], שהדברים יאמרו מעצמם, כעונה אחר הקורא, "תען לשוני אמרתך"[ה]. מצות כתיבת ספר תורה, "כתבו לכם את השירה הזאת וגו'", היא התכלית של כל המצוות, והתכלית של התכלית היא "שימה בפיהם".

סימנים וסדר בדעת

על החלק השלישי בפסוק, "שימה בפיהם", יש שני מאמרי חז"ל[ו]: רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר "ולמדה את בני ישראל". ומנין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר "שימה בפיהם"… אמר רב חסדא, אין התורה נקנית אלא בסימנים, שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי "שימה" אלא סימנה.

הדרוש של רבי עקיבא נראה יותר לפי הפשט: צריך ללמד, "למדה את בני ישראל", עד שדברי התורה יהיו "שימה" סדורים "בפיהם", המשך ישיר של הלימוד. הדרוש של רב חסדא נראה לכאורה בדרך מליצה, לשון נופל על לשון, שצריך לכל דבר בתורה לעשות סימנים שיהיו מורגלים היטב בפה ובזכותם זוכרים את כל התורה. לפי רבי עקיבא "שימה" הוא סיום הלימוד, ולפי רב חסדא יש חידוש נוסף, לעשות סימנים. יש מפרשים שרב חסדא דורש סימן גם מלשון סימא, אוצר ומתנה טובה[ז] – כל סימן וסימן הוא אוצר ואבן יקרה בתוך הפה.

בפנימיות, רבי עקיבא שייך לגבורה (מגבורות של אמא עילאה) ורב חסדא שייך לחסד. הוסבר  ש"שימה בפיהם" רומז לדעת הגנוזה בפה. והנה בדעת יש עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות, ולכן רב חסדא כאן הוא כנגד החסדים שבדעת ורבי עקיבא כנגד הגבורות שבדעת. מצד החסדים, צריך לשים בתוך הפה כל מיני דברים נחמדים, רמזים, כדי להקנות את התורה בנפש. לעומת זאת, רבי עקיבא מקפיד שהדברים יהיו סדורים, צריך ללמוד נכון בצורה מסודרת (פיקס), נוטה יותר לצד הגבורות.

רב חסדא שייך ל"תורת חסד, ללמוד על מנת ללמד"[ח] – כדי ללמד אחרים, בפרט ילדים קטנים, צריך לעשות סימנים. "תורת חסד על לשונה" היא התורה של האשה-האמא, "תורת אמך" ללמד את הילדים הרכים (וכן כל מלמד תינוקות כמו אומנת טובה), "סבתא בביתא סימא בביתא ['שימה בפיהם']"[ט].

סימן בשתי הדעות: סדר ועוד סימן = משיח בן דוד. לפי דקדוק כותבים סמן חסר, ואז סדר סמן = אור אור = ואהבת.

סימן וסדר ביסוד

והנה הדעת משפיעה ליסוד ומהיסוד יורד השפע למלכות. בדרך כלל הפה הוא המלכות, "שימה בפיהם", "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[י], והלשון שבפה היא הדעת שבתוך הפה. ביסוד יש גם תכונה של סדר – ותחלת המלה סדר היא אותיות סד שביסוד[יא] – היסוד הוא כמו צינור צר שמסדר גולות, שהדברים יהיו מסודרים[יב]. את כח הסדר מקבל היסוד מעטרא דגבורות שבדעת. אבל היסוד הוא גם ה"צדיק יסוד עולם", שהוא הסימן בעולם, כמו שאמר רשב"י "אנא סימנא בעלמא"[יג] – וזה מצד החסדים שבדעת. שניהם, גם הסדר וגם הסימן, מושפעים מהדעת ליסוד ומהיסוד למלכות.

סימן לשנה טובה

עוד לגבי סימנים: במקום אחר דורשים חז"ל "סמ"ך עי"ן סימנין עשֵה"[יד]. לעשות סימנים שייך לשנה החדשה: כאמור, פרשת וילך שייכת לראש השנה, תחלת השנה החדשה, ומאד יפה שלפני השנה החדשה יש מאמר חז"ל, דווקא על המצוה החותמת את כל התורה, שאומר לעשות סימנים – רמז ומקור מובהק שצריכים לעשות סימנים לשנה החדשה. סימנים הם מצד החסד, דבר יפה ומתוק.

ראש השנה הוא יום של סימנים, כדברי הגמרא "השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי"[טו] – סימנים טובים סגולה לשפע וברכה, הן סימן שאומרים בפה והן סימן שאוכלים בפה, "שימה בפיהם".