“אז טוב לו”

ה’חוש’ של שבט, לפי ספר יצירה, הוא “חוש האכילה” (הכוללת גם שתיה). בפשטות, נראה שעבור עובדי ה’ אכילה ושתיה הם עיסוק צדדי – גם אם הכרחי – שיש למעט בו ככל שניתן. אמנם, למרבה הפלא, ספר קהלת – החותם ב”את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם” – מציין גם כי “כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו” (מסר החוזר בפסוקים רבים בקהלת).

חז”ל אומרים שהאכילה בקהלת היא לימוד תורה והשתיה היא מעשים טובים, אך “אין מקרא יוצא מדי פשוטו”: יש חשיבות באכילה ובשתיה כפשוטן, הנעשות כדבעי, ואז הן גם הכשר-מצוה לתורה ומעשים טובים – האכילה מחזקת את המח ללימוד התורה והשתיה פותחת ומיטיבה את הלב למעשים טובים מלאי אהבת ישראל (“גדולה לגימה שמקרבת”).

בפסוק דומה נוסף, “שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב”, כותב רש”י: “כלומר יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה, וכן נאמר ליהויקים [הרשע] ‘אביך [המלך הצדיק יאשיהו] הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו'”. האכילה והשתיה של חדש שבט קשורות לתכונה המלכותית של “לא יסור שבט מיהודה” – המלך הטוב עושה את תפקידו, “משפט וצדקה” (המכוונות, בהנהגת הכלל, כנגד תורה ומעשים טובים בהנהגת הפרט), מכח האכילה והשתיה, ו”אז טוב לו”. הכיצד?

לפי פירוש אחד, הנביא ירמיהו הוכיח את המלך יהויקים שהוא שקוע בתאוותיו, בניגוד לאביו שיחד עם האכילה והשתיה דאג לעמו ועשה “משפט וצדקה”. לפי פירוש אחר, הפוך, הנביא הוכיח את המלך יהויקים שבמקום לתקן את דרכיו הוא מסגף את עצמו על רעותיו, ואומר לו כי אביו הצדיק נהג נכון – “אכל ושתה ועשה משפט וצדקה”. המלך הטוב אוכל ושותה באופן בריא ומתוקן (“צדיק אֹכל לשֹבע נפשו”), ותוך כך מקבל השראה לדאגתו העיקרית לרווחת העם, שיאכל וישתה, ולאיזון הנחוץ בין המשפט והצדקה בהם עליו להנהיג את העם.

זהו גם בסיס ההנהגה המתוקנת לפי החסידות גם לפרט – שלא להלחם עם הגוף (שהוא “חמור שֹנאך”, החומר השונא את הנפש), אלא לקיים בו “עזב תעזב עמו”: יש לאכול ולשתות כדבעי – לטובת בריאות הגוף וגם שמחת-הרחבת הנפש – בלי להסתגף וגם בלי להפריז בתאוות, שתי הנהגות המכלות את הגוף ומצערות את הנפש. מתוך ישוב הדעת והשמחה מסוגל האדם לשפוט את עצמו במה שבאמת דורש תיקון, ולעשות צדקה עם זולתו מתוך עין טובה.

על בסיס האכילה והשתיה בבריאות ושמחה זוכים גם לכוונות הפנימיות שלהן – בירור ניצוצות הקדושה. גם בכלל, כאשר מצע מלך ישראל יתחיל מדאגה לאכילה ושתיה כדבעי לעמו, וימשיך מתוך כך לתיקון המדינה במשפט וצדקה, יגיע עם ישראל ליעודו, אכילה-קירוב של כל הניצוצות-הגוים – “כי ביתי בית תפלה יקרא [= שבט] לכל העמים”.