שרשי נשמת הלל הזקן

לחיים לחיים, שיהיה עילוי נשמה.

ניגנו “צמאה לך נפשי”.

הילולת הצדיקים

היום היה יום ההילולא של רבי שלמה מקרלין, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, כידוע שהוא בחינת משיח בן יוסף – הוא נהרג על ידי קוזק. זכותו תגן על כל החילים שלנו ועל כל עם ישראל בכל אתר ואתר, שה’ ישמור אותם, שיעשו את העבודה שלהם ושיהיה “דידן נצח”. היום כבר יום ההילולא של רבינו הרמ”ק, בעל ספר הפרדס, גדול המקובלים לפני האריז”ל. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

המשנה הכי מפורסמת של הלל

בשבת למדנו פרק א של פרקי אבות, פעם שלישית (“בתלתא זימני הוי חזקה”), ושם יש שלשה מאמרים של הלל הזקן. בפרק ב יש עוד ארבעה מאמרים שלו. אבל יתכן שהמשנה הכי מפורסמת של הלל בכל הש”ס היא השלישית בפרק ראשון – שכולנו זוכרים – “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי”. זו משנה שזכתה להתפרסם בכל העולם, גם אצל הלא-יהודים, סימן שיש בה איזה כח לקרב את כל באי העולם לתורת אמת. המשנה הזו היא גם משנה עם חרוז – גם חידה, גם חרוז (משקל של שיר), יש הרבה דברים מיוחדים במשנה הזו.

משנה יד

היות שכל דבר בתורה הוא מדויק בתכלית הדיוק, כשמתבוננים איזו משנה זו מתחלת הפרק הראשון – כך החלוקה גם בסידור אדמו”ר הזקן וכך בכל הדפוסים של מסכת אבות – זו המשנה ה-יד. נתחיל להתבונן בכמה רמזים, במספר רב של הופעות של יד במשנה הזו.

בתור שם של צדיק יד היינו דוד – דוד מלך ישראל חי וקים, שבא משבט יהודה שהתברך על ידי יעקב “ידך בעורף אויביך”, בחינת יד. דוד אמר בפרק חי בתהלים “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. זה מה שצריך לשדר, שהמסר הזה ישודר – לפחות במחשבות שלנו – לכל מי שצריך (לכל חיילי ישראל), שככה ראוי לנהוג, כמו דוד המלך, “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. קודם נראה עוד הרבה דברים שיש כאן שרומזים לדוד.

שרשי הלל ושמאי – דוד ויהונתן

בכתבי האריז”ל יש כמה שרשי נשמה של הלל הזקן – בעל המשנה הזו – ואחד השרשים החשובים שלו הוא דווקא דוד המלך. יש מקום אחד שכתוב שדוד הוא הלל ויהונתן הוא שמאי. לפי השרש הזה, דוד-הלל ויהונתן-שמאי, מסביר האריז”ל את הגמרא על הפסוק שמונה את המעלות דוד המלך – הפסוק שמתחיל “ידע נגן” – ששאול השיב שכל מעלות דוד יש גם לבנו יהונתן, עד שהגיע לסוף, “‘והוי’ עמו’ שהלכה כמותו בכל מקום”, ואז חלשה דעתו של שאול המלך. כל מה שיש אצל דוד נמצא גם אצל יהונתן חוץ מה”הלכה כמותו בכל מקום” שמיוחד לדוד. על הגמרא הזו האריז”ל מסתמך באמירה שדוד הוא הלל ויהונתן הוא שמאי, שהרי יצאה בת קול ש”אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל”.

אנחנו יודעים שבתחלה שמאי היה תלמיד של הלל ואחר כך הוא נעשה תלמיד-חבר והלל מאד כבד אותו – אפילו יותר מעצמו, הוא הקדים אותו. בכל המשניות מקדימים את שמאי להלל, אף על פי ש”בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה” והלכה דווקא כבית הלל. ידוע מה שכתוב בספרי הקבלה, שלעתיד לבוא נפסוק כבית שמאי וגם נפסוק כרשב”י – שניהם הולכים יחד במקורות. אבל לא שזה יסתור את בית הלל, אלא שלעתיד לבוא בית הלל עצמו יפסוק כפי שפוסקים כעת בית שמאי. כלומר, תמיד תהיה הלכה כבית הלל – “דוד מלך ישראל חי וקים”, “שהלכה כמותו בכל מקום” (רק שלעתיד לבוא יזכו דוד ויהונתן לאחדות אמיתית “בשם כל ישראל“, וד”ל).

בין דוד ויהונתן יש “אהבה שאינה תלויה בדבר”, האהבה הכי גדולה בתורה, ואחר כך כתוב במשנה הבאה בפרקי אבות ש”מחלוקת לשם שמים” היא “מחלוקת הלל ושמאי”. הם עצמם חלקו רק בשלשה דברים, ורק אחר כך בין התלמידים שלא שמשו כל צרכם רבו המחלוקות, אבל ביניהם היתה אהבה רבה (אהבת דוד ויהונתן).

רמזי דוד במשנת הלל

אמרנו כעת שיש מקור חשוב באריז”ל שהלל הוא דוד. יש עוד כמה שרשים, שנסביר תכף, אבל נתחיל בכך שהלל הוא דוד המלך. לכן המשנה הזו, המשנה הכי מפורסמת שלו, היא גם משנה דוד בפרקי אבות. נספור את המלים במשנה (אחרי “הוא היה אומר”) – “אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי” – יש יד מילים במשנה (עם חלוקה מובהקת של י–ד כאשר ה-י מתחלקת ל-ו–ד, סוד המילוי של אות ה-יוד), כמנין דוד.

נמשיך לספור: יש במשנה שלשה משפטים קצרים. במשפט הראשון, “אם אין אני לי מי לי”, יש יד אותיות. במשפט האחרון, “ואם לא עכשו אימתי”, גם יש יד אותיות[ב].

נקח רק את הסוף של שלשת המשפטים. יש בכל משפט דיאלוג של “רצוא ושוב”. סוף המשפט הראשון הוא “מי לי”, סוף המשפט השני הוא “מה אני” וסוף המשפט השלישי הוא “אימתי” – בשלש החתימות יש יד אותיות.

כמה שוה מי לי מה אני? דוד ברבוע.

תן לחכם ויחכם עוד, יש עוד הרבה הופעות של המספר דוד במשנה זו[ג]. אם כן, המשנה הזו מדגישה את שרש הלל בדוד המלך, “דוד מלך ישראל חי וקים”.

שרשי נשמת הלל בספר הגלגולים לרמ”ע מפאנו

כעת נאמר אלו עוד שרשי נשמה אומר האריז”ל שנמצאים בהלל הזקן, ראש בית הנשיאים של תקופת התנאים – ממנו יש שבעה דורות עד רבינו הקדוש, “כל השביעין חביבין”, ועוד שלשה דורות עד הלל בתראה, שקבע את לוח השנה שלנו עד ביאת ינון.

בכתבי האריז”ל יש את שמונת השערים הידועים שכתב מהרח”ו וערך בנו רבי שמואל ויטאל וגם הסדרה שערך רבי מאיר פאפריש מכתבי מהרח”ו, ויש עוד כתבים של גורי האר”י. בנושא גלגולי הנשמות יש הרבה חומר שלא מובא בשער הגלגולים (של רבי שמואל ויטאל) או ספר הגלגולים (של רבי מאיר פאפריש), אלא דווקא בספר הגלגולים לרמ”ע מפאנו – אבל זה מוסמך, בכל הספרים מביאים זאת בשם האר”י הקדוש. מה שאמרנו הרגע שכתוב בכתבי האר”י – דוד-הלל, יהונתן-שמאי – כתוב שם.

יש עוד שני שרשי גלגולים של הלל ברמ”ע מפאנו:

אהרן הכהן, עלי הכהן, עזרא הסופר, הלל הזקן

כתוב ששרש הלל הוא אהרן הכהן. זה מאד ברור, המשנה הראשונה בפרקי אבות שמלמד אותנו הלל – “הכל הולך אחר הפתיחה” – הוא “הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. אחד מפירושי הרבי למשנה שלנו, “אם אני לי מי לי”, הוא שהיא באה להסביר את ה”אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” שהלל אומר שתי משניות קודם (וכמו שנסביר להלן אי”ה).

מכך שהוא פותח בלהיות תלמיד של אהרן כהן גדול, סימן שיש לו זיקה וקשר עצמי מאד עם אהרן, וכך כתוב – שסוד גלגול הלל הוא אהרן-עלי-עזרא-הלל. עלי הוא כהן גדול, אחרי אהרן כהן גדול. עזרא הוא גם כהן וגם סופר – לפעמים כתוב בתנ”ך עזרא הכהן ולפעמים עזרא הסופר. כלומר, עזרא הוא כבר חבור בין כתר כהונה לכתר תורה. אחר כך הוא חוזר להיות הלל הזקן, שאינו כהן – הוא רק כתר תורה.

זה גלגול מפורסם, שיש עליו שער שלם בספר שלנו סוד הוי’ ליראיו – אהרן הכהן, ואיך שהוא מגיע עד הלל הזקן. שוב, הדבר הזה כתוב ברמ”ע מפאנו.

שרשי הלל ושמאי – “הוללות וסכלות” אצל שלמה המלך

כתוב אצלו דבר שלישי – שהלל הוא גלגול של שלמה המלך.

אנחנו יודעים שהלל הוא צאצא של דוד המלך מצד אמו – אז זה שהוא גלגול שלו מסתדר גם עם היחוס שלו. אבל משמע בגמרא שהוא לא בא משלמה המלך אלא משפטיה בן אביטל אשת דוד – הבן החמישי שנולד לדוד המלך, בעודו בחברון, בשבע שנות המלכות הראשונות שלו. מאותו שפטיה יוצאת אמו של הלל הזקן, כי אביו של הלל הזקן הוא משבט בנימין – לא משבט יהודה כלל. אבל מצד אמו – מצד הנקבות, זה הביטוי – הוא מיוחס לדוד המלך. רבינו הקדוש הקפיד על הכבוד והיחוס שלו לדוד המלך, שבא מצד אמו של הלל.

אם כן, חידוש שהאר”י כאן – בשרש השלישי שמובא ברמ”ע (כל אחד במקום אחר) – אומר שהלל הוא דווקא גלגול של שלמה. על מה הוא מסתמך? מה הקשר של הלל לשלמה? הוא מביא פסוק מספר קהלת של שלמה מלך ישראל, שאומר “ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וגו'”. הוא אומר ש”הוללות” זה הלל הזקן – פלאי פלאים – ו”סכלות” זה שמאי הזקן.

מעבר ההוללות והסכלות דרך ירמיהו הנביא

שוב, מה ההסבר? מה הווארט? הוא אומר שלפני שהסוד של הוללות מגיע להלל, קודם הניצוץ הזה של שלמה מתגלגל בתוך ירמיהו הנביא. בני ישראל התלוצצו והתהוללו מירמיהו הנביא ושמו אותו בבית הסהר כמה פעמים – הוא היה לגמרי מיוסר. ביזו את הנבואה שלו והתיחסו אליו כמהולל. על זה האריז”ל אומר שיש חכמים אמתיים שמבזים את החכמה שלהם (כמו שכתוב בעוד פסוקים בספר קהלת) ועושים מהם הוללים.

אחרי שמשלמה הגיע ירמיהו, והתייחסו אליו כמהולל, יצא הלל הזקן. קוראים לו הלל על שם כך שהוא גלגול שהתעללו בו והתהללו ממנו, עשו ממנו צחוק. הלל הזקן הוא הכי ענו מכל התנאים. שמאי יצא מאותו ירמיהו שעשו ממנו טפש. בית שמאי הם הכי פקחים, יותר מבית הלל, אז הוא יוצא מהסכלות. אבל במלה סכל לא רואים את השם שמאי, מה שאין כן במלה הוללות רואים בפירוש את השם הלל.

שרש נשמת הלל בכתבי האריז”ל – משה רבינו

אם כן, בכתבי הרמ”ע מפאנו יש שלשה שרשים של הלל – הרכב מאד מגוון של הלל, אהרן-דוד-שלמה. לכל שרש יכולות להיות כמה תחנות באמצע עד שמגיעים מהשרש להלל. את כל זה הקדמנו, כי בכל כתבי האריז”ל שנמסרו על ידי מהרח”ו וגם על ידי ר”מ פאפירש, ספר הגלגולים, לא כתוב אף אחד מהגלגולים האלה.

בכל כתבי האריז”ל הללו כתוב בפשטות שהלל הזקן הוא-הוא משה רבינו. לא מוזכר שהוא דוד, לא שהוא שלמה ולא שהוא אהרן – רק משה רבינו. בכל דור ודור יש ניצוץ של משה רבינו, “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא” (וניצוץ גדול ועיקרי של משה רבינו בכל תקופה ותקופה בסדר תולדות עם ישראל). אצל האריז”ל עיקר משה רבינו בתקופת התנאים הוא הלל הזקן.

האסמכתא משם ע”ב

מה האסמכתא שלו? יש הרבה דברים שכבר נאמר, אבל האסמכתא העיקרית שלו היא מסוד עב שמות של הקב”ה. יש עב שמות, בכל שם יש שלש אותיות – הם יוצאים משלשת הפסוקים שלפני קרי”ס ושירת הים, “ויסע… ויבא… ויט…”. בכל פסוק יש עב אותיות. כשלוקחים את האות הראשונה מהפסוק הראשון, האחרונה מהשני והראשונה מהשלישי – יוצא השם הראשון (והו), וכך כל עב השמות. כל עב השמות, שיש בהם ריו אותיות, הם בכללות שם החסד. ואילו השם של הגבורה הוא בעל מב אותיות, שם מב (ר”ת “אנא בכח…”). שני השמות הם על דרך רצוא ושוב – מב הוא הרצוא ו-עב הוא השוב.

כעת נתבונן בפרטיות: קרוב להתחלה יש שני שמות סמוכים. השם החמישי ב-עב שמות הוא מהש והשם הששי, שבא אחריו, הוא ללה. מה זה אומר לנו? שאחרי מהש בא ללה, אותיות משה ואותיות הלל – לא יכול להיות רמז יותר ברור ומובהק שהלל יוצא ממשה, הוא הגלגול העיקרי של משה בכל חז”ל. זה רמז הכי מובהק שיכול להיות.

לפני כמה ימים דברנו על הסוד של ה ו-ו – ש-ה בכל מקום רומז לחמשה חומשי תורה ו-ו לששה סדרי משנה. מאד מתאים שהשם ה-ה של עב הוא משה, “זכרו תורת משה עבדי”, הוא נותן לנו את חמשה חומשי תורת משה – “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”. יש מקום אחד שכתוב – וכך מובא בסדר הדורות – שעד הלל היו 600 סדרי משנה, והלל הוא הראשון ששנה ששה סדרי משנה. מי שגמר את המהדורה הסופית הוא הנין והנכד שלו, רבינו הקדוש, אבל הראשון שצמצם את 600 סדרי משנה לששה הוא הלל עצמו. הלל הוא השם הששי, כנגד ששה סדרי משנה, ומשה הוא השם החמישי – משהו יפהפה.

שרש נשמת הלל במאמר ה’ למשה – “היה לך לעזרני”

מה שאנו אומרים כעת הוא מכתבי מהרח”ו (שער הגלגולים וספר הגלגולים). הוא מביא מקור נוסף בחז”ל שמשם רואים עוד רמז חשוב שהלל הוא משה רבינו. הוא מביא גמרא מפורסמת במסכת שבת, בסוגיא של מתן תורה (דף פט), שם כתוב שכאשר משה רבינו עלה למרום הוא מצא את הקב”ה קושר כתרים לאותיות.

מה הכוונה קושר כתרים? יש סוד של טנת”א – הטעמים והנקודות לא כתובים, הם בעל פה (שתי המדרגות העליונות, יה, “הנסתרֹת להוי’ אלהינו”, הן תורה שבעל פה), אבל את התגים והאותיות (שתי המדרגות התחתונות, וה, “והנגלֹת לנו ולבנינו”) כותבים. התגים הם כתרים על גבי האותיות. בחז”ל הם הרבה פעמים נקראים זיינין (אף שהאר”י אומר שכותבים אותם בצורת ו קטנה).

משה מצא את הקב”ה כותב את התגים – קושר את הכתרים לאותיות. הוא מסתכל, נוכח, לא אומר כלום. פונה אליו הקב”ה ואומר לו – “משה, אין שלום בעירך?”, אתה לא יודע שאומרים שלום עליכם כשנכנסים למישהו?! אין דרך ארץ בעיר שלך, מאיפה שאתה מגיע לא אומרים שלום?! עונה לו משה רבינו – “כלום יש עבד שנותן שלום לרבו?”. המהרש”א מחלק, שאם הרב מתקרב אל התלמיד אומרים לו שלום, אבל אם התלמיד בא לרב הוא שותק (כי יש מקום אחד שכתוב שאפשר לתת שלום לרב, לפי שיטת הירושלמי – למדנו פעם את הסוגיא הזו, כשלמדנו הבדלים בין הבבלי לירושלמי[ד]).

עונה הקב”ה למשה – “היה לך לעזרני”. מיד עונה משה רבינו – “ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת”. גם המהרש”א שואל – הרי הפסוק הזה לא נאמר בשעת מתן תורה אלא אחרי חטא המרגלים. הוא משיב שיתכן שבמקור הפסוק הזה כבר נאמר בשמים, בסיפור הזה, וגם “אין מוקדם ומאוחר בתורה”. בכל אופן, עד כאן מאמר של רבי יהושע בן לוי – זה סוף המאמר. מי מצא כאן את הלל? אומר האריז”ל שהלל ר”ת “היה לך לעזרני”.

פירושי “היה לך לעזרני”

המפרשים מסבירים מה הכוונה “היה לך לעזרני”. בדרך כלל אומרים “אלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו” – אם ה’ לא עוזר ליהודי הוא ימסר בידי יצרו הרע, לא יכול לעשות שום דבר בכוחות עצמו לבד, הכל צריך עזר מלמעלה. כאן זה כיוון הפוך, שהקב”ה אומר “היה לך לעזרני”.

קודם כל, מה הפשט? איך רש”י מסביר פשט? היה לך לומר לי “תצלח מלאכתך” – משה רבינו רואה שה’ עושה משהו, אז היה צריך לומר ‘תצליח’, שיצא לך טוב ספר התורה שאתה מזיין אותו.

אבל איך המהרש”א ושאר האחרונים מסבירים? שכאן על דרך הפסוק “תנו עז לאלהים”. עזר, “לעזרני”, מתחיל מ-עז (ה-ר נוספת לתפארת הלשון, אות חלשה). “הוי’ עז לעמו יתן הוי’ יברך את עמו בשלום” – ה’ נותן לנו עז. על דרך “יהיב חכמה לחכימין”, שנותנים חכמה למי שכבר חכם (נותנים חכמה עילאה למי שיש בו חכמה תתאה, כמבואר בדא”ח), כך ה’ נותן לנו עז, שאנחנו כבר עזים – “ישראל עזין שבאומות”. ה’ נותן לנו עז בתורה, והמטרה שאנחנו נתן לו בחזרה עז, “תנו עז לאלהים”.

יש עוד פסוק שמביאים[ה] – “באלהים נעשה חיל”. מפרשים אותו פירוש יפהפה, חדש, שעושים חיל בה’ – נותנים לה’ חיל. “נעשה” לשון תיקון – שנותנים חיל למדת הדין, שם אלקים. כמו היום, ה’ רוצה לעשות דין, אבל צריך שנתן לו את החיל כדי לתקן את הרצון שלו, את מדת האלקים שלו. הפירוש הזה הוא על פי הבן איש חי.

ענוות משה והלל

בכל אופן, אנחנו מכירים את הלל כענו מכל אדם. עוד לפני שהאריז”ל אומר את הרמז של משה-הלל בשמות החמישי והששי ב-עב השמות של ה’, הוא כותב פשט שעדיין לא אמרנו. מה הפשט? למה הלל הזקן דווקא שייך למשה רבינו (יותר מאשר לאהרן, דוד ושלמה), שלכן בכתבי האריז”ל של רבי חיים ויטאל מובא רק השרש הזה?

שני דברים: הדבר הפנימי, ששניהם הכי ענוים. הלל, יותר מכל תנא ומכל חכם אחר, יורש את הענוה של משה – “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”[ו]. דבר שני – שניהם חיו בדיוק 120 שנה, “והיו ימיו מאה ועשרים שנה”. דוד חי 70 שנה, שלמה חי 52 שנה, אהרן חי 123 שנה, אבל הלל חי בדיוק כמו משה רבינו[ז]. כאן יש שני פשטים הכי מובהקים שהלל שייך בעיקר למשה רבינו.

אחרי זה הוא מביא את הרמז המובהק מ-עב שמות, ואחר כך את הרמז של “היה לך לעזרני”. מה החידוש כאן? שהלל הוא הענו מכל אדם, והוא איש החסד – הרי הלל הוא חסד ושמאי הוא גבורה – וכאן, ב”היה לך לעזרני”, יש גבורה, לתת לה’ עז. משה לא עשה זאת, סימן שהיה חסר לו עז (עד שענה “ועתה [לשון תשובה על אי-היענותו הקודמת לרצון ה’] יגדל נא כח א-דני כשאר דברת”), וה’ מלמד את  משה איך צריך להיות – “היה לך לעזרני” – ואת מה שה’ למד קבל ממשה רבינו הלל הזקן, זה שרש נשמת הלל הזקן, במה שה’ למד את משה איך צריך להתייחס לה’.

רמזי סוגית “היה לך לעזרני”

נראה כמה רמזים יפהפיים בספור הזה של רבי יהושע בן לוי:

 בכל הספור יש שני משפטים שה’ אומר למשה ושתי תשובות שמשה עונה לה’. כאשר משה נכנס ושותק ה’ אומר לו “משה אין שלום בעירך?!” ואחר כך ה’ אומר לו “היה לך לעזרני“. ביחד יוצא מספר מאד מושלם – 1521, טל ברבוע, הוי‘ אחד פעמים הוי‘ אחד (ערב ובקר בכל יום תמיד). כנגד זה משה עונה שני דברים – “כלום יש עבד שנותן שלום לרבו” ו”ועתה יגדל נא כח א–דני כאשר דברת” (בגמרא כתוב רק עד כאן, בלי “לאמר”). יחד יוצא 3701, שהוא בדיוק הגימטריא של שם מב – השם של הגבורה (הנותן עז לאלהים).

התחלנו לדבר על עב שמות, שם החסד, וכעת קבלנו את השם של מב – השם בו נברא העולם, ובכוונות האריז”ל הוא השם של עליה, כל פעם שהנשמה צריכה לעלות מעולם לעולם. כל התפלה היא סדר של עליה, “סולם דא צלותא”, וכל העליות בתפלה מכח השם של “אנא בכח”, שם מב – זה בעצם שני המשפטים שאומר משה רבינו לקב”ה.

בשני המשפטים שה’ אומר למשה (שמהשני יוצא נשמת הלל) – “משה אין שלום בעירך” “היה לך לעזרני” – יש יה–וה אותיות (והכל עולה בגימטריא “הוי‘ אחד” ברבוע כנ”ל), לפי הצירוף יההו (“משה אין שלום” – י אותיות, “בעירך” – ה אותיות, “היה לך” – ה אותיות, “לעזרני” – ו אותיות). יההו הוא הצירוף של תפילין דר”ת, מוחין דאבא כנודע, סוד “החכמה תעז לחכם” (מי שמניח ר”ת יכול לתת עז לאלהים).

ה’ היה עסוק בקשירת כתרים לאותיות, עשית שלום בין יצירה לעשיה (ראה פירוש בניהו בן יהוידע), אך במה שהיה מזיין את האותיות (שהוא ענין תיקון שבירת הכלים, ראה שם) כיוון לתת ללומדי אותיות התורה כלי זיין להתנצח זה בזה במלחמתה של תורה וכן לתת לבני ישראל מקבלי התורה כלי זיין להלחם באויבי ישראל ולנצח. ועל כן בקש את עזרתו של משה רבינו, המלומד להלחם מלחמות ה’ ולנצח, מכח מוחין דאבא כנ”ל.

רמזי ארבעת שרשי הלל

רק נסיים את הפרק הזה בכך שיש לנו כעת ארבעה שרשים של הלל שכתובים באר”י – אחד בכתבי מהרח”ו ושלשה ברמ”ע מפאנו: משה, אהרן, דוד, שלמה (יש כאן דוד אותיות). משה ואהרן הולכים יחד, “שבת אחים גם יחד”, וגם דוד ושלמה הולכים יחד, אבא ובן.

כמה שוים ארבעת השרשים של הלל? 990, משולש 44 (מספר האותיות ב”אם אין אני לי מי לי וכו'”). אם נכתוב את דוד המלך כמו בדברי הימים – לשבחו של דוד – דויד, יעלה 1000 (ח”פ צהל, הערך הממוצע של כל שורה). אם דוד הוא חסר, המספר 990, הוא משיח בן יוסף משיח בן דוד (חסר). אם יוצא 1000 – רומז לאלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, מהסוגיא שם יוצא כל הענין לפי כתבי מהרח”ו – אז יוצא משיח בן יוסף משיח בן דויד (מלא). משהו שלם מאד, “האלף לך שלמה” – בסוף יש גם את שלמה המלך. זה מסיים את הגימטריאות – לחיים לחיים.

ב. התבוננות אקטואלית בשם עב – צה”ל תכה!

התבוננות בששת השמות הראשונים

נחזור ל-עב שמות: אם שני השמות משה הלל (מהש ללה) הם השם החמישי והשם הששי, מתבקש להתבונן מהתחלה עד שם ואולי להמשיך עוד קצת – תיכף נסביר.

איך מתחילים עב שמות? השם הראשון – והו (ויסע-הלילה–ויט), בגימטריא טוב. השם השני – ילי. השלישי – סיט. הרביעי – עלם. אחרי ארבעת השמות האלה מופיעים מהש ללה (משה הלל). לפחות מתבקש לעשות את החשבון של ששת השמות עד כאן – והו, ילי, סיט, עלם, מהש, ללה = 696, שמשון (עתיק יומין, “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” – “אלהים אחרים” היינו הלעומת זה של משה כנודע). הוא מתחלק בשש – סיכוי די קלוש – והממוצע הוא 116, “חן חן“. עד הלל הכל הוא חן–חן.

ציור עב שמות (ורמזי השורה הראשונה)

אם כבר עשינו את זה, מההתחלה עד הלל ועד בכלל, מה שבאמת מתבקש הוא לחשב את כל השורה העליונה של עב השמות. איך מציירים את עב השמות? כעת נאמר כלל גדול בלימוד הקבלה:

עב הוא 8 פעמים 9, היהלום של 8. מהו יהלום? מספר פלוס אותו מספר ברבוע. מה סוד המלה חסד? לפעמים דורשים חסד כחס–ד, חס על מאן דלית, שבעל חסד חס על מי שלית ליה מגרמיה כלום. אבל בחכמת המספר הסוד של חסד הוא ח–סד, מה היחס ביניהם? ש-סד הוא ח ברבוע. ח הוא השרש והרבוע הוא סד, ולכן מציירים את עב השמות ב-9 שורות של ח שמות. השורה הראשונה היא ה-ח, ואחר כך יש עוד ח על ח, סד.

לכן, היות ששני השמות של משה והלל הם בתוך ה-ח, השרש, השורה העליונה הראשונה של ציור עב שמות, אז ודאי מתבקש להתבונן בכל השורה הזו בה מופיעים משה-הלל. הגענו עד השם הששי, נשארו השם השביעי והשמיני. השביעי הוא אכא. השמיני הוא שם מאד מפורסם, מאד חשוב, שמופיע בהרבה כוונות של האר”י הקדוש – כהת. יש רמז מופלא ששני השמות ה-ז וה-ח של ה-עב – אכא כהת – באים להשלים את הרמז של משה הלל (מהש ללה, שני השמות הקודמים להם, ה-ה וה-ו). משה הלל בה”פ = 9350 (י”פ “ואם לא עכשו אימתי“) = אכא פעמים כהת!

לכוון בשם כהת לנצחון המערכה

נחזור לשם כהת: כהת ר”ת “כל הנשמה תהלל יה”, ס”ת “ולך נאה להודות” – כך כתוב באר”י מתי לכוון שם זה. השם הזה הוא גם אותיות תכה – השם בו משה הכה את המצרי, שם ששייך למשה רבינו. “ויאמר לרשע למה תכה רעך”, הם אמרו לו שבשם הזה הרג את המצרי, מה שנכון. יש הרבה סודות ורזין דאורייתא סביב השם כהת. כתוב שהשם השמיני, שמשלים את ה-ח של חסד, הוא בגימטריא יהדות (מתאים לסיום ברכת ההודיה של שמונה עשרה, “הטוב שמך ולך נאה להודות“) – כל האידישקייט כלול בתוך השם תכה. הוא גם “משיח נגיד” וגם “גור אריה“.

את השם הזה אנחנו פה – ב”ה צבור גדול – צריכים לכוון שישתמשו בשם הזה. שנעזור לאלקים להשתמש בשם הזה, להרוג את כל המצרים, את כל המצירים לעם ישראל, את כל אויבי ישראל – עד כלותם (כמו שאומר דוד “ולא אשוב עד כלותם”).

תכה צהל

כמה יצא עד כאן? 1143 – השורה הראשונה של ציור עב שמות. כמה נשאר בגימטריא? צריכים לדעת כמה הם כל עב השמות יחד – זה צריך להיות על קצה הלשון של כל אחד מאתנו… עב שמות הם 9143 – זו הגימטריא המדויקת, המספר הסגולי, של שלשת הפסוקים הרצופים בני עב–עב–עב אותיות, ויסע-ויבא-ויט.

אם רק השורה הראשונה היא 1143 כמה נשאר ל-ח השורות הבאות? בדיוק 8000. זה בעצמו משהו יפה ביותר. כלומר, מה הערך הממוצע של כל שורה? 1000. האם אלף מתחלק ב-8? כלומר, אם אפשר לחלק 8000 ל-64 (ה-סד של ח-סד), ולמצוא ממוצע לכל שם? כן – 125, צהל, 5 בחזקת 3. מה השם שלפני 64 צהלים, שמגדיר את כולם? תכה. לחיים לחיים, “היה לך לעזרני” – זה הלל הענו.

שם תכה ביחס ל-סד משלים את ה-דין לא–דני, שעל כך אומר משה רבינו בסוף “ועתה יגדל נא כח א–דני” – מה-תכה ל-סד שהממוצע שלהם הוא 125, צה”ל. שצה”ל יזכה לצהול – צהלה, אורה ושמחה. “צהלו פניו משמן” – שמן הוא רזין דאורייתא.

עד כאן הקדמות, להכנס למשנתו של הלל שהוא הוא משה רבינו. ננגן עוד ניגון ונמשיך.

ניגנו “שאמיל”.

ג. פרצוף פירושי המשנה

כעת נעשה בקיצור פרצוף של פירושים – פשט וחסידות – על דברי הלל “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי”.

משניות הלל קשורות לשרשי נשמתו השונים

אמרנו שהמשנה שלנו מקשרת אותו לדוד.

המשנה הקודמת, “הוי מתלמידיו של אהרן”, קושרת אותו לאהרן.

בפרק שני כתוב “אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון” – על המשנה הזו אומר האריז”ל שהלל הוא גלגול משה. הגלגלת היא של פרעה – משה ראה את הגלגלת שלו צפה על פני המים, וגלגולו הלל “אף הוא ראה וכו'”. אמר לו “על דאטפת אטפוך” – הטבעת את בני ישראל במים והטביעו אותך – ואז הוא פונה לישראל עד סוף כל הדורות ואומר “וסוף מטיפיך יטופון”, כל מי שיעיק ויצר לעם ישראל סופו לטבוע במים הזדונים שהוא בשל לעצמו.

אחרי המשנה הזו כתוב “מרבה בשר מרבה רמה” – לא כתוב, אך זו משנה מובהקת של ספר קהלת, קשר ברור לשלמה המלך.

אם כן, יש כאן משניות שמקשרות אותו לאהרן, דוד, משה ושלמה. בכל מאמר שלו שלומדים בש”ס ראוי להתבונן מאיזה שרש הוא אומר כעת את המאמר שלו.

מלכות: רק האדם יכול לעורר את עצמו (אתערותא דלתתא)

פירוש הרמב”ם

נחזור למשנה שלנו ונתחיל מפירוש הרמב”ם[ח]:

הרמב”ם מפרש “אם אין אני לי מי לי” – אל לאדם לחשוב שמישהו אחר יעורר אותי לעבודת ה’, או אפילו לכל דבר אחר בעולם, אפילו חולין. איני יכול לסמוך על אף אחד אחר לעורר אותי – לעורר את הנפש שלי לשאוף למעלה (זה הלשון שלו, לעורר נפשי). “אם אין אני לי מי לי” – רק אני יכול לעורר את עצמי, אומר הרמב”ם.

היות שבכל עת ובכל רגע אני יכול לעורר את עצמי לטוב או למוטב, “וכשאני לעצמי” – ובאמת הצלחתי לעורר את עצמי לאיזה כיוון טוב, לעשות משהו בחיים, להצליח משהו בחיים – אבל “מה אני”, לא צריך להתגאות בזה בכלל. הכח לעורר את עצמי ניתן בי, השתמשתי בכח הטבעי שה’ נתן בי – אין בזה שום חידוש, לא ראוי להתפאר או להתגאות בשום דבר שעשיתי, כי כך ה’ ברא אותי, שיש לי כח לעשות מה שאני רוצה. זה יסוד הבחירה החפשית. כך הוא מפרש “וכשאני לעצמי מה אני”.

ל”ואם לא עכשו אימתי” יש לו שני פירושים. הראשון, צריך לנצל את הנערות, כשאתה צעיר, ולא לחכות לימי הזקנה – אז לא תספיק, ואיזה אדם יודע את קצו בכלל (“מדת ימי מה היא” – משהו מובהק ששייך לדוד המלך, “הודיעני הוי’ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני”). פירוש שני – שרוב המפרשים אחריו מפרשים כך – ש”אם לא עכשו”, בעולם הזה, אם איני מכין עצמי בפרוזדור, איך אוכל להכנס לטרקלין. נמצא ש”אם לא עכשו” היינו בימי הבחרות – “זכור את בוראך בימי בחורותיך”, פסוק בסוף קהלת, “עד שלא יגיעו ימי הרעה” – או שבכללות צריך לדעת ש”היום לעשותם”, עכשיו, בעולם הזה. לא בעולם הבא, שהוא רק עולם התגמול על מה שאדם עשה בעולם הזה.

מלכות – אתערותא דלתתא, שפלות וניצול הזמן

את הפירוש הזה נשים במלכות. אחרי הרמב”ם הברטנורא אומר כמעט אותו הדבר. אם כי כל הפירוש של הרמב”ם על המשניות הוא תרגום מערבית, אבל בכל זאת אפשר לעמוד על המלה שהכי תפסה אותי בפירוש שלו – מעורר. אף אחד לא יכול לעורר אותי חוץ מאני בעצמי. כל אחד מחפש איזה שעון מעורר טוב, מה שיעורר אותי בבקר.

כאן הוא משתמש בביטוי הזה, שצריך לדעת שעלי לעורר את עצמי – לא לסמוך על אף אחד לעורר אותי. לזה קוראים בקבלה “אתערותא דלתתא”, שצריך להתעורר מלמטה, שייכת לספירת המלכות.

גם זה שאי אפשר להשויץ בשום דבר שאני עושה בחיים – כי היא הנותנת, יש לך תמיד לעורר את עצמך, אז מה עשית? בסדר, השתמשת בבחירה שלך, אין מה להשויץ בזה, “וכשאני לעצמי מה אני” – גם שייך למלכות (מדת השפלות – בטול הגאוה).

ובסוף “אם לא עכשו אימתי” – צריך לנצל את הזמן, ובפרט את ימי הבחרות. את כל הפירוש הזה, שהוא היסוד של כל שאר המפרשים, נשים במלכות – במלכות יש אתערותא דלתתא וכו’, הכל תלוי בך.

דוד מעורר השחר

המלכות היא שרש נשמת דוד המלך, הוא אב-הטיפוס של המלכות. דוד מעורר את השחר, ולא השחר מעורר אותו. בקשר בין דוד להלל, כתוב שאם כותבים הלל מלא י – הילל – הוא “הילל בן שחר”, כוכב השחר. יש עוד רמז מפורסם, שמביא בעל סדר הדורות, שהילל (מלא) רמוז אצל משה רבינו – רמז יפהפה, שמחזק את הקשר בין משה להלל – בארבע המלים האחרונות של התורה: “[אשר עשה] משה לעיני כל ישראל“.

בתנ”ך הילל מלא הוא “הילל בן שחר”, הכח לעורר את השחר. דוד המלך לא ישן ששים נשימות, כסוס, ועל ראשו יש לו כינור שמנשבת בו רוח צפונית – הוא בעצם שרש נשמתו שמעורר את עצמו. יש משהו מלמעלה, אבל כל הענין של דוד המלך הוא “אם אין אני לי מי לי”. למי הכי מתאים “אם אין אני לי מי לי”, למשה, אהרן, דוד או שלמה? הכי מתאים לדוד המלך – הוא כל הזמן במלחמה (פנימית וחיצונית גם יחד, כדמוכח מכל ספר תהלים שלו), צריך כל הזמן להתעורר, ואין בדיוק מי שיעזור לו (הוא נרדף, “והאלהים יבקש את נרדף”[ט]). הוא אומר לעצמו “אם אין אני לי מי לי”.

רבי יוסף יעב”ץ מסביר[י] שכל המשניות בפרקי אבות הן בלשון נוכח, “אתה”, ורק המשנה הזו במדבר לעצמו – “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני”. יוצא דופן מכל סגנון פרקי אבות. מי ה-אני, ומי צריך לאיין את האני שלו? דוד המלך, “ואני תפלה”, ה”אני” הוא המלכות (ובסוד שם א–דני, שם המלכות, שהוא אותיות אני עם ה-ד של דוד; א–דני = הלל). כאן מעמיקים בענין, שהפשט של המשנה “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי” הכי מתאים לדוד המלך[יא] – יותר ממשה, אהרן ושלמה.

אם כן, הפירוש הכי בסיסי, של הרמב”ם, הוא מלכות.

יסוד: בלי עבודה בכח עצמו לא תועיל התעוררות מהצדיק

נעשה את הפרצוף לא לפי סדר הספירות. קודם נעלה בקו האמצעי. למעלה מהמלכות יש את ספירת היסוד, הצדיק.

התעוררות הצדיק – “עזוב תעזב עמו”

אחד הספרים החשובים בחסידות שיש בו פירוש על פרקי אבות הוא עבודת ישראל למגיד מקאזניץ. הוא מתחיל קצת הפוך מהרמב”ם – הוא מסביר[יב] שהולכים לצדיק, לרבי, כדי שיעורר אותי מהשנה שלי, שיתקע לי באוזן באיזה שופר ויעורר אותי. מחפשים את השעון המעורר, שמישהו יעורר אותי. זו סגולה, התפקיד של הצדיק – הצדיק הוא כדי לעורר את הלבבות.

אם יש צדיק שתפקידו לתקוע לך בשופר, לעורר את הלב שלך, מה פירוש “אם אין אני לי מי לי”? הוא אומר שזה כמו “עזֹב תעזֹב עמו”, שאם האדם עצמו לא מסייע לצדיק לעורר את עצמו – הוא לא יתעורר מאף צדיק. יש הרבה פעמים שהספר עבודת ישראל אומר מאד דומה לחב”ד. בחב”ד יש מושג שהצדיק הוא אף פעם לא בשביל להוציא אותך ידי חובה – הצדיק עוזר לך. קודם דברנו על עזרה, כל אחד עוזר לשני (ה’ לאדם והאדם לה’), וכך בין היהודי והצדיק, צריכה להיות “עבודה בכח עצמו”. כאן הוא אומר אותו דבר – אם לא תסייע לצדיק ב”עבודה בכח עצמו”, “עזֹב תעזֹב עמו”, יש מישהו שעוזר לך להרים את המשא, אבל אם אתה יושב בצד ואומר שיעשה הכל הוא פטור, לא יעשה כלום. על פי הלכה הוא פטור, ועל פי הפנימיות לא יעזור אם יעשה הכל לבד – הוא לא יכול לעשות הכל לבד, חייב את הסיוע שלך. אפילו הקב”ה חייב את הסיוע שלך – “היה לך לעזרני”.

יסוד – סיוע הצדיק

זה פירוש של המגיד מקאזניץ, ותוספת הווארט שלו בדיוק מתאימה לספירת היסוד – מעל המלכות. במלכות רק אתה יכול לעורר את עצמך, הוא לא מדבר על צדיק ועל אף אחד אחר חוץ ממך. ביסוד אכן יש צדיק, אבל אי אפשר לסמוך על הצדיק לעשות לך את העבודה. צריך לבוא לצדיק – לכתת רגלים, נצח והוד, עד שאתה מגיע לצדיק-היסוד – אבל גם כשאתה מגיע אליו אתה צריך לעזור. זה “אם אין אני לי מי לי” – אפילו אם הצדיק יעשה, זה לא מספיק. זו נקודה חשובה ביותר, ואת תוספת הנקודה הזו נשים ביסוד – היחס ביני לצדיק בענין של “אם אין אני לי מי לי”, וממילא ממשיך הלאה לשאר המשנה.

תפארת: התמודדות עם מדת ההתפארות

התגברות על מדת ההתפארות

נעלה לתפארת, למעלה מהיסוד בקו האמצעי, ונקח פירוש של התפארת ישראל (פירוש חשוב על המשניות, שיש בכל ספר משניות): הוא אומר[יג] שכל שלש הבבות של המשנה הזו מדברות על מדת הענוה. מדת הענוה באמת מאפיינת את הלל ומקשרת בינו לבין משה (אצל דוד שפלות ואצל משה בטול, הענוה היא מדה ביניהם).

עיקר הווארט שלו הוא איך להתגבר על הנטיה של הנפש להתפאר. לכל אדם יש טבע של התפארות, מדה רעה מאד, כמו שכתוב בפרק א של ספר התניא – מדה שבאה מיסוד הרוח של הנפש הבהמית. יסוד הרוח הוא כנגד התפארת, ושם יש הוללות (השרש של הלל משלמה המלך) וליצנות והתפארות ודברים בטלים. בכל אופן, העיקר הוא התפארות. מי שלא מתפאר הוא ענו. הוא “לעי באורייתא תדירא ולא אחזיק טיבותא לנפשיה” – יכול ללמוד כל היום תורה ולא מתפאר. הוא אומר שיש שלש טענות של הנפש הבהמית, של יצר הרע, או להתפאר או לא להיות ענו. את כל זה אנחנו שמים בתפארת (מתאים גם לשם הפירוש שלו – “תפארת ישראל”), שהיא תיקון ההתפארות.

גם, קצת יותר עמוק בקבלה, כתוב שעד מאחורי התפארת מגיע פרצוף לאה – שהיא סוד הענוה (כמו שלמדנו לפני כמה ימים, בפירוש משנת “כל העוסק בתורה לשמה” ב”ומלבשתו ענוה ויראה” – ענוה היא פרצוף לאה ויראה פרצוף רחל).

שלשת פיתויי היצר להתפאר

הוא אומר שאדם יכול להתפאר בתכונות שקבל בלידה, כמו שגם חז”ל אומרים שיש אחד שנולד יותר חכם, יותר יפה או שירש הרבה כסף – כל מה שאדם קבל מן השמים. אפשר להתפאר בזה – כמובן לא צריך להתפאר בזה, אבל זו סבת התפארות.

יש סבה שניה של התפארות – לא תכונות של האדם אלא מעשים שלו, שהצליח בחיים לעשות כך וכך, עשיתי מצוה גדולה כזו, נתתי מליון דולר לצדקה – הוא מתפאר בזה.

דבר שלישי, הוא אומר משהו מאד נחמד – שיש אדם שסובר שלא עכשו הזמן להיות ענו. נשאיר את זה לזמן אחר, אבל כרגע לא הגיע הזמן להיות ענו (תיכף נסביר יותר). זו טענה מאד מתוחכמת של היצר הרע.

“אם אין אני לי מי לי” – אם גאוותי לא ברשותי אין ברשותי מאומה

כנגד הטענה הראשונה – שיש לאדם תכונות יפות, עשיר, גבור, יפה, חכם – אומרים לו “אם אין אני לי מי לי”. איך הוא מסביר זאת? הוא אומר שעיקר היצר הטוב שניתן לאדם – גם פירוש חב”די מאד – הוא היכולת להשתלט ולהשפיל את הטבע שלו להתגאות ולהתפאר בתכונות היפות שיש לו. זה דומה מאד לכלל מהזהר שמובא בתניא – מח שליט על הלב. עיקר המח שליט על הלב הוא לא לתת ללב להשתולל בהתפארות מכמה שאני יפה. אם אני לא אעשה זאת – ודאי שאף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילי. שוב, כך הוא מסביר – עיקר מה שה’ נתן לי כחות חיוביים של קדושה הוא דווקא בשביל הדבר הזה, להשפיל את הטבע שלי להתפעל מעצמי. שוב, זה ווארט מאד חסידי ב”אם אין אני לי מי לי”.

הוא ממשיך ואומר שאם אני לא אשתמש בטבע הטוב שיש לי, להשפיל את ההתפארות שלי, אז ודאי וודאי איני ראוי לשלוט על אף אחד אחר בעולם. הוא אומר כאן שמי שראוי להיות מלך – וכל אחד מלך בסביבה שלו, להיות מפקד, שר בממשלה, ראש הממשלה – הוא מי ששליט על הגאוה שלו. אם אתה לא שליט בטבע ההתפארות שלך – אתה לא ראוי לשלוט על אף אחד אחר בעולם, לא ראוי לכלום. מדברים על מנהיגות, מנהיגות יהודית. הכל בפירוש שלו.

“וכשאני לעצמי מה אני” – איני יכול בלי ה’

אחר כך, “וכשאני לעצמי מה אני”, הולך כנגד הטיעון השני. עשיתי משהו גדול? אז מה?! צריך שאדם יאמר לעצמו – אז מה אם נתתי מליון דולר לצדקה? ה’ נתן לי בחירה, עשיתי משהו טוב, אבל “אלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו”. “וכן בדוד הוא אומר – ‘כי ממך הכל ומידך נתנו לך'”.

“ואם לא עכשו אימתי” – ענוה מתחילה כשקטנים

עיקר הווארט היפה הוא השלישי: היצר הרע אומר לאדם – מתי הזמן להיות ענו? אחרי שתשיג כל מה שצריך בחיים. כשתגיע לעת זקנה, תהיה חכם גדול, רב קהילה, משהו  חשוב – אז הזמן לעבוד על ענוה. אבל עד שתגיע לשם – אתה כעת בגדילה, בתאוצה, זה לא הזמן להיות ענו, בהתחלה. אם תהיה ענו בהתחלה לא תשיג שום דבר. כדי להשיג דברים בחיים צריך להיות היפך הענו. אחרי שתשיג כל מה שאפשר תהיה ענו. זה ווארט נחמד ביותר. על זה אומרים “ואם לא עכשו אימתי” – אם לא תהיה עכשו ענו, אף פעם לא תהיה ענו.

“שמינית שבשמינית גאוה” כדי להתחיל לפעול

אם מעמיקים, הטענה שלו מזכירה משהו אמתי שהבעל שם טוב אומר – אחד היסודות שלנו בחסידות. הבעל שם טוב אומר שכדי לקום ולעשות משהו בחיים צריך חלק אחד – שמינית שבשמינית – של גאוה כדי לקום וליזום. אחרת האדם נשאר אדיש, ישן ומיואש (בענוה של שקר, מי אני ומה חיי לפעול משהו בעולם). כדי לקום ולעשות משהו צריך קצת התרוממות, ישות, ובסוף צריך לבטל עצמך מכל וכל – כדי שלא תלכד בפח החטא בסוף, שאתה מחזיק טובה לעצמך. מסביר הבעל שם טוב שזה סוד האפר של פרה אדומה (טפת ישות, שמינית שבשמינית גאוה) שמטהר את הטמא (בתחלת המעשה) ומטמא את הטהור (בסוף המעשה) – אחד הדברים הכי חשובים בתורת הנפש שאנחנו לומדים.

זה נשמע דומה לטענת היצר הרע, שבתחלה צריך קצת ישות, וזמן הענוה המוחלטת הוא דווקא בסוף. שאם אתה לא מבטל את עצמך והופך לאין בסוף יבוא הנחש וינשך אותך בעקב, בסוף שלך. אבל “הוא ישופך ראש” – צריך קצת ישות כדי להרים את הרגל, לדרוך על ראש הנחש ולהתחיל לעשות משהו בחיים. צריך להתגבר על הראש של הנחש – “טוב שבנחשים רצוץ את ראשו”, גם שייך לעכשו.

מחזור תמידי עם “שמינית שבשמינית” מול תקופת גאוה גדולה

בכל אופן, מה ההבדל בין טענת היצר של התפארת ישראל לכלל הגדול של מורנו הבעל שם טוב? נראה בהשקפה ראשונה שטחית שיש לנו כאן קצת פלונטר. הרי טענת היצר לפי התפארת ישראל נשמעה די הגיוני, למה הפירוש שלו ל”ואם לא עכשו אימתי” לא סותר את מה שהבעל שם טוב אומר? החסידות, הבעל שם טוב, אומר בדקות – סדר של עבודה תמידית. הוא לא מחלק בין הבחרות של החיים לזקנה, שיש לך תקופה שלמה בחיים להיות בעל גאוה, עד שתשיג כל מה שיש להשיג, וכשתגמור עם התקופה הזו תתחיל לעבוד על ענוה. הבעל שם טוב אומר שיש מעגל תמידי, שאדם לא צריך אף פעם להיות בעל גאוה, אבל יש “שמינית שבשמינית”.

יש שתי דעות בגמרא לגבי גאוה – “לא מיניה ולא מקצתיה” (כך פוסק הרמב”ם), שאתה אין, או “שמינית שבשמינית”. בא הבעל שם טוב ואומר שהיות שאלו שתי דעות בחז”ל – “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. כדי לקום וליזום צריך שמינית שבשמינית, וברגע שזה נעשה – ממש בן רגע – אתה צריך להתהפך, להפוך ל”לא מיניה ולא מקצתיה”, שום שמץ גאוה. ודאי שלא לעשות כמו שהוא אומר בטענת היצר – שיש תקופת חיים של גאוה, ואחר כך “כולי האי ואולי” תגיע לתקופת הענוה.

ועוד, ועיקר, מעט הישות הנצרכת בתחלת כל עובדה לפי תורת הבעל שם טוב, היא רק “שמינית שבשמינית”, מדה קטנה מאד ומדודה-מחושבת מאד. שוב, בעל התפארת ישראל אומר שאם לא תעבוד על ענוה בתחלת הדרך שלך אף פעם לא תגיע לענוה, לבטול. כל חסידות חב”ד היא בטול מהרגע הראשון.

את כל הפירוש שלו, שהכל מדבר בענוה, נגד ההתפארות, נשים בתפארת כנ”ל. כמו שאמרנו, גם הענוה מסיימת – העקב שלה (“עקב ענוה יראת הוי'”) – מאחורי התפארת.

דעת: לחבר את האני והאין

“אם אין אני” – לחבר אני ו-אין

נעלה לדעת: בדעת נשים את הפירוש של בעל נוצר חסד, הרבי מקאמרנא[יד]. פירוש מאד עמוק בחסידות על פרקי אבות. עיקר החידוש והווארט שלו ש”אם אין אני לי מי לי” – שצריך לחבר בנפש “אין” ו”אני”. אין ואני הן אותן אותיות – לפי סדר אותיות האלף-בית קודם בא אין (“מאין באת” – קודם בא-מופיע “אין” ואח”כ אתה בא “מאין”), והצירוף הראשון הבא הוא אני (על ידי היפוך שתי האותיות האחרונות של אין). את האין ואת האני צריך לחבר יחד.

איך מחברים? מאד דומה למה שאמרנו בתפארת – דעת היא נשמת התפארת. דעת-מודעות דקדושה היא שהאדם הוא אין – הוא גארנישט, לא מרגיש את עצמו. והוא סוד “עץ החיים” כמבואר בקבלה וחסידות (סוד הדעת המתפשטת בשליש העליון, המכוסה, של התפארת). השרש של מודעות זו הוא ב”רישא דאין” (הראש השני, האמצעי, של הכתר), ענג עליון, ההרגשה הכי נעימה של היותי שום דבר (היינו מצד חלק ה-בן, הרגשת המציאות, של רישא דאין, מה שאין כן מצד חלק ה-מה, המהות של רישא דאין, איני מרגיש את מציאותי כלל, וכל הענג הוא אך ורק של ה’ עצמו).

מהו האני? ממש דומה למה שדברנו הרגע – הוא כותב שה”אני” הוא “ויגבה לבו בדרכי הוי'” (שנאמר על יהושפט מלך יהודה – לא ראיתי כתוב, אבל יתכן שיהושפט הוא ניצוץ של שפטיה, הבן החמישי של דוד המלך, שממנו בא הלל כנ”ל. יש מקום שכתוב שהלל בא מזרֻבבל, שבאמת בא מזרע המלוכה – ואם כן הוא יוצא גם משלמה וגם מיהושפט. אולי יהושפט הוא צאצא של שפטיה דרך הנקבות. לפי השמות שלהם שפטיה קשור ליהושפט שהיה מלך צדיק עליו נאמר “ויגבה לבו בדרכי הוי'”, ומשם מגיע הלל הזקן[טו]). צריך איזו גבהות – “משה קבל תורה מסיני”, הנמוך שבהרים, אבל בכל זאת הוא הר, הוא בולט כלפי מעלה.

נשיאת הפכים בכח הדעת דקדושה

הוא אומר ששני ההפכים האלה – איך אני יכול להיות גם ממש אין, שום דבר, וגם לעבוד את ה’ בבחינת “ויגבה לבו בדרכי הוי'” – מתחברים רק בתוך ה”לי”, אמא עילאה. בתוך ה”מי”, אמא עילאה, “מי לי”, אפשר לחבר את ה-אין וה-אני. כך כותב בעל הנוצר חסד.

התלבטתי אם לשים פירוש זה ב”מי”, בינה, או בדעת, כי יש כאן יחוד. ההחלטה היתה – כמו שנסביר בהמשך – שעיקר החידוש שלו הוא שאפשר לעשות יחוד של נשיאת הפכים ממש (אין ואני) בנפש. אם קודם דברנו על מעגל – קודם “שמינית שבשמינית” ואחר כך “לא מיניה ולא מקצתיה” – כאן יותר גבוה, בו זמנית, אין ואני יחד. איפה נשיאת ההפכים הזו? פנימיות הדעת – תכונה שאפשרית רק אצל יהודי (שהוא בר דעת, משא”כ גוי שעליו נאמר “אל אחר אסתריס ולא עביד פירין”). רק אצל יהודי יש נשיאת הפכים כי יש לו דעת דקדושה. הוא ממשיך הלאה, אבל זה עיקר החידוש שלו, ונשים אותו בכח היחוד של היהודי – “אם אין אני לי מי לי”.

כתר: המשכת גילוי עצמות ה’ עד מטה-מטה

אני – מלכות, כתר ועצמות ה’

נעלה לכתר עליון: בביאורים של הרבי על פרקי אבות יש שלשה פירושים. מהכתר נלך לשני הפירושים הבאים. נעשה בקיצור. בדרך כלל בקבלה “אני” היינו מלכות, דוד, “ואני תפלה”. אבל לעתים כתוב ש”אני” היינו כתר עליון (והרי “כתר עליון הוא כתר מלכות” – “אני ראשון [כתר עליון] ואני אחרון [כתר מלכות]”) או, יותר גבוה, עצמות ממש – “אני הוי’ [עצמות, ‘הוא שמי’, גילוי אור אין סוף]”. הזכירו שהלל אמר “אם אני כאן הכל כאן” ובזהר כתוב שאותו “אני” היינו השכינה שנקראת “אני” – הוא אין, אבל האני-השכינה מאיר דרכו את הכל. אבל יש ש”אני” הוא יותר משכינה (מלכותו יתברך) – שהוא עצמותו יתברך ממש.

המשכת העצמות דרך כל סדר השתלשלות

הפירוש של הרבי[טז] הוא שהמשנה הזו בעצם מתארת את המשכת גילוי האני של עצמות ה’, כביכול, דרך כל סדר השתלשלות – דרך כל הספירות עד מטה-מטה. ובקיצור:

הוא אומר ש”אם אין אני לי מי לי” – בשרש ה”אני” הזה, האני של ה’, הוא עצמו “אין”, העצמות היינו האין האמיתי (דלית מחשבה תפיסא ביה כלל). צריך להמשיך את ה”אין-אני” מלמעלה למטה. את הפירוש הזה אנו שמים בכתר כי הוא הפירוש הכי גבוה, הפירוש של הרבי (וכנ”ל ש”אני ראשון” קאי על הכתר, ששם, בפנימיות רדל”א, נמצא “חביון עז העצמות”).

צריך שה”אין-אני” הזה של ה’ קודם כל ירד לבינה – “מי לי”.

אחר כך צריך לרדת עוד דרגה – “מה אני”, לז”א, מדות הלב, שם מה. מתעצם עם השם, “וכשאני לעצמי”, וממשיך ל”מה אני”.

אחר כך עוד יותר מתעצם, וממשיך לתוך המלכות, עד למטה-מטה, לעולם הזה התחתון – “ואם לא עכשו אימתי” (ובסוד “עד מהרה ירוץ דברו”[יז]). המלכות היא סוד הזמן[יח], והיא סוד נקודת ההוה – “העבר אין, העתיד עדיין, וההוה [סוד המציאות שלנו בעולם התחתון] כהרף עין”. זה להמשיך את העצמות, ה”אין-אני”, למציאות הכי תחתונה.

זה פירוש מאד יפה של הרבי, שכל המשנה הזו היא המשכת העצמות מטה-מטה.

חסד: האחריות על עבודת הקירוב

אם כן, התחלנו בפשט של המלכות, התוספת של העבודת ישראל ביסוד, פירוש התפארת ישראל בתפארת, פירוש הנוצר חסד בדעת ופירוש הרבי בכתר. היות שלרבי יש עוד שני פירושיםטז – יותר שייכים לכל אחד ואחד בעבודתו הפרטית – נאמר אותם עכשו. פירוש אחד שייך לחסד והשני שייך לנצח (הנצח הוא ענף החסד בקו הימין של הספירות העליונות).

אחריות הקירוב על כל אחד

הרבי אומר שכל המשנה הזו מדברת על חובת הקדש של כל אחד מאתנו לקרב יהודים – עבודת הקירוב (המשך של המשנה הקודמת של הלל, “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” כנ”ל). באנגלית outreach – להושיט יד ימין הכי רחוק שיכולה להגיע ולקרב נפש מישראל לה’ ותורתו. כמו שהתפארת ישראל אומר שהכל מדבר על התפארות, הרבי אומר שהכל מדבר על קירוב נפשות. אנחנו יודעים שהרבי רוצה שנקדיש את החיים שלנו לקירוב יהודים – “וימינו תחבקני”. בקיצור: “אם אין אני לי מי לי” – אם אני לא אעשה, לא אתמסר לקירוב נפשות, אף אחד לא יעשה במקומי.

משנה היולית

נראה שהמשנה הזו כל כך היולית, כל כך חומר גלם, שאפשר להלביש אותה על כל דבר – כל מה שאדם עושה. הלל דווקא אמר זאת בצורה כל כך היולית, כדי שנוכל להלביש על כל דבר שיש בעולם. לכן המשנה הזו, יותר מכל משנה אחרת, היא אוניברסלית. לדוגמה, כאן הרבי אומר לפרש את כל המשנה על ענין קירוב נפשות. אם אני לא אקדיש את חיי לקרב יהודים – אף אחד לא יעשה את זה במקומי. זו החובה שלי, אף אחד לא יכול להוציא אותי יד חובה.

עבודת צות

“וכשאני לעצמי מה אני” – אף על פי שאני צריך לעשות זאת בעצמי, אני צריך להתייעץ עם עוד אנשים, “ותשועה ברב יועץ”. כלומר, צריך לדעת שזו אחריות שלי לקרב אנשים לה’ – אבל צריך עבודת צות. פשט, דבר פשוט מאד. שוב, זה הולך על כל דבר – צריך לעשות משהו ורק אני יכול לעשות, אף אחד לא יוציא אותי ידי חובה, אבל “וכשאני לעצמי”, אם אני חושב שאני יכול לעשות לבד, זו טעות. איני יכול לעשות לבד – “מה אני”. אפילו אם אני עושה – צריך להתייעץ (הרבה פעמים הוסיף הרבי – עם ידידים מבינים), והכי טוב עבודת צות. מה ששנים או שלשה יכולים להרים זה פי כמה וכמה (לא לפי ערך) ממה שאחד יכול להרים לבד – כמו שחז”ל לומדים מאשכול המרגלים (קשור לירושת ארץ ישראל, ובבחינת “מרובה מדה טובה”).

לתפוס את הרגע כדי לקרב

אחר כך, “ואם לא עכשו אימתי” – יש המון סיפורים שיש יהודי שכעת הרגע שבשמים המזל שלו גובר, שאפשר לקרב אותו, אפשר להדליק אותו. קודם אמרנו שאי אפשר שמישהו אחר יעורר אותך – במלכות – אבל בכל אופן יש רגע שהנשמה שלו מוכנה להתעורר, אם מישהו רק יבוא ברגע הזה וידליק אותו (הוא מוכן לשתף פעולה על מנת להתעורר). אם מפספסים את הרגע הזה – מי יודע מתי יהיה עוד רגע כזה (הרי “אין לך אדם שאין לו שעה”, “שעה” לשון נכונות לשעות, לפנות, לה’, אך אין שעה זו קבועה ותמידית). על זה אומר הרבי “ואם לא עכשו אימתי”, צריך לחשוב שהרגע הזה של הזולת הוא כרגע. צריך כעת לנצל את ההזדמנות, לא לחכות עוד שניה, כי מי יודע מה ילד יום (יחסית, אומר הרבי, אני ברשותי, להתעורר על ידי עבודה עצמית, תמיד, מה שאין כן לגבי חברי).

כל זה הוא ענין “וימינו תחבקני” – פירוש מובהק של חסד.

נצח: האחריות על עבודת החנוך

סדר המשנה בענין החינוך

אותו דבר אומר הרבי שאפשר לפרש את כל המשנה בענין חינוך – מאד קרוב. ההבדל שקירוב הוא חסד וחינוך הוא נצח, כידוע אצלנו שנצח הוא “ברא כרעא דאבוה”.

לכל יהודי יש חובת חינוך, החל מלחנך ילדי ישראל. “אם אין אני לי מי לי” – אתה צריך להתעסק בחנוך. לא מספיק לשלוח לבית ספר – כל הורה צריך להתעסק בחינוך הילדים שלו.

וגם, כמו קודם, “וכשאני לעצמי מה אני” – צריך להתייעץ לגבי עבודת החנוך, “ותשועה ברב יועץ”, וגם צריך עבודת צות.

“אם לא עכשו אימתי” – אם לא תחנך את הנער כעת, כשהוא צעיר, מי יודע מה יהיה כשהוא יגדל. כל הזמן צריך להיות בראש “חנוך לנער”. לגבי בעל תשובה אמרנו שמי יודע מתי הרגע שהמזל שלו מאיר, לגבי חנוך הכלל הגדול שצריך לנצל את הנערות שלו ולא לחכות עד שהוא יגדל. לכן עיקר מלאכת הקדש של החנוך הוא בילדים (וכפי שהרבי כנה אותם “צבאות הוי'”). כל זה שייך לספירת הנצח.

חינוך עצמי והפיכת הזולת למשפיע

מוסיף הרבי בביאור “אם אין אני לי מי לי” לענין החינוך, שאי אפשר ללמד-לחנך את הזולת אם לא אלמד בעצמי. כל אחד קודם כל צריך ללמוד בעצמו (ובכך להכשיר את עצמו להיות מחנך – אף אחד אחר לא יכול להכשיר אותך חוץ ממך בעצמך). “וכשאני לעצמי מה אני” – לא מספיק שאני אתמסר לחנך את המושפעים שלי, אלא עלי להפוך אותם אף הם למשפיעים ומחנכים בכח עצמם. והוא על דרך “שליח עושה שליח”. הלימוד-החינוך צריך להיות בבחינת “טופח על מנת להטפיח”, ובשביל זה צריך הרבה לחלוחית של תענוג בלימוד עם הנער, וכמו שמבואר בתניא באגרת הקדש טו, עיין שם.

חכמה: הדרכות בלימוד התורה

מה נשאר לנו? עוד כמה ספירות – חכמה, בינה, גבורה, הוד.

חובת לימוד התורה על כל אחד ובכל זמן

נתחיל מלמעלה: יש כמה פירושים – אחד מהם פירוש רוח חיים לרבי חיים מוואלז’ין[יט], תלמיד מובהק של הגר”א – שכל המשנה מדברת על התורה, “אורייתא מחכמה נפקת”. “אם אין אני לי מי לי” – אף אחד לא יכול ללמוד בשבילי תורה, ובכל רגע צריך לעסוק בלימוד תורה.

“וכשאני לעצמי מה אני” – “חרב אל הבדים ונואלו”, אם אדם חושב שהוא יכול ללמוד לבד זו טעות, צריך חברותא (והכי טוב להתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים, ללמוד בבית מדרש של תלמידי חכמים).

“ואם לא עכשו אימתי” – אם לא תנצל היום, מחר יש את החובה של מחר. “והגית בו יומם ולילה” – כל רגע חשוב, אסור לפספס. גם בתניא – בן גילו, כידוע – כתוב (בשם חז”ל) שה’ מוותר על הכל, אפילו על עבודה זרה, אבל לא מוותר על בטול תלמוד תורה. אי אפשר להשלים – אין כמו תלמוד תורה ש”אם לא עכשו אימתי”, אם אתה מפספס רגע זו בכיה לדורות, “מעוות לא יוכל לתקון”.

אם כן, מאד קל להבין שכל המשנה הזו אומרת תורה (מתאים לכך שבלימוד תורה “הלל מחייב עניים” – הוא למד תורה במסירות נפש, על אף מצוקותיו הגשמיות, ולא פספס רגע אחד. הוא עלה מבבל, התגבר על כל הבלבולים של החיים, ודבק בכל מאדו בבית המדרש של תלמידי חכמים של ארץ ישראל).

בינה: תשובה עילאה

תיקון הברית בתשובה עילאה

מה יש בבינה? אמרנו שהיתה הו”א לשים את פירוש הנוצר חסד בבינה, כי מסביר את “מי”, אבל יש פירוש החיד”א שעוד יותר פשוט ששייך לבינה (היתה הו”א ששייך ליסוד, אבל הכרענו על בינה). כמו שכתוב באגרת התשובה בתניא, שיש דברים, כגון פגם הברית, שתשובה רגילה לא עוזרת אלא רק תשובה עילאה. “אם אין אני לי”, אם תשובה תתאה – תשוב ה תתאה, מלכות, אני – לא עוזרת (כי “נכתם עונך לפני”, ר”ת נעל, פגם הברית נעול), אז כן יש מה שעוזר, “מי לי”, תשובה עילאה, ה עילאה, בינה, מי, כן עוזרת.

יש קשר ליסוד – פגם הברית – אבל עיקר החידוש שחייבים להזדקק לבינה, “מי לי”. גם בדור שלנו, כדי שיבוא משיח חייבים לתקן את הפגם הזה, והדרך היחידה לתקן היא “מי לי” – תשובה עילאה (שהיא תשובה משמחה, “אם הבנים שמחה”). לפי זה כל המשנה הזו מדברת על תשובה. “ואם לא עכשו אימתי” – צריך לעשות תשובה (עילאה) עכשו, לא לחכות למחר.

תורה ותפלה – שלום עכשיו ומשיח עכשיו

אם כן, חכמה ובינה כאן הן תורה ותשובה – “תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין”. הרבה פעמים חכמה ובינה הן תורה ותשובה. גם פה, יש מפרשים שכל המשנה הזו מדברת בתורה ויש מפרשים שכולה מדברת בתשובה. הכל עכשו – “אם לא עכשו אימתי”. הכל צריך להיות עכשו – תורה עכשו תשובה עכשו[כ]. היום יש עוד שני ביטויים של עכשו – שלום עכשו ומשיח עכשו[כא].

הרבי עשה משיח עכשו כנגד שלום עכשו בגרסה הנפולה שלו. לא שהוא לא בעד שלום עכשו. מה ה”שלום עכשו” האמתי? תורה עכשו. אומרים שתלמיד ישיבה שיושב ולומד תורה מגן על החילים בעזה. זה ודאי נכון. אבל עוד יותר, “או יחזק במעוזי [עז של תורה, הוי’ עז לעמו יתן] יעשה שלום לי שלום יעשה לי”, התורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. “הוי’ עז לעמו יתן” – עז של תורה, ואז – “הוי’ יברך את עמו בשלום”. מאותו מקום של תורה עכשו – “אם אין אני לי מי לי” על תורה – בא שלום עכשו (יש על זה שער שלם בסוד הוי’ ליראיו[כב]).

מה לגבי משיח עכשו? מאיפה הוא בא? הוא בא מתשובה עכשו – לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה, “סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין”, משיח הוא ענין של תשובה.

שוב, שלום עכשו הוא תורה עכשו ומשיח עכשו הוא תשובה עכשו – חכמה ובינה, “תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין” (“כחדא נפקין כחדא שריין”).

גבורה: מצות תוכחה – אחריות על הזולת

מה יש בגבורה? פירוש שמובא במדרש שמואל[כג] (שמלקט הרבה פירושים על פרקי אבות) – פירוש שמאד קרוב לקירוב הנפשות בחסד. במדרש שמואל הכי דומה לזה שהוא אומר שהכל מדבר במצות תוכחה – “הוכח תוכיח את עמיתך”. מאד קרוב לקירוב, רק שקירוב הוא יד ימין (“ימין מקרבת”) ותוכחה היא צד שמאל (“שמאל דוחה”, על מנת לתקן).

הוא אומר שאם אני לא אוכיח את עצמי אי אפשר לסמוך על אף אחד אחר שיוכיח אותי, אבל “וכשאני לעצמי מה אני” – לא לחשוב שאני מספיק לעצמי, ולא לקחת אחריות על הזולת. הרבה מפרשים כך, ש”וכשאני לעצמי מה אני” היינו לקחת אחריות על הזולת. צריך להוכיח את הזולת – לקיים מצות תוכחה (מתוך אהבה, וכידוע הרמז בזה).

“ואם לא עכשו” – אם עושה משהו לא בסדר, כמו אם הצבא כעת לא נלחם כמו שצריך – צריך להוכיח, עכשו, לא מחר, כל רגע הוא פיקוח נפש.

זה פירוש של המדרש שמואל שמשלים את הקירוב – יד שמאל, גבורה (תוכחה לשון כח ועז, לנסוך בחילים כח ועז על ידי התוכחה הרצויה). לא לחשוב שמישהו יוכיח אותי, אבל אני חייב להוכיח את הזולת – לקיים את מצות “הוכח תוכיח את עמיתך” (וכפירוש הבעל שם טוב – קודם “הוכח”, להוכיח את עצמי, ב”שמאל דוחה” כלפי עצמי, ואח”כ “תוכיח” את הזולת בדרכי נעם מתוך אהבת ישראל). “אם אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני” – חייב להוכיח אותך – “ואם לא עכשו אימתי”, מצב של פיקוח נפש.

הוד: “שוב יום אחד לפני מיתתך”

להתוודות היום

אחרון הפירוש של ההוד. בבינה שמנו את הפירוש שמדבר בתשובה עילאה והרי “בינה [תשובה] עד הוד אתפשטת”. בהוד יש הרבה פירושים[כד] שאומרים שכל המשנה מדברת על “שוב יום אחד לפני מיתתך” – תשובה תתאה, אבל תמידית, “כל ימיו בתשובה”. לאו דווקא תשובה עילאה, מתוך אהבה ושמחה ודבקות בה’, אבל כל הזמן להרגיש שכעת אני צריך לעשות תשובה – הזמן עובר, והאדם לא יודע את עתו. שוב, יש כמה וכמה מפרשים שמסבירים כך. הוד הוא וידוי – כל רגע צריך לומר וידוי, להתוודות ולחזור בתשובה, ולא לסמוך על מחר. “שוב יום אחד לפני מיתתך” – תמיד יכול להיות.

אחד המפרשים שמפרש על דרך זה מסביר שבחיים בכלל יש שלש תקופות – זמן העליה, זמן העמידה, זמן הירידה. כל אדם, בתחלה כשהוא גדל, בחור צעיר, הוא בעליה. אחר כך הוא מגיע לגיל העמידה – הוא בעמידה, בניוטרל. אחר כך הוא מתחיל לרדת, זמן הירידה. יש פירוש אחד ש”אם אין אני לי מי לי” זה איך שצריך להרגיש בזמן העליה – אני צריך לקחת את עצמי חזק בידים ולהתעלות. דווקא בזמן העמידה צריך להרגיש “וכשאני לעצמי מה אני” – הגעתי לאיזה מישור בחיים, אבל כשאני לעצמי, בלי להתחזק, בלי להתחבר עם עוד אנשים, אז מה אני. כשאדם כבר מגיע לזמן הירידה אוי ואבוי – “ואם לא עכשו אימתי”, מי יודע מה יהיה בעוד רגע.

מוסר ספירת ההוד

שוב, יש הרבה מפרשים שמסבירים על דרך זה, שכל זה צריך להיות “יום אחד לפני מיתתך” – גם כשאדם צעיר לא לחשוב שיש לו הרבה זמן. כך מפרשים הרבה בעלי מוסר, שהמשנה באה לומר שגם הצעירים – כולם – צריכים לקחת בחשבון, כמו במלחמה, שאין אדם יודע את עתו, לכן לא לסמוך על זקנה בכלל. “זכור את בוראיך בימי בחורותיך” וכל רגע בחיים צריך לעשות תשובה, לחשוב שזה הרגע האחרון.

בכלל, מי שזוכר את תורת שבע החיות הטהורות, מה יש בספירת ההוד? תנועת המוסר. אחת התורות הראשונות שלנו היא שיש בעם ישראל שבע דרכים טהורות, בעולם התורה, ובספירת ההוד נמצאת שיטת המוסר. הפירוש הזה הוא הכי מוסר שיש – פירוש שמתאים בדיוק לספירת ההוד, שכל רגע צריך להתוודות. מצד אחד ההוד מחבר בין המלכות והבינה, בין תשובה תתאה לתשובה עילאה. מדובר כאן על תשובה תתאה, תשובה פשוטה, רק שצריכה להיות כל הזמן – זו כבר הארה שהיא מקבלת מלמעלה (בבחינת “ולבבו יבין [שאין אדם יודע את עתו] ושב [עכשו] ורפא לו”).

סיכום: לפעול מיד בבטול עצמי

ככה בקיצור עשינו פרצוף ממגוון פירושים על המשנה הזו, של הלל הזקן ודוד המלך[כה], “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי”. ולסיכום:

	כתר המשכת ה”אני” מטה-מטה
חכמה ביאור המשנה על תורה		בינה תשובה עילאה
	דעת יחוד אני ואין
חסד עבודת הקירוב		גבורה מצות תוכחה
	תפארת מדת הענוה
נצח עבודת החינוך		הוד שוב יום אחד לפני מיתתך
	יסוד סיוע הצדיק לעבודה
	מלכות התעוררות האדם בכח עצמו

 

אם נרצה לתמצת את כל הפירושים למשפט אחד קצר וקולע (כדרכנו תמיד) הוא יהיה “לפעול מיד בבטול עצמי”[כו].

שנזכה שמשה ודוד והלל ושלמה ואהרן יופיעו ויתנו כח לכל החילים ולכולנו, שיהיה דידן נצח – שננצח. לחיים לחיים.

 

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בכל דוד התבות יש יהודה–דוד (ר”ת יד) אותיות: יד יו יד (ר”ת ייי = יהודה, ס”ת דוד, ודוק).

[ג] כל המשנה “הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי” = דוד פעמים צלם (אדם בהכאת אותיות, וכידוע שאדם הוא ר”ת אדם דוד משיח).

רו”ס כל משפט: “אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי” = אני (אין – “אין אני“) פעמים והו. התבות שבאמצע: “אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי” = דוד פעמים בן דוד.

הכל מתחיל מ”אם [אין אני לי וכו’]” – אם במספר סדורי = דוד. וכן דוד במספר קדמי = אם (במספר הכרחי).

עיקר סוד המשנה הוא היחוד של “אין אני”, כמו שיתבאר – יש ב”אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי” ח אלפין, י יודין, ד נונין (22 מתוך 44 אותיות, בדיוק החצי) = 308 = דוד פעמים יחד (החלוקה של ח י ד הנ”ל). מיקומי י היודין = 208 (יצחק, ח פעמים הוי‘), וביחד עם י פעמים י (י היודין עצמן) = 308!

“אם אין אני לי מי לי” = 293, “וכשאני לעצמי מה אני” = 733, “ואם לא עכשו אימתי” = 935 – סדרת מספרים עולה. הבסיס (של שלשת משפטי המשנה) = מינוס 238 = רחל = דוד פעמים טוב (יש דוד תבות במשנה ועם “הוא היה אומר” יש טוב תבות). יש ששה מספרים חיוביים בסדרה שעולים ס”ה “ויאמר” פעמים “דוד“.

[ד] שיעור כ”ח תשרי ע”א (ספירת הדעת בפרצוף שבאותו שיעור).

[ה] ראה בניהו בן יהוידע על אתר.

[ו] ידוע שהלל רמוז ב-ה של משה (משה ר”ת מחלוקת שמאי הלל). והנה, פלא, בפסוק הענוה של משה רבינו – “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” – הלל יוצא בדילוג שוה מה-ה של משה (יש בפסוק רק שתי למדין, של הלל, סוד הלב היהודי; יש בפסוק ה ההין, ס”ה ז–הב אותיות הלל בגימטריא פה, מספר ההשראה ה-ז – הלל הוא השרש של התורה שבעל פה)! האותיות שבין ה-ה של הלל ל-ל הראשונה = 231, רלא, ג פעמים עז (מזל), האותיות שבין ה-ל הראשונה ל-ל השניה = 621 = ג פעמים אור (כתרא). יחד, כל יט האותיות (הכי קרובות להיות באמצע כל הפסוק, בהיות ה-ל הראשונה של הלל האות ה-טוב של הפסוק המכיל טוב טוב אותיות, ויש ט אותיות מכאן ולכאן להשלים הלל; יש עוד ז אותיות מכאן ועוד ח אותיות מכאן, ודוק) = 917 = 7 פעמים ענוה! 5 אותיות משהלל בפסוק (המיקומים שלהן = 64 = 8 ברבוע, 2 בחזקת 6) = 5 פעמים 81, אנכי (פתיחת עשרת הדברות), 9 ברבוע (3 בחזקת 4). שאר אותיות הפסוק = 1369 = 37 (הבל, שרש משה = יחידה) ברבוע (סוד “ורוח אלהים מרחפת על פני המים“).

[ז] חיי משה אהרן דוד שלמה, ארבעת שרשי הלל – 120 123 70 52 = 365, מספר ההשראה ה-דוד (סוד שסה מצות ל”ת וכו’).

[ח] וזה לשונו:

“הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי”. אמר אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלה מי יעירה, שאין לי מעורר מחוץ כמו שביארנו בפרק השני. ואחר שברשותי להטות נפשי לאיזה צד שארצה איזה מעשה עשיתי מן המעשים טובים, כאילו היה מחסר עצמו ואומר “מה אני”, כלומר מה בא ממני ואינני שלם ואע”פ שעשיתי זה הענין.

 ואח”כ שב ואמר אם לא אקנה עתה המעלות בימי הבחרות, מתי אקנה אותן? בימי הזקנה לא, כי קשה הוא לסור מהתכונות בעת ההיא מפני שהקנינים והמדות נתחזקו ונתישבו אם מעלות אם פחיתיות, ואמר החכם “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”.

[ט] “נרדף” ועוד דויד (מלא, לשבח – בזכות היותו נרדף זכה דוד לתוספת י בשמו, ה-י של שם א-דני [א–דני = הלל, הקשר הפשוט של דוד, מלכות, שם א-דני, להלל], “חכמה בסוף”, וד”ל [“והאלהים יבקש את” = דוד פעמים א–דני]) = משיח.

[י] וזה לשונו:

“אם אין אני לי מי לי”. לא אמר אם אין אתה לך מי לך כדרך כל המוסרים אשר במסכת…

[יא] “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי” ועוד דוד המלך = 2070 = 10 פעמים אור (10 אורות, “עשר ספירות בלימה”), היהלום של אדם = ו צרופי משה (כולל שם מהש וגם שהם, האבן של יוסף שאת עצמותיו לקח משה עמו ביציאת מצרים, על מנת להביאו לשכם [שכם משה יוסף, ר”ת “זה שמי לעלם”, עולה 861, 41 במשולש = בית המקדש וכו’. שכם = ח”פ אדם] וגם השם, “ליראה את השם הנכבד והנורא הזה”, וגם שמה, “ונֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבֹדי”, המקום שמשם היה מדבר ה’ עם משה). והיינו קשר בין משה, דוד והלל. משה דוד הלל = משיח בן דוד. משה הלל ר”ת מה (משה [רו”ס מה] אמר “ונחנו מה” שכולל גם את אהרן, עוד שרש של הלל) – “וכשאני לעצמי מה אני” של דוד (ועוד קשר לאהרן: “וכשאני לעצמי מה אני” = 733 = אהרן מלא – אלף הא ריש נון [“וכשאני לעצמי” = אלף הא ריש, “מה אני” = נון]; אהרן דוד = ו צרופי אדם, אהרן דויד = כ פעמים דוד; אהרן דויד הלל = משה!).

[יב] וזה לשונו (בפירושו הראשון):

“הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי”. יבואר על דרך הפשוט, כי בודאי הצדיק צריך להושיע לישראל ולהעלותם ולקרבם לעבודת השי”ת ולעשות כל התאמצות, אך האדם בעצמו צריך גם כן לישא בעול ולכוף עצמו כאגמון ולשמוע מוסר ותוכחת הצדיק, ולא להכביד לבבו כאבן כי אז לא יועיל לו, כמאמר הכתוב (דברים כב, א) “לא תראה את שור אחיך”, שהוא מדרגת “שור”, שעושה מעשה בהמה, “או שיו נדחים והתעלמת מהם”, רק “השב תשיבם לאחיך”, לעבודת השי”ת. “ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו”, דעת הוא התחברות, פירוש שאין אתה יכול לחברו אל הקדושה, “ואספתו אל תוך ביתך”, שתכנסהו במחשבתך ולהתפלל עבורו. “עד דרוש אחיך אותו”, רצ”ל עד שירחמו עליו מן השמים, “והשבותו לו”. “וכן תעשה כו’ הקם תקים עמו”, וכמו שפירש רש”י ז”ל (שם כב, ד) “שלא יאמר הואיל ועליך מצוה כו'”, לא כן הדבר, רק שזה האדם בעצמו צריך שיהיה גם כן סעד לדבר הזה ולהתחזק בעבודתו ית”ש ואז יצליח, ולזה אמר התנא “אם אין אני לי מי לי”, רצ”ל כשאני בעצמי איני מחזיק אותי בדבר זה, לא יועיל לי שום אדם בעולם.

[יג] וזה לשונו:

“הוא היה אומר” – כאן מדבר מענווה במחשבה, דג’ סבות יש במחשבה שיתגאה בהן הגאותן:

“אם אין אני לי מי לי” – א) בשיחשוב שיש לו מעלה פלונית ופלונית, שיש לו עושר, יופי, גבורה, חכמה, וכדומה, על זה משיב “אם אין אני” ומחשבת גאותי שייכים “לי” לכבשם, “מי” ובמה אוכל להתפאר ששייך “לי” [או על מי אמשול אם לא אוכל למשול על עצמי].

“וכשאני לעצמי מה אני” – ב) בשיחשוב ויתגאה על כל דבר קל שעשה כאילו עשה גדולות ונוראות בעולם, ואומר בלבו הן כל אלה ידי עשתה ואיך לא ירום לבבי, על זה משיב, “וכשאני לעצמי מה אני”, ר”ל הן ידעתי כי לא למען הטוב בעבור שהוא טוב, לא לבעבור כי כך רצון הבורא, עשיתי, רק לעצמי להתפאר עשיתי, וכל מעשי מלוכלכים בגאות, ובמה נחשב מעשה כזאת [או ר”ל כשאני יושב בדד לעצמי ובודק א”ע יפה, אז כמה וכמה חסרונות אמצא בעצמי, אף שנעלמים מכל אדם, די לי שידועים ליודע תעלומות ולי לעצמי, ואיך לא ישתבר לבי בקרבי, כמאמר המלך החסיד, ואהי שפל בעיני].

“ואם לא עכשיו אימתי” – ג) סבה ג’ שיתגאה, הוא בשיחשוב שהענוה נאותה ויפה רק למי שכבר השיג גדולה וכבוד, אז כשישח מרום כסאו לדבר ולהתנהג בחן ובחסד עם שפל אנשים, יהיה חוט חסד משוך עליו, ותיפהו מדת הענווה, אבל כל עוד שכבודו לא הכה עדיין שרשים, יחשוב שיזיק לו הענווה וההכנעה, שיחשבוהו להדיוט ויבזוהו, על זה משיב “אם לא עכשו”, שאתה עדיין באמת קטן ודל, תשתמש במדת הענווה שנאותה למעמדך, “מתי” תשתמש בה, הלא כשיגדלו נוצתך מעט, תחשוב א”ע כנשר בשמים ותאמר אני ואפסי עוד.

[יד] וזה לשונו:

צריך כל אדם להיות בבחינות אין ממש, אבל אף על פי כן “ויגבה לבו בדרכי השם” כתיב, וצריך כמה פעמים להחזיק עצמו לאיש גדול וצורך שמירות עבודה התמימה כמו שהזהיר המגיד את מרן בית יוסף, וצריך בכל רגע שתי בחינות, אין אני, וזה מדרגה גדולה אי אפשר להשיג זה בחוש הגשם אלא למי שהוא בזה המדרגה, וזה אמר התנא מ”י לי, שהוא שער החמשים של הקדושה, אשרי למי שזוכה אל מדרגה זאת שבטוח שלא יחזור מקדושתו, ושם מתייחדין בכל רגע בחינות אין ואני, אבל כשאני לעצמי מופרד מה אני לגמרי…

[טו] יהושפט = משה הלל. דוד יהושפט (ר”ת = דוד, אוס”ת = יהושפט) = משיח בן דוד. כל ההבדל בין שפטיה ליהושפט הוא שביהושפט יש ו משא”כ בשפטיה. אך יש גם שפטיהו (אותיות יהושפט) בתנ”ך (“שפטיהו בן מעכה”, נגיד לשמעוני – גם לדוד המלך יש אשה בשם מעכה), ודוק.

[טז] משיחת ש”פ שמיני תשל”ז – נדפס בביאורים לפרקי אבות.

[יז] “עד” הוא סוד “עיר דוד” – “עיר” לשון התעוררות (שבמלכות, אתערותא דלתתא, כמבואר לעיל בפנים), בחינת דוד. “עיר דוד” = אהיה פעמים דוד = “אין מלך בלא עם“. “מהרה” הוא שלוב ר”ת משה רבינו הלל הזקן. “עד מהרה ירוץ דברו” נאמר על ברכת כהנים, שניתנה לאהרן. האמ”ת של “עד מהרה ירוץ דברו” = תריג = משה רבינו.

[יח] הרבי גם קושר זאת לווארט הידוע של רבי זושא מאניפולי, לפיו “מאימתי” קשור גם לאימה ויראת ה’ – והרי יראה שייכת לספירת המלכות.

[יט] עיי”ש שהרחיב את דבריו וביארם בדרכים שונות – הכל בענין לימוד התורה.

[כ] תורה עכשו תשובה עכשו = 2116 = 46 (אלהי–לוי) ברבוע. הערך הממוצע של כל תבה = 529 = 23 (זיו–חיה–חדוה) ברבוע = תענוג וכו’.

[כא] שלום עכשו משיח עכשו = דוד פעמים דוד המלך.

[כב] המכנה המשותף של תורה ושלום הוא בטול: תורה = יג פעמים בטול, שלום = ח פעמים בטול (ח ו-יג, שני מספרי אהבה רצופים, הם חתך זהב, ו-בטול הוא יג ו-לד, שני מספרי אהבה בדילוג – נמצא, לפי הכלל בזה, שח–יג [כא, מספר האהבה שבין יג ל-לד] פעמים בטול = תורה שלום הוא בעצמו מספר אהבה [987, מספר האהבה ה-16, חיבור 610, שע”ה עולה תורה, ו-377 שהוא שלום ע”ה], ודוק).

[כג] וזה לשונו:

ואפשר עוד כי בהיות שמחוייב כל אדם להוכיח את חבירו כעין שאמר הכתוב הוכח תוכיח את עמיתך לא יאמר אדם אחר שחברי חייבים להוכיח אותי אם יראו בי עון אשר חטא מה לי להזהר עוד ולפשפש במעשי, די לי שאני מקבל על עצמי להיות מקבל תוכחת מכל מי שיוכיחני וכל אשר יאמרו אלי אעשה, אבל כל עוד שאין שום אדם מוכיח אותי מוכחא מילתא שאין בי שום דופי וכל חבירי לא ימצאו בי עון אשר חטא לז”א אם אין אני מפשפש במעשי ומשתדל בעדי להוכיח ולהיישיר את עצמי מי לי כלו’ מי יוכיח אותי כי חבירי אפשר שאינם נותנים לב עלי ובין כה וכה אני מאבד את עצמי לדעת.

ואמר “וכשאני לעצמי” ביען צריך לאדם להיות עושה ומעשה זוכה לעצמו ומזכה לאחרים שלא די לו שהוא בעצמו ילך בדרכי יושר כי צריך לו ג”כ שידריך את אחרים ולכן אמר וכשאני משתדל בעדי להיישיר את עצמי “מה אני”, כלומר מה אני עשיתי כלום יצאתי ידי חובתי לא בודאי כי עדיין צריך אני להשתדל להיישיר את אחרים באופן כי צריך לאדם לעשות שני דברים הפכיים אל הנוגע לעצמו יחשוב שאינו מוטל על שום אדם להוכיחו ומוכיח אין בלתו ואל הנוגע לאחרים יחשוב שמוטל עליו להוכיח את חבירו ואם לאו ישא עליו חטא. ואמר “ואם לא עכשיו אימתי”, דכיון שמוטל עלי לעשות שני דברים הללו להשתדל בעדי ובעד אחרים א”כ היום קצר והמלאכה מרובה ולכן “אם לא עכשיו אימתי”.

[כד] ראה, למשל, במדרש שמואל:

ואפשר עוד שהזהיר התנא שלא יתגאה האדם בעשרו וברוב בניו כי היום או למחר ימות וילך לו בלי חמדה ויעזוב כל אשר לו וזה שאמר “אם אין אני לי”, כדרך קל וחומר אם אין אני, דהיינו גופי אם אפילו גופי אינו שלי כי בכל עת ובכל רגע אני מעותד למות ופתאום יבא אידי ולקברי אובל מי הוא הדבר שיקרא שלי, לא עשרי ולא בני אינם שלי, שאם גופי עצמי אינו שלי, כ”ש הדברים שהם חוץ ממני ואם כן היאך אתגאה בהם.

ואמר “וכשאני לעצמי”, כלומר אם יעלה בדעתי לומר שעדיין אני בחור וכפי טבע העולם עדיין לא הגיע זמני ליפטר מן העולם כי עדיין אני לעצמי שאני בחור עדיין, “מה אני”, כמו “ונחנו מה”, כי גם הבחורים מעותדים למיתה כמו הזקנים וא”כ אף שאני בחור אני הבל וריק ואפשר שאמות ואעזוב לאחרים חילי וכיון שאף לבחור המיתה מצויה אם לא אעבוד יוצרי עכשיו אימתי אעבדנו כי אפשר שאמות ולא יהיה לי זמן לעובדו.

[כה] הלל הזקן דוד המלך = דוד פעמים דויד!

[כו] “לפעול מיד בבטול עצמי” = 529, 23 ברבוע, תענוג וכו’, הערך הממוצע של ד תבות תורה עכשו תשובה עכשו כנ”ל. “לפעול מיד” = 270 = ו צרופי אדם כנ”ל. “בבטול עצמי” = 259 (צרוך ספרות של 529) = 7 פעמים 37 (הבל, הבן-זוג של 23, חיה, כנודע, סוד שבעת ההבלים של קהלת, שבעת ההבלים של בריאת העולם). הרוס”ת תבות של הביטוי = “לפעול” (= גבורה, ו בחזקת ג), האמ”ת = “מיד בבטול עצמי“.