ארבעה מינים של אחדות

סוכות הוא חג של אחדות ישראל, כולנו יחד תחת הסוכה, וכולם שמחים יחד בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו. גם ארבעת המינים מצטרפים לחגיגת האחדות, “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל”. כולנו מכירים את הדימוי של ארבעת המינים לארבעה ‘סוגים’ של יהודים, מהיהודי הפשוט (הערבה) ועד לצדיק המצטיין בטעם וריח (האתרוג) – וכולם יחד באגודה אחת.

סוכות הוא חג של אחדות ישראל, כולנו יחד תחת הסוכה, וכולם שמחים יחד בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו. גם ארבעת המינים מצטרפים לחגיגת האחדות, “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל”. כולנו מכירים את הדימוי של ארבעת המינים לארבעה ‘סוגים’ של יהודים, מהיהודי הפשוט (הערבה) ועד לצדיק המצטיין בטעם וריח (האתרוג) – וכולם יחד באגודה אחת.

אבל אחדות אמתית מתבטאת לא רק בצירוף הפרטים יחד, אלא גם בכל פרט בפני עצמו, כל אחד משקף בדרכו שלו את תכונת האחדות. כך נוכל למצוא בכל אחד מארבעת המינים את האחדות המיוחדת שהוא מספר עליה.

ריח הדסים

נפתח בהדסים. כדי שההדס יהיה כשר, צריך שכל שלשה עלים יצאו ממקום אחד (“קן אחד”), אחרת הוא “הדס שוטה” ופסול. העלים עצמם נפרדים אבל יש להם מקור אחד. זו אחדות ישראל מתוך הכרה בשורש המשותף לכולנו. “אב אחד לכולנו”, ולמעשה שלשה אבות לכולנו, כנגד שלשת עלי ההדס היוצאים יחד וכנגד שלשת ענפי ההדס.

גם אם בראיה הפשוטה קשה להבחין בצד המשותף, יש כל כך הרבה גוונים שונים ורחוקים זה מזה, ויש גם יהודים שקשה לראות את הקשר שלהם ליהדות ולעם ישראל – בכל זאת, אם נביט היטב, ב”עין טובה” ובלימוד זכות מעמיק, נראה בכל יהודי את השורש הזה. לכן עלי ההדס דומים לעינים – עלינו לתקן את העינים ולראות את הטוב בכל אחד.

ההדס מצטיין בריחו הטוב. הריח אינו גוף הדבר אלא רושם רחוק שלו, עקבות המעידים עליו גם כאשר המראה הברור הסתלק. כאשר אנחנו רואים יהודי (בעיני-ההדס שלנו) אנו מריחים בו את הבושם המופלא של האבות והאמהות הקדושים. באמת, בכל יהודי יש נשמה אלוקית ויש בו ריח של “חלק אלוה ממעל ממש”.

אחוות הערבות

הערבות גדלות הרבה יחד, ולא לחנם נאמר “ערבי נחל” לשון רבים. הביטו בעץ הערבה על שפת הנחל, וראו את כל הענפים המתערבבים זה בזה (ערבה-ערבוב). בשפה הארמית, הערבה נקראות אחוונא, מלשון אחוה,  כיון שהענפים נראים כמו אחים זה לזה.

אחדות ישראל שמתבטאת בערבות היא אחדות ברמה מאד פשוטה וקיומית. בעולם המעשה אנו גדלים זה ליד זה, נפגשים ומתחככים זה בזה בהמון צמתים בחיים הסואנים, ערבוביה אחת גדולה ורוחשת. אם ההדס מעיד על העבר המשותף, הרי הערבה מייצגת את ההווה המשותף, כולנו בסל אחד…

אבל הערבוב הזה יכול לאיים על האדם, אני מפחד שכל ההמון שמסביב הוא כמו מערבולת שוצפת שסוחפת אותי ומוחקת את היחוד שלי. לכן, כדי שזו תהיה אחדות טובה וחיובית, אנו מוזמנים להתחיל לדבר איש עם רעהו – שהרי עלה הערבה דומה לשפתיים מדברות.

על איזה דיבורים מדובר? לא כמו “שיחות שלום” שנוגעות ברובד החיצוני בלבד, מן השפה ולחוץ (כאשר ברור לכולם שהלבבות רחוקים זה מזה). אלא שיחת רֵעים ערֵבה שבה מרגישים כמה טוב להיות יחד, כאן ועכשיו בהווה הפשוט.

חרב הלולב

במדרש כתוב שלאחר ימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים, אנו יוצאים זכאים בדין ומניפים את הלולב כלפי מעלה, כמו חרב, לסימן נצחון, “דידן נצח”. הדימוי הזה מזכיר את הפסוק בפרשת וזאת הברכה (שנקרא בשמחת תורה) “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ” – ה’ הוא חרב גאוותנו, וכך “חג הסוכות” הוא ראשי תבות חרב גאוה. והנה גימטריא יפה: חרב גאותך = תמר שממנו בא ידידנו הלולב.

ראינו שההדס מבטא את האחדות הנובעת משורש משותף, והערבה מבטאת את האחדות של החיים המשותפים בערבוביה. איזו אחדות מבטא הלולב? עלי הלולב מחוברים וצמודים, פונים לכיוון אחד, וגם עת התמר מתייחד בכך שיש לו גזע אחד – לוּלב, יש לוֹ לֵב אחד – כמו חץ דרוך ומכוון למטרה. זו אחדות ישראל הנובעת מכך שבאיזה-שהוא מקום כולנו מרגישים שותפים לסוד גדול שהוא טעם הקיום שלנו: השייכות המיוחדת לקב”ה, שמצדיקה את המושג ‘גאוה יהודית’ – “חרב גאותך”. זהו גם חוט השדרה האמתי של היהודי – והרי הלולב נמשל לחוט השדרה באברי הגוף.

גם אם היום קשה להסביר ולראות את הסוד הזה בתוך החיים השוטפים, הרי הלולב מצביע כלפי מעלה, כמו עץ התמר המתמר זקוף אל על, וממחיש וממחיש שיש משהו מעל המבט הרגיל. יותר מזה, יש בנו ציפייה ברורה לעתיד הגדול שבו יתממשו כל הדברים הטובים – ואנו יודעים שבתוך המציאות יש כוח פנימי שמניע אותה לקראת זה, כמו החץ המצביע של הלולב (וכמו וֶקטור בפיזיקה).

האתרוג הסובל

ביד ימין אנו אוחזים את הלולב המתנשא, ויחד אתו ההדסים והערבות. כעת נצרף לכל הענפים הללו את “פרי עץ הדר”, האתרוג ביד שמאל – וגם הוא מספר בדרכו על אחדות.

לאתרוג יש מאפיין מיוחד, הוא יכול להישאר על העץ שנה שלימה (ואפילו יותר), מחכה בסבלנות עד שיקטפו אותו. בלשון חז”ל, פרי “הדר באילנו משנה לשנה” (אחד הפירושים ל”פרי עץ הדר“). כך האתרוג חווה את כל העונות על בשרו, קיץ חורף סתיו אביב, חמסין וגם קור, רוחות וגשמים וטללים. מה לא עבר על אתרוגנו, ולכן הוא מלא בליטות ושקעים, כפניו החרושות של זקן בא בימים. זהו ממש הטיפוס של היהודי הנודד, עובר תלאות שונות ומשונות, ושורד למרות הכל.

למעשה, כך הם כל היהודים: הגורל היהודי משותף לכולנו, גורל שיש בו גם הרבה סבל, “אום אני חומה… ההרוגה עליך” (מתוך ההושענות). כך אפשר למשל להסתכל על כל מיליוני היהודים החיים היום ולראות בכולם פליטי שואה, “עם שרידי חרב”.

כאשר אנו מזדהים עם ההכרה הזו, יש בנו שפלות פנימית, הלב מתרכך וגם נעשה רגיש לצרתו ולהמיית לבבו של השני, והרי האתרוג דומה ללב! בכל ארבעת המינים יש יופי מיוחד, אבל האתרוג הוא היפה מכולם, “פרי עץ הדר” מהודר. זהו היופי של הלב היהודי דוקא בהיותו רגיש לסבל הכלל והיחיד. אמנם האתרוג צריך להיות שלם לגמרי, אבל כשמדובר על הלב צריך לזכור שאין דבר שלם (ויפה) יותר מלב שבור, “לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה”.

 השלמנו את ארבעת המינים, וכעת אנו מוכנים להיכנס יחד איתם לחג הסוכות. חג שמח! 

 —

מעובד מתוך המאמר ‘ארבעת המינים’ בספר תום ודעת.