היכן נמצא השם שלי בתורה?

שירת האזינו היא שירת ההיסטוריה של עם ישראל, מראשית ועד אחרית, מ”זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם” עד “וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ”. כך אמרו חז”ל “גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא”, ובלשון הרמב”ן “שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא [-למרות שהיא] קטנה בדבור”. אם כן, יש בשירת האזינו משהו כללי ביותר, ולכן זו הירושה המיוחדת שמותיר לנו משה רבינו ביום מותו, ויש ציווי מיוחד לשנן אותה: “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל”. ובשם ר’ דב בער, המגיד הגדול ממעזריטש (תלמידו-ממשיכו של הבעש”ט) נמסר שכל יהודי צריך לדעת את שירת האזינו ממש בעל-פה.

בשירה הזו נקודת המבט היא מלמעלה, איך הקב”ה רואה את הדברים, ומתברר שמבחינתו הכל עלילה אחת גדולה שכל נפתוליה גלויים וידועים מראש. גם כל “מעשה אנוש ותחבולותיו” הכל נלקח בחשבון וממלא תפקיד בסיפור הגדול. אמנם, אם הכל גלוי וידוע מראש, האם פירוש הדבר שכולנו רק שחקנים בהצגה, בובות על חוטים, ללא בחירה אמיתית? לא! הפלא הגדול הוא שיש לנו בחירה חופשית, ולכן גם אחריות מלאה למעשינו, ובכל זאת הכל ידוע כלפי ה’, וגם נוטל חלק בתוכניות שלו. זהו הפרדוקס הידוע של “הידיעה והבחירה” שכל-כך הרבה קולמוסים נשברו עליו והוא נותר פלא-קיים: ה’ יודע הכל מראש אבל אנחנו הבוחרים מה לעשות.

אבנר הופך לר’ אבנר

והנה בהקשר לפרשת האזינו ישנו סיפור מופלא על הרמב”ן ותלמידו:

היה לרמב”ן תלמיד אחד, ר’ אבנר היה שמו, ונעשה מומר. ומזלו גרם שעלה במעלה ויהי נורא בכל הארץ. אחרי הימים, ביום כפור שלח והביא לפניו את הרמב”ן רבו, ובפניו הרג בעצמו חזיר אחד וינתחהו ויבשלהו ויאכלהו. ואחר אכלו שאל אל הרב על כמה כריתות עבר והשיב הרב שהיו ארבע והוא אמר שהיו חמש, והיה רוצה לחלוק עם רבו והרב נתן עיניו בו דרך כעס ויאלם האיש, כי עדיין נשאר עליו מעט יראה מאת רבו. ולבסוף שאל הרב מי הביאו אל ההמרה [מה גרם לו להמיר], והשיב כי בפעם אחת שמע שדרש [הרמב”ן] בפרשת האזינו, שבפרשה ההיא כלולים כל המצות וכל הדברים שבעולם [דבר הרמוז גם לפנינו בפירוש הרמב”ן על התורה]. ולהיות אצלו זה מן הנמנע [אבנר חשב שזה לא יתכן, ולכן] נהפך לאיש אחר. ויען הרב ואמר, עדיין אני אומר זה, ושאל מה שתרצה. ויתמה האיש מאד ויאמר לו אם כן הוא הראני נא אם תמצא שמי כתוב שם. ויאמר הרמב”ן כן דברת מידי תבקשנו, ותכף הלך לו בקרן זוית ויתפלל, ויבא בפיו פסוק “אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם” כי אות שלישי של כל תיבה יש שם האיש שהיה ר’ אבנר. וכששמע הדבר הזה נפלו פניו וישאל לרבו אם יש תרופה למכתו, ויאמר הרב אתה שמעת דברי הפסוק. וילך הרב לדרכו. ותכף לקח האיש ספינה בלי מַלָח ומשוט ויכנס בה וילך באשר הוליכו הרוח ולא נודע ממנו מאומה” (מועתק מספר ‘סדר הדורות’).

הרבי מליובאוויטש[1] סיפר על עצמו ששמע לראשונה סיפור זה מאת המלמד בחדר, כשלימד פרשת האזינו, כדי להראות את מעלתה הכוללת של הפרשה. וממשיך הרבי לדייק: “בסיפור זה רואים דבר מפליא ומבהיל בנוגע לכללות עניין התשובה… מודגש ששמו של תלמיד הרמב”ן היה ר’ אבנר [וכך הוא רמוז בפסוק]… זאת אומרת, היות ששב בתשובה… על ידי זה הגיע למעמד ומצב שהתורה מכנה אותו ‘ר’ אבנר’. ועל דרך מאמר רז”ל אודות ר’ אלעזר בן דורדיא [שהרשיע מאד ובסוף עשה תשובה ויצאה נשמתו מתוך הבכי, וכששמע זאת רבי יהודה הנשיא] ‘בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת’ [שנקרא רבי וזכה לעולם הבא]”.

רבות מחשבות…

נוסיף להתבונן בסיפור הזה ובמסר שבו. ראשית, יש כאן דוגמה מובהקת לפסוק “רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה’ הִיא תָקוּם” – אפשר כמובן לפרש שהאדם חושב ומתכנן משהו מסוים ולבסוף ה’ מפר את מחשבתו ופועל בניגוד אליה. אבל יותר בעומק פירש הרבי ר’ בונים מפשיסחא, שמחשבות האדם מתקיימות ובכל זאת עצת ה’ היא תקום על-ידי מעשה האדם! כך גם כאן, אבנר קורא לרבו הרמב”ן בעיצומו של יום הכיפורים, כדי להתריס בפניו, ‘להכעיס’ גמור – ומחשבתו מצליחה לגמרי; ובכל זאת, דווקא על-ידי כך מתגלגלים הדברים שאבנר יחזור בתשובה ויהפוך לר’ אבנר.

יש כאן המחשה ל”הידיעה והבחירה”. אי אפשר לומר שאבנר לא בחר בדרכו, הוא עשה זאת מתוך רצון ומודעות, מזיד שבמזיד. אדרבה, אולי מה שהכעיס במיוחד את אבנר מתחילה היתה האמירה של הרמב”ן שהכל כבר כתוב בפרשת האזינו, כל מה שיהיה “כתוב בעיתון” בכל הדורות – הכל כבר רמוז מראש בתורה. את זה אבנר לא יכול לסבול: אני אוכיח שאעשה מה שאני רוצה, עד הסוף. וכשהוא מגיע באמת “עד הסוף”, הוא מטיח בפני הרב, האם גם הסיפור שלי נמצא שם? והרב מראה לו שכן! כמה שהתרחקת, אתה כתוב שם, בפסוק הנורא ביותר, המדבר על האפשרות שעולה במחשבת ה’ – “אמרתי אפאיהם” (“אמרתי באפי [בכעסי] אתנם כאילו אינם”, רש”י). אבל הסוד הזה התגלה לאבנר דווקא על-ידי שהוא בחר להגיע עד למקום שהגיע, ואז מתגלה לו שבידיעת ה’ נמצא גם המקום הרחוק והירוד שהוא הגיע עד אליו.

האם זה אומר שעכשיו אין לו את היכולת לחזור בתשובה? הרי הוא רמוז במקום הכי קשה, האומר שלא ישאר לו זכר. ובכן, יש תשובה, אבל היא קשה כתשובת ר’ אלעזר בן דורדיא, שנפשו יוצאת מתוך הבכי. כך גם ר’ אבנר בוחר ‘להתאיין’, לקיים בעצמו את הפסוק מתוך תשובה, לא להתאבד חלילה אלא להפליג בספינה אל הלא-נודע, אל האין, שם נעלמו עקבותיו… בתוך האַיִן נמצא התיקון של ר’ אבנר.

המשיח חוזר מן הים

בדרך כלל, איננו יכולים לדעת “מה כתוב עלינו בעיתון” של שירת האזינו. ידיעת ה’ אינה חודרת ממש במציאות התחתונה, אלא נותרת כ’מקיף’ מלמעלה (במושגי הקבלה והחסידות, הידיעה נמצאת במחשבה הקדומה של אדם-קדמון, שמצד אחד היא כוללת הכל, עד תחתית עולם העשיה, ומצד שני בא”ק עצמו אין כלים כלל). אם בן-אנוש ידע את התוכנית האלוקית המיועדת לו, הוא “יהרוס את המשחק”… שהרי העלילה בנויה דווקא על הבחירה שלו!

רק משה רבינו יכול לדעת את רמזי שירת האזינו מבלי לפגוע במשחק, כי משה “בכל ביתי נאמן הוא” – דעתו כלולה ובלועה בידיעת ה’ (במיוחד לפני מותו), מבלי לגרוע ולהוסיף מאומה, מבלי להפר את האיזון העדין והמופלא בין הידיעה והבחירה (איזון הרמוז בשם הפרשה, האזינו). אמנם בסיפור שלנו, גרם ר’ אבנר לכך שגם לר’ משה בן נחמן (הרמב”ן) יתגלה הרמז בשירת האזינו, מבלי שהוא יסתור את הבחירה.

לקינוח, נעשה את חשבון הגימטריא של ר’ אבנר (כפי שרמוז בפסוק), ונגלה שהוא עולה 453 – זו גם הגימטריא של צדיק גמור ושל מלך המשיח. מסתבר שאבנר הפך מרשע גמור לצדיק גמור, ואולי הוא הוא מלך המשיח שיחזור בספינה לקבץ את כל האובדים והנדחים, כי גם מי שהרשיע וירד לדיוטא האחרונה, גם מי שלפי הפשט צריך להמחות מן העולם, יכול להפוך לבעל תשובה ולהתחדש מן האין.