אנחנו מתאימים!

התאמה אמתית בין איש ואשה היא אהבה פשוטה, נטולת אינטרסים, והרגשת יעוד משותף של הולדה ושליחות. אותה התאמה צריכה להתגלות גם בין עם ישראל וארצו וגם בקיום המצוות שלנו.  

כיצד מודדים ‘התאמה’ בין בני זוג? בעולם המודרני, פעמים רבות שהמושג התאמה אינו אלא כסות להשקפה אגוצנטרית ונצלנית – ציפיה שבן הזוג יתאים לי ולצרכי, יספק את היצרים והמאוויים המניעים לחיפוש זוגיות ויענה על האינטרסים שלי. אנשים הגונים, שאינם רוצים לנצל את הזולת, יסבירו שמדובר בסופו של דבר במערכת הדדית – אני מספק את צרכי הזולת והוא מספק את צרכי שלי, וכאשר שנינו מרוויחים יש בסיס איתן לזוגיות. אמנם, במבט של תורה, התאמה זו כולה היא בגדר “אהבה שהיא תלויה בדבר” ואינה יכולה להביא ליחוד גמור בין בני זוג.

אפשר לחשוב שהכי טוב שבני זוג לא יבדקו התאמה ביניהם אלא יגשו לנישואין “לשמה” בלבד, אז חיי הנישואין הם מתוך ‘התפשטות הגשמיות’ וויתור מתמיד לשם שמים. אכן, התורה פותחת “בראשית ברא אלהים“, סופי תיבות תאם, ללמד שהתאמת-אמת היא יסוד הכל (החל משידוך “את השמים ואת הארץ”). יחוד גמור תלוי ב”אהבה שאינה תלויה בדבר” – אהבה אמתית, פשוטה ותמימה, בין בני הזוג היא הבסיס לחיי הנישואין.

האהבה וההתאמה בין בני הזוג אינן ‘שוקטות על השמרים’ – הן דוחפות לדבקות שתכליתה הולדה, בגשמיות וברוחניות. כאשר בני הזוג ‘נדלקים’ בספונטאניות על יעדים משותפים – רצון לממש יחד את כחות החיים הטמונים בהם – אות הוא שאכן יש ביניהם התאמה. השאיפות המשותפות מבטאות את הרובד העל-מודע בנפש, שהוא הקומה העליונה בסולם מדרגות הנישואין שבפסוק “פתחי לי אחֹתי [תחושת קשר טבעית, בתחום המוטבע שבנפש] רעיתי [אהבה רגשית, בתחום המורגש שבנפש] יונתי [קשר של מוחין, בתחום המושכל שבנפש] תמתי [חבור בעל-מודע]”. המדרגה העליונה, החיבור התמים והשלם ביותר, היא “‘תמתי’ – תאומתי”, התאמה מלאה של נפשות תאומות.

אותה התאמת-אמת – שיש בה תחושת אהבה וחביבות, וגם דחף למימוש היעוד והשליחות האמתיים – מופיעה בתחומים נוספים:

בהתאמה בין עם ישראל לארצו: הקשר שלנו לארץ אינו קשר נדל”ני אינטרסנטי, או אפילו קשר בטחוני מאולץ, אלא אהבה ותחושה שאנו מתאימים לארץ והארץ מתאימה לנו, דווקא בארץ ובאמצעותה אנו יכולים לחשוף את טבענו האמתי ולממש את יעודנו, וגם הארץ נותנת את תנובתה רק כאשר אנו עליה.

כך מתגלות גם השליחות האישית והמצוה המיוחדת (ה”זהיר טפי”) של כל יהודי: ב”מצוה לשמה” מורגשת חביבות והתאמה, בלי מחשבה על שכר או שיקולי תדמית (כולל שיקולים קדושים-לכאורה של חיפוש מדרגות גבוהות בעבודת ה’). מתוך עיסוק כזה בכל המצוות (כל מצוה בזמנה), גם הגורל-היעוד של הנשמה מופיע בנעימות והתאמה של “חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי”. דווקא כשפועלים כך – מתוך אמת פנימית, מתאימה ומיושבת – ניתן לממש את כחות הנשמה, לפרות ולרבות במציאות, להוליד את ניצוץ המשיח שבכל אחד ואחת ולהביא את הגאולה האמתית והשלמה.

 

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן