איזון הטבע היהודי

עץ הספירות, המתאר גם את מבנה הנפש, מתחלק לשלשה קוים – ימין-שמאל-אמצע – המתבטאים כשלשה קוי אופי כלליים:

קו ימין, קו החסד והאהבה, זורם בטבעיות (כטבע המים). נשמע נהדר, אך בזרימה הטבעית יש משהו מיואש: מה שזורם בקלות – זורם, אבל מה שלא – לא. כשאדם נופל לחטא, האופי הזורם מייאש משינוי – ‘ככה זה, לא משהו, אבל זה מה יש’. אבל אפילו כשהכל בסדר, בשגרת חיי תורה טובים ובריאים, אופי זה מונע התקדמות וחידוש והופך הכל ל”מצות אנשים מלומדה”.

קו שמאל, קו הגבורה והיראה, הוא בקורתי, לעולם אינו מרוצה מעצמו אלא שואף ומתאמץ לשינוי והתעלות (כטבע האש). אצל מי שמתגבר על יצרו ומתמודד עם מדות לא-מתוקנות מתבטא קו זה בהתמודדות ושאיפת עליה מתמדת – גם אם ‘הכל בסדר’, הוא מוצא מה דורש עוד שיפור ותיקון וצועד קדימה. אבל אפילו לאדם שלא מתגבר, אלא נופל שוב ושוב, קו האופי הבקורתי גורם לשאוף להשתנות – ואם הוא לא מצליח בעצמו, הוא לפחות מתפלל לעזרת ה’. נשמע טוב, ובאמת עדיף על שקיעה בשגרה (שלילית או חיובית), ועדיין – לחיים כאלו אנו מצפים? בקורת-עצמית המלווה בהתמרמרות ואי-נחת מהמצב, כאשר גם הצלחה מרגישה בלתי-טבעית, מנוגדת לאופי הבסיסי, וממילא כזו שתתמוטט ברגע שנרפה מהמאמץ?

קו האמצע הוא קו של מודעות עצמית, שנוטה להיות מרוצה-מעצמה – ‘אני אני, וזה הכי טוב שיכול להיות…’. בעולם שסביבנו משבחים מודעות עצמית, בטח כזו המאפשרת לאדם לחיות טוב עם עצמו. אך תורת הנפש היהודית, לצד הכרה זהירה בתועלתה, בעיקר מעמידה מעליה מנורת-אזהרה מהבהבת – לאדם לא מתוקן היא גורמת הצטדקות-עצמית והפיכת חסרונותיו למעלות-בעיני-עצמו, ומודעות שבעת-רצון לחלקי הנפש הטובים-באמת, באדם שמתפקד נכון, גורמת גאוה והתרפקות האדם על עצמו במקום התמקדות במה שעליו לעשות (התרפקות שהיא סוג של פגם הברית, מישוש עצמי במקום מימוש עצמי וניצול כל הכחות לקשר עם הזולת ופעולה במציאות).

מתורת הבעל שם טוב עולה הקבלת שלשת קוי האופי לשש שנות העבודה במחזור השמיטה, המסודרות בשתי שלשות (כעולה מסדרי מעשר שני ועני) – שלש השנים הראשונות כנגד קוי ימין-שמאל-אמצע בדרגתם הגבוהה, אצל אדם חיובי שתפקודו בריא, ושלש השנים הבאות כנגד הופעתם בדרגתם הנמוכה, אצל אדם נפול ובלתי-מתוקן. בין כך ובין כך, כפי שראינו, לכל קו אופי בעיות חריפות משל עצמו. שנת השמיטה באה להכיל, לאזן ולצרף נכון את קוי האופי, ולבנות בצורה טובה את הטבע היהודי (טבע המלכות, כנסת ישראל, הספירה השביעית-האחרונה):

קו האופי היהודי הראשון הוא דווקא קו שמאל, הבלתי מרוצה, השואף לתיקון ומוכן להתמודדות, וגם מכיר שבשל חסרונותיו המוּבְנים עליו להפתח לקבלת עזר אלקי (“שמאלו תחת לראשי”). כשנפתחים לעזרת ה’ מצטרף קו הימין (“וימינו תחבקני”), והעבודה המאומצת הופכת לטבעית וזורמת (עד לתחושה שזהו האני האמתי, והמאמץ נועד רק להסיר את הקליפות החיצוניות). אז, המודעות העצמית – הזוכרת את שני השלבים ונבנית מהם – איננה מרוצה-מעצמה. היא הופכת להיות מודעות לטוב ה’ וחסדיו, שעזר לי להתגבר ונטע בי טבע טוב, כעשיר הגומל חסד עם העני ש”אין לו משלו כלום”, וגורמת לטבעיות של הודיה לה’ ועבודת “תן לו משלו שאתה ושלך שלו”.

על פי המאמר “בנין הטבע היהודי” בספר הטבע היהודי

—

פורסם לראשונה בשבת בשבתו

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org