קדושת (שם) המשפחה

מה שם המשפחה שלכם? יש אנשים שמאד אוהבים לחקור את משמעות השם ומקורו, ממש מקצוע. אך האם לנו כיהודים יש משמעות מיוחדת ל’משפחולוגיה’ הזו? פרשת פינחס ממש מזמינה לעסוק בנושא, החל מהעובדה שהריכוז הגדול ביותר בתורה של המלה משפחה הוא בפרשה שלנו, במניין בני ישראל שהתקיים לאחר המגפה.

“לבית אבותם”

כמובן, מושג המשפחה בתורה אינו זהה לגמרי למשמעותו המקובלת כיום. כשאומרים היום “משפחת כהן” מתכוונים, בדרך כלל, למשפחה הגרעינית, אב ואם והילדים. לעומת זאת, המשפחה בתורה היא מעין ‘חמולה’ ענקית ובה אלפי אנשים. כל אחד משבטי ישראל מתחלק לכמה משפחות: למשל, שבט ראובן מונה 43,730 (גברים מבן עשרים שנה) ומתחלק לארבע משפחות. ההשתייכות למשפחה, כמו גם ההשתייכות לשבט, נקבעת לפי האב, “לבית אבותם”, כמו שמקובל גם היום ששם המשפחה נקבע לפי האב (ומסתבר שכדאי לשמור על הנוהג הזה).

ובאשר לשמות המשפחה: בתורה, שם המשפחה נקבע לפי ראש השושלת בתוספת האותיות ה בהתחלה ו-י בסוף. למשל: בנו הבכור של ראובן הוא חנוך, וכל צאצאיו הם בני משפחת החנוכי, וכך אצל כל ששים-וחמש המשפחות המנויות בפרשה (מלבד יוצא דופן אחד, משפחת הימנה, צאצאי ימנה בן אשר, ומוסבר שגם אצלו יש אותיות י-ה, רק בסדר הפוך). גם הרבה שמות משפחה בימינו נקבעו בדרך דומה, כמו משפחת שניאורסון הידועה, צאצאי שניאור, הלא הוא רבי שניאור זלמן מליאדי (סון, או זון, פירושו בן. ויש עוד שמות משפחה בסיומת דומה, וכן סיומות מקבילות בשפות אחרות. אגב, בתור כינוי אישי יש גם אזכור של שם האמא, כמו למשל הצדיק רבי לייב שרה’ס, בן שרה).

העובדות הללו אינן רק פולקלור ומסורת, אלא בעלי משמעות פנימית עמוקה שנתבונן בה כעת.

עם-שבט-משפחה

לכאורה, ראינו שהכל נקבע רק לפי הגברים-האבות. אבל במבט שני התמונה מורכבת יותר.

תחילה נשים לב שלמעשה אנו מדברים על שלשה מעגלים של השתייכות: העם, השבט והמשפחה. החלוקה הזו אינה רק בשביל הנוחות, אלא עניין מהותי, שלשה רבדים שאי אפשר לוותר על אף אחד מהם (כמו שניתן לראות בשבט דן, שהיתה בו רק משפחה אחת, ‘השוחמי’. בחלוקה הזו אין רווח טכני, אלא רק משהו תוכני). המעגלים הללו מייצגים שלשה דורות: עם ישראל מתחיל מדור האבות והאמהות; השבטים הם הדור השני, בני יעקב אבינו; ואילו ראשי המשפחות הם בני הדור השלישי (וגם הרביעי).

והנה ההשתייכות למעגל הרחב של העם נקבעת דווקא לפי האמא. מיהו יהודי? מי שנולד לאם יהודיה. במקביל, בדור הראשון של עם ישראל יש חשיבות רבה מאד לארבע האמהות, שרה רבקה רחל ולאה (והשפחות הנכללות ברחל ולאה).

במעגל של השבט, באמת העיקר הוא האבות. בהתאם, גם הדור השני בעם ישראל הוא ‘דור גברִי’ – שנים-עשר השבטים, בני יעקב, שכמעט איננו יודעים דבר על נשותיהם.

אך במעגל השלישי, המשפחה, שוב יש חשיבות מרובה לאמא: עצם המושג ‘משפחה’ מציין חיבור של אב ואם, כמו בהופעה הראשונה של המושג בתורה, כאשר לאחר המבול יצאו מן התבה זוגות-זוגות “למשפחֹתיהם”. אמנם האב נותן למשפחה את השם, אבל האמא היא עצם הבית – היא מעניקה למשפחה את הממשות, מעטפת אימהית חמה. 

כתר חכמה ובינה

במבט פנימי, נקביל את שלשת המעגלים הללו לשלישיה הראשונה במערכת הספירות – כתר, חכמה ובינה:

ספירת הכתר מקבילה למישור העם. הכתר נמצא מעל הראש, השורש הלא-מוּדע של הנפש – כמו השייכות לעם, החל מהראשית של האבות והאמהות (“מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו”), קשר שנטוע במעמקי הנשמה של היהודי. בלשון הקבלה, בכתר יש גם ‘פרצוף זכר’ וגם ‘פרצוף נקבה’, וזה מתאים עם המעמד השוה של האבות והאמהות. אגב, לא לחנם המלים עם ואומה דומים למלה אמא.

ספירת החכמה מקבילה למישור השבט. החכמה – המכוונת כנגד האות י של שם ה’ – היא ההופעה הראשונית ברובד המודע, כמו אור המבריק יש מאין, וכמו נקודה מהותית וגרעינית (כציור האות י). גם השייכות לשבט מצביעה על תכונה מהותית, הגֵנים המיוחדים שנושא כל אחד מבני השבט (למשל, בכל צאצאי דן יש גֵן של “דן ידין עמו”). ספירת החכמה מכונה ‘אבא’ והיא ‘פרצוף זכר’ – ממש כמו השבטים שכולם אבות-זכרים (כאשר תכונותיהם עוברות שיבוט בכל הצאצאצים). למלה שבט יש גם משמעות של מקל ושוט, הקשור דוקא לחינוך ה’קשוח’ של האב, ” חושך שבטו שונא בנו”[א], “מוסר אביך”[ב] (מלשון יסורים).

ספירת הבינה מקבילה למישור המשפחה. הבינה – המכוונת כנגד האות ה הראשונה בשם ה’ – קולטת את הברקת החכמה ונותנת לה אורך ורוחב וממשות (כציור האות ה). ספירת הבינה מכונה ‘אמא’, בת-הזוג של החכמה-אבא, כאשר נקודת החכמה נתפסת ונקלטת בתוך הרחם האמהי, היא מקבלת ממשות ומתגלמת במציאות. לכן מתאים להתבונן על המשפחה בתור ‘אמא’; חווית הקיום הממשי של בני השבט היא דוקא במסגרת האמהית-המשפחתית (וגם החינוך האמהי אינו רק בנוגע לעקרונות, אלא יותר מעשי, “שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך”). יש כאן דמיון בין המשפחה לעם, ומצאנו שהעם כולו נקרא משפחה, “המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים”[ג] – שכן העם, הכלל הגדול, שהיה בלא-מודע מתגלה דוקא לאחר מציאות השבט והמשפחה.

שבטי י-ה ושכינה ביניהם

כעת נחזור למבנה הלשוני של שמות המשפחה. כך כותב רש”י:

 משפחת החנֹכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם, מה אלו מתיחסין על שבטיהם? סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב”ה שמו עליהם, ה”א מצד זה ויו”ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו שמפורש על ידי דוד “שבטי י-ה עדות לישראל” – השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם.

 אם כן, הצורה הלשונית ‘החנֹכי‘ אינה רק במשמעות ‘של חנוך’, אלא מהווה ‘חותמת’ של הקב”ה על שמות המשפחה של ישראל – שמו הפרטי של חנוך בן ראובן מוקף בשתי האותיות של שם ה’ י-ה, ואז הוא הופך לשם משפחה.

אמנם שם ה’ המלא, והרגיל בתורה, הוא שם הויה בן ארבע אותיות, אך כאן משתתפות רק שתי האותיות הראשונות, י-ה, המהוות גם שם בפני עצמו. הדבר רומז באופן מובהק (כפי שכותבים המפרשים) לדברי חז”ל הידועים על השראת השכינה בין האיש והאשה: “דריש רבי עקיבא, איש ואשה זכו שכינה ביניהן“[ד], ומפרש רש”י: “שהרי חִלֵק את שמו ושיכנו ביניהן, י באיש ו-ה באשה”. כמובן, הדבר מתאים למה שלמדנו קודם לפי הסוד, שהאות י של שם ה’ (ספירת החכמה) היא ‘אבא’, האיש, והאות ה של שם ה’ (ספירת הבינה) היא ‘אמא’, האשה.

אותו שם י-ה שנוצר מחיבור האיש והאשה, אבא ואמא, מצטרף לשמו הפרטי של האיש ויוצר את שם המשפחה, כמו ‘החנוכי‘. אבל נדייק ונשים לב שתחילה כתובה האות ה”א, ש’נתרמה’ על ידי האשה, ורק בסוף האות יו”ד, ש’נתרמה’ על ידי האיש. ומדוע? מפני שכמו שהוסבר קודם, במשפחה גוברת האמא. האבא אמנם נותן את שם המשפחה אבל ‘המסגרת’ שבה השם הזה מתממש במציאות היא רק תחת הסינר של האם היהודיה! בפסוק המדבר על השבט עצמו נאמר “שבטי י-ה” – ה-י קודמת ל-ה – כיון שבשבט העיקר הוא האבא, אבל בשם המשפחה ה-ה קודמת ל-י, העיקר הוא האמא[ה].

פינחס מקנא לאמא

את חשיבות האם היהודיה אנו רואים במעשה פינחס. זמרי בן סלוא ‘בסך-הכל’ רצה לקחת אשה מדיָנית. לכאורה, מבחינה הלכתית פשוטה יש עברות חמורות יותר, כמו הרבה מהאיסורים של גילוי-עריות שחייבים עליהן עונש של מיתת בית-דין. ובכל זאת, הקנאוּת הקדוֹשה מתעוררת דוקא על מעשה כזה – קנאות שמקבלת גושפנקה הלכתית, “הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו”[ו]. וכך כותב הרמב”ם:

עוון זה אף-על-פי שאין בו מיתת בית-דין, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב, אע”פ שהוא ממזר, והבן מן הגויה אינו בנו שנאמר “כי יסיר את בנך מאחרי” מסיר אותו מלהיות אחרי ה’.

 – כאשר גבר יהודי רוצה לקחת אשה גויה, הוא ‘כורת’ את ההמשך שלו מהעם היהודי. במקום שה-י הנמצאת ב’איש’ היהודי תתחבר עם ה-ה הנמצאת ב’אשה’ היהודיה, ויחד יהיו שם קדוש, הוא “מחלל את השם” כפשוטו, מאבד את הניצוץ האלוקי שבו. אם כן, מעשהו של זמרי הוא פגיעה משפילה בכבודה של האם היהודיה, בכבודה של כל אחת ואחת מבנות ישראל, שבמקום לבנות איתה בית יהודי קדוש הגבר הולך אחר אשה נכרית.

בא פינחס ומקנא לכבוד האם היהודיה. ורמז לדבר: פרשת פינחס היא הפרשה האם בתורה. מעשה הקנאות של פינחס מכפר על בני ישראל ופינחס עצמו זוכה ל”ברית שלום”. כח האמא היהודיה, הבית היהודי, שהיה נתון באיום ותחת דין קשה, ניצל והצליח לשרוד את המגפה. עכשיו, “ויהי אחרי המגפה”, ה’ מצוה למנות את ישראל, כדי לדעת את מניין הנותרים (כמו שמפרש רש”י). דוקא לאחר הפגיעה, מתגלה קדושת המשפחה היהודית. ולכן במניין הזה מתחדשת החלוקה למשפחות, כאשר כל משפחה מורכבת משם האב בתוך החותמת של י-ה, ומתחילה באות ה של האשה-האמא.

במשפחה היהודית מצטרפים יחד האיש והאשה, האבא והאמא. האשה נאמנת לאיש והאיש נאמן לאשה, עד שהקב”ה עצמו חותם את שמו על המשפחה ומשרה את שכינתו בתוכה.