הגאולה הכפולה של אדמו”ר הזקן

י”ט כסלו, המכונה גם “ראש השנה לחסידות”, הוא החג המרכזי של חסידות חב”ד, אך למעשה נחגג על ידי יהודים רבים הרבה מעבר לחוגיה. מדי שנה הוא מהווה מוקד להתוועדויות ושיעורים ברחבי הארץ והעולם, בהם משתתפים אלפים הבאים לשמוע את תורת החסידות ולנגן את ניגוניה. אך מהי בעצם משמעותו של יום זה, ובמה הוא נוגע לנו?

י”ט כסלו מציין שני אירועים חשובים בתולדות החסידות, כדלקמן (לפי סדרם הכרונולוגי):

א.      יום הסתלקותו של רבי דוב-בער ה”מגיד” ממעזריטש בשנת תקל”ג (1773). המגיד ממעזריטש היה ממלא מקומו של הבעל-שם-טוב, ומי שהחל להפוך את תורתו לדרך חיים ולתנועה רחבת-היקף. רובם ככולם של מייסדי החסידויות השונות היו תלמידיו, שלאחר מותו התפזרו ברחבי רוסיה ופולין והקימו מרכזים חסידיים. כידוע, יום פטירתו של צדיק נחשב ל”יום ההילולא” שלו ביהדות, שכן ביום זה נשמתו מתאחדת עם בוראה. בנוסף, מוסבר כי דוקא לאחר הפטירה מסוגל אורו של צדיק להאיר ביתר שאת, כניכר לעיני כל שעיקר השפעתו על העולם מתחילה רק אז.

ב.      השחרור ממאסר של רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו”ר הראשון של חב”ד, שהיה אחד מגדולי תלמידיו של המגיד. אירוע זה התרחש 26 שנה לאחר פטירת המגיד, בשנת תקנ”ט (1799). רבי שניאור זלמן – המכונה “אדמו”ר הזקן” בפי חסידיו, ומוכר גם בכינויו “בעל התניא” (על שם ספרו העיקרי) – שהה בכלא הצאר הרוסי במשך 53 ימים על בסיס האשמות שוא של קשירת קשר נגד השלטונות. את האשמות השוא הפיצו למרבה הצער דוקא יהודים מבין שורות ה”מתנגדים” לחסידות, שחששו – היום אנו יודעים שלא בצדק – שהחסידות תוביל לכפירה.

מבין אירועים אלו, האירוע השני, גאולת אדמו”ר הזקן מהמאסר, הוא שנחשב למשמעותי יותר, ובגינו מתקרא י”ט כסלו “ראש השנה לחסידות” (וכן “חג הגאולה”). שחרור רבה הנודע של חב”ד, ועמו הסרת עולן של רדיפות השלטון אחרי החסידים, היוו מעין מתן ‘אור ירוק’ להפצתה של תורת החסידות ברבים, אות משמים כי אין לחשוש ממאמצי הסיכול של המתנגדים לחסידות, אלא אדרבה, לעמול על הפצת אור החסידות ברבים ביתר שאת.

בתור אנשים מאמינים, עלינו לשאול מהו הקשר הפנימי בין שני המאורעות האלו? שאלה זו נצרכת במיוחד לאור העובדה שככל הנראה, רמז המגיד ממעזריטש בעצמו, ביום פטירתו, לאירוע העתיד להתקיים באותו יום שנים מאוחר יותר. בשוכבו על מיטת חוליו, קרא אליו המגיד את תלמידו היקר רבי שניאור זלמן, לימים אדמו”ר הזקן, ואמר לו משפט שבאותו רגע היה סתום עבורו: “זלמן”, כך אמר לו, “זהו היום-טוב שלנו”. רק כאשר נפתחה הדלת של תא מאסרו של אדמו”ר הזקן, בדיוק 26 שנה מאוחר יותר, והודיעו לו על שחרורו, הוא הבין את המשפט שאמר לו רבו: יום זה הפך להיות יום-טוב גם עבורו באופן אישי – חג גאולתו ממאסר.

בטרם ניגש להבין באופן מעמיק את הקשר בין שני המאורעות עלינו רק להתוודע לפרט משמעותי נוסף על אודות השחרור ממאסר של אדמו”ר הזקן. אף כי הוא יצא מבית המאסר בצהרי י”ט כסלו, גמר גלותו השלם התרחש למעשה רק בלילה, כלומר באור ל-כ’ כסלו, ומסיבה זו נהוג לחוג את שני הימים גם יחד (מעט דומה לראש השנה היהודי הכללי, שנמשך יומיים).

מה קרה באותן שעות בין היציאה מבית האסורים לבין ליל כ’ כסלו? בצאתו מבית הסוהר בפטרסבורג שאלו השומרים את אדמו”ר הזקן לאן ברצונו שיקחו אותו, והוא מסר להם את כתובתו של אחד מחסידיו הקרובים. אולם בהגיעם לבנין התרחשה טעות, והשומרים הכניסו אותו לביתו של יהודי אחר, שנמנה בין אותם “מתנגדים” מתוכם יצאה ההלשנה שהביאה למאסרו של אדמו”ר הזקן לכתחילה! היהודי נדהם למראה הרבי המשוחרר. בכל זאת הוא התעשת ואירחו, ואף הגיש לו כיבוד לכבוד שחרורו. מצד שני, הוא ניצל את השעות ששהה אצלו לצערו בדברי תוכחה ובקורת על דרך החסידות. על שעות אלו אמר מאוחר יותר אדמו”ר הזקן כי הן היו קשות יותר מכל עשרות הימים בבית המאסר הרוסי. משפט זה לא קל לשמעו ברגע הראשון, אך בע”ה נבינו לעומק בהמשך.

שלושת עמודי החסידות

על מנת להיטיב להבין את דמותו של אדמו”ר הזקן ואת סוד כללות אירועי י”ט-כ’ כסלו, עלינו לעשות צעד אחורה ולקבל תמונה טובה יותר לגבי שלוש הדמויות המגלמות את שלושת הדורות הראשונים של החסידות.

כמצוין לעיל, את החסידות ייסד רבי ישראל בעל-שם-טוב; ממשיך דרכו העיקרי היה המגיד ממעזריטש; ותלמיד המגיד אותו ניתן לראות כמייצג הדור השלישי היה רבי שניאור זלמן מליאדי. אמנם, אדמו”ר הזקן לא היה תלמידו היחיד של המגיד, ולצדו למדו תלמידים חשובים נוספים, שכאמור, מרביתם ייסדו זרמים מפוארים בחסידות; אך בכל זאת, כפי שנראה לקמן, ישנן רגליים איתנות לטענה, שלפחות במובן משמעותי אחד, הוא היווה דמות מרכזית באופן המצדיק את הגדרתו כמגלם את הדור השלישי לחסידות.

במסורת חב”ד, נוהגים להשוות את שלוש הדמויות הללו לשלושת האבות של עמנו – אברהם, יצחק ויעקב. שלושת מנהיגי החסידות הראשונים שימשו כביכול כשלושת האבות של החסידות, ולכן שיקפו בזעיר-אנפין את דינמיקת השתלשלות הדורות שאיפיינה את אבות האומה: הבעל-שם-טוב היה כביכול ה’אברהם’ של החסידות, המגיד ממעזריטש ה’יצחק’ שלה ואדמו”ר הזקן ה’יעקב’ שלה. אכן, אדמו”ר הזקן תיאר עצמו כ’בנו’ ברוחניות של המגיד וכ’נכדו’ ברוחניות של הבעל-שם-טוב.

דרך טובה להבין גם את היחס בין שלושת האבות וגם את ההקבלה בינם לשלושת אדמו”רי החסידות הראשונים, היא לראות את האבות כמשקפים את “שלושת הדברים” המפורסמים עליהם “העולם עומד” לפי פרקי אבות: “על התורה ועל העבודה [עבודת הקרבנות, שבדורנו מתבצעת באמצעות התפילה] ועל גמילות חסדים” (פרקי אבות א, ב). שלושה דברים אלו מסמלים את החידוש העיקרי בעבודת ה’ של כל אחד משלושת האבות, בסדר הפוך:

גומל החסדים הגדול של האבות הוא אברהם אבינו. אברהם, הנקרא בנביא “אברהם אֹהבי” (ישעיה מא, ח), לשון אהבה וחסד, מפורסם בהכנסת האורחים שלו, כניכר בתיאור קבלו את המלאכים בדמות אנשים שבאו לאהלו, ומתואר במדרשים כאיש חסד ונתינה תמידיים.

יצחק אבינו השלים את אביו בכך שמיקד את עבודתו בעצמו ובסביבתו הקרובה (נותר כל חייו בארץ ישראל ועסק בחפירת בארות), בבחינת מידת הגבורה. הביטוי הרוחני לכך הוא התמקדות בתפילה (ככתוב במפורש “ויצא יצחק לשוח בשדה”, וכרמוז בגימטריא לפיה יצחק ועוד רבקה עולה תפִלה).

לבסוף, יעקב אבינו מתואר כ”איש תם ישב אהלים”, כאשר לפי המדרש פירוש הדבר שהוא השקיע עצמו ב”אהלה של תורה“. עמוד התורה מתואר כעמוד האמצעי מבין השלושה, המשלב בין שני האחרים; באותו אופן יעקב מייצג את מיזוג התכונות המאוזן של אביו וסבו.

והנה, ניתן לראות שאותה מערכת יחסים מאפיינת אף את שלושת אבות החסידות. אמנם לכאורה החידוש העיקרי של כולם היה בתחום התורה – כולם היו רבנים תלמידי חכמים שעסקו בלימוד והוראה וחידשו חידושי תורה; אך אם מתבוננים באופן מפורט יותר רואים כי כל אחד מהם מבליט בחינה אחרת בתורה, ומיישמה בדרך שונה, באופן המקביל לסדר העבודה של האבות:

הבעל-שם-טוב הוא אברהם אבינו של החסידות, עמוד החסד. הבעש”ט ייסד את החסידות כתנועה של גמילות חסדים, שהתערתה בעיירות היהודיות ויצרה קשר עם היהודים הפשוטים (אכן, עצם שמה של התנועה, הגם שלא ניתן על ידי הבעש”ט בעצמו, נגזר מהמלה חסד). בבסיס דרך לימוד התורה המהפכנית שהוא גילה, ניצבה המהפכה היסודית יותר שהציבה את ערך גמילות החסדים מעל הכל. כל לימוד התורה, הוא הראה, הינו עקר אם אינו הולך יד ביד עם תיקון אמיתי של מידות הלב, החל מהמידה הראשונה והעיקרית, מידת החסד. 

המגיד ממעזריטש הוא יצחק אבינו של החסידות, עמוד העבודה. המגיד הוא שפיתח את החסידות לכדי דרך חיים, הכוללת עבודה פנימית מושקעת ויומיומית (הנקראת פשוט “עבודה” בלשון החסידים). אף לו היתה תורה רחבה ועמוקה, במובנים מסוימים אף יותר משל רבו; אך תכלית כל תורתו היתה לדעת כיצד להתפלל – ובהרחבה, לעבוד את ה’ כל היום כבתפילה מתמדת – באופן המגיע לדבקות בה’. אפשר לומר שהמגיד בנה את ‘עמוד השדרה’ של עבודת החסידות, אותו אנו זוקפים וכופפים בשעת התפילה.

אדמו”ר הזקן הוא יעקב אבינו של החסידות, עמוד התורה. אדמו”ר הזקן ניצב על העמודים של שני קודמיו וינק מתורתם, אך הוא זה שפיתח את תורת החסידות לכדי הגות שיטתית, מקיפה וסדורה. לא בכדי נקראת החסידות שהוא ייסד חסידות חב”ד, ראשי התבות של שלוש הספירות השכליות מעץ הספירות הקבלי, חכמה, בינה ודעת: זוהי חסידות שיסודה בתפיסה לפיה תיקון הלב האמיתי והשלם חייב לעבור דרך התבוננות שכלית בתורת החסידות. אכן, עד היום לא ניתן להשוות את הספרות של הגות חב”ד לעומת החסידויות האחרות; זו מזדקרת מעל האחרונות הן מבחינת היקף הכרכים והנושאים המעויינים בהם, והן מבחינת עומק ופירוט העיון. מסיבות אלו יש לראות את אדמו”ר הזקן כמגלם את עיקר החידוש של הדור השלישי לחסידות. (בהקשר זה נציין, כי מסופר שלאחר הסתלקות המגיד עסקו חסידיו עצמם בטהרת גופו, ועשו הגרלה מי יטהר איזה אבר. אדמו”ר הזקן זכה בראש – רמז מובהק משמים כי הוא היורש של תורת המגיד.)

הסדר גמילות חסדים–תפילה–תורה מתבטא במנהג האריז”ל לומר את המלים “הריני מקבל עלי מצוות עשה של אהבת לרעך כמוך” לפני תפילת השחרית. או-אז, סדר הבוקר הופך להיות קבלת מצוות גמילות החסדים (ואהבת לרעך כמוך), לאחר מכן תפילה, ולאחר מכן לימוד תורה.

לבטי שניאור זלמן הצעיר

סיפור הגעתו של אדמו”ר הזקן לחצר המגיד שופך אור נוסף על הקבלה זו בין אבות החסידות לשלושת עמודיה. ברגע מסוים התלבט אדמו”ר הזקן היכן כדאי ללכת ללמוד – האם לוילנא, מקום מושבו של “הגאון מוילנא” (הגר”א), או שמא למעזריטש, מקום מושבו של המגיד. עלינו להבין, שבאותם הימים לא היה ניתן להעלות על הדעת התלבטות קיצונית יותר: המגיד היה ממשיך דרכו של הבעל-שם-טוב ומנהיגם של החסידים, והגאון מוילנא היה רבם הבלתי-מעורער של עולמות הישיבות הליטאי, ה”מתנגדים” החריפים לחסידות. עצם העובדה שאדמו”ר הזקן היה בכלל שרוי בהתלבטות זו דיה ללמדנו על אופיו הייחודי. לא ידוע על גדולי חסידות נוספים עבורם וילנא והדרך הליטאית היתה אופציה באותה מידה שהיא היתה עבור אדמו”ר הזקן. 

עם זאת, בהגיע רגע ההכרעה, בחר אדמו”ר הזקן במעזריטש. וכך הוא נימק את בחירתו: “ללמוד כמדומה לי שאני יכול, אך איך להתפלל איני יודע כלל” (בית רבי פרק ב, הערה ב). בוילנא למדו כיצד ללמוד תורה ובמעזריטש למדו כיצד להתפלל, ואדמו”ר הזקן חש שעליו לבנות בתוכו בעיקר את קומת התפילה. כאשר אנו לוקחים בחשבון ששניאור זלמן הצעיר היה עילוי מילדותו, ושבהיותו בן י”ג שנה בלבד זכה להיקרא בפי רבני קהילתו “החכם המופלא” ו”מורנו הרב שניאור זלמן” (בית רבי פרק א), אנו מבינים באיזו לשון המעטה הוא נקט ביחס לעצמו במלים “ללמוד כמדומה לי שאני יכול”.

סיפור זה ממחיש לנו שני דברים מרכזיים: האחד, שכבר בצעירותו של אדמו”ר הזקן ייצגה דמותו של המגיד את פן התפילה שבחסידות – מעזריטש היה המקום בו לומדים להתפלל; והשני, כי על כף המאזניים של אדמו”ר הזקן היתה התורה כמעט שקולה לתפילה, עד שהוא התלבט בין השניים. הוא אמנם הכריע לטובת התפילה והלך למעזריטש, אך נראה שבחירה זו היתה בבחינת נקיטת דרך ארוכה ועקיפה על מנת לשוב אל התורה ממקום פנימי יותר. ניתן לומר זאת גם כך: על מנת להצמיח את תורתה הייחודית של החסידות, שזו התגלתה לימים כחידושו העיקרי של אדמו”ר הזקן, יש קודם כל ללכת בדרכיה (לדעת להתפלל) ורק אז להעמיק בתורתה (לדעת ללמוד, כחסיד) – בדיוק כמו “נעשה ונשמע”.

העובדה שאדמו”ר הזקן שקל לכתחילה ללכת לוילנא היתה ניכרת אף בתקופת שהותו בבית המדרש של המגיד. הוא נודע בזיקתו הגדולה ללימוד תורת הנגלה ובדרך הלימוד השיטתית והשכלתנית המאפיינת את תלמידי החכמים הליטאים. לא בכדי, בו בחר המגיד לכתוב מהדורה מחודשת של ה”שולחן ערוך” (מהדורה זו, המוכרת ברבים כ”שולחן ערוך הרב”, מעטרת עד היום את מדפיה של כל ישיבה רצינית, ומהווה אחד המקורות אותם משקללים בפסיקות הלכה).

יעודי אדמו”ר הזקן

אדמו”ר הזקן ביקש לאחד בתוכו את שני הכיוונים ביניהם התלבט בצעירותו – ערך התפילה החסידי עם ערך הלימוד הליטאי. אופי זה, השואף לכלול ולהרכיב את שני צדי המחלוקת החסידית-ליטאית, משתקף אף בשמו של אדמו”ר הזקן, שני-אור. שני האורות שהשם רומז אליהם, מקובל לדרוש, הינם שני חלקי התורה – אור הנגלה שבתורה, בו בעיקר עוסקים הליטאים, ואור הנסתר שבתורה, בו בעיקר עוסקים החסידים. 

מתוך הסתכלות רחבה ומורכבת זו פיתח אדמו”ר הזקן את שיטת הלימוד שהפכה לסימן ההיכר של הספרות החב”דית, המתעמקת בסוגיות הפנימיות של לימוד החסידות משל היו סוגיות בגמרא – בהעמקה, בשיטתיות ובריכוז. דרך זו, הוא האמין, אף שהיא עקיפה ושכלתנית יחסית ללימוד החסידי האופייני חודרת עמוק יותר לתוך הלב ומחוללת בו שינוי ארוך-טווח יותר. בלשון המטבע ששאל מהגמרא לשער ספר התניא שלו (אותו מקובל ללמוד ביום י”ט כסלו עצמו), דרכו בחסידות היא “דרך ארוכה וקצרה” אל הלב: היא ארוכה יותר בטווח המיידי שכן היא עוברת דרך השכל והלימוד העיוני, אך היא מוכיחה עצמה בסופו של דבר כקצרה יותר, שכן היא מגיעה ביתר בטחה לפנימיות הלב. 

למעשה, אדמו”ר הזקן שאף לאחד את החסידות והליטאיות לא רק בתוכו פנימה ובקרב חסידיו, אלא גם במציאות – לעשות שלום בין החסידים לליטאים עצמם: לגרום לחסידים להעריך את איכויות העולם הליטאי, ועוד יותר מכך, לשכנע את הליטאים כי ה’שד החסידי’ אינו נורא כל-כך, ולמעשה אינו שד כלל – בחירת החסידות לפרסם את תורת הקבלה ולחיות לפיה היא נכונה וראויה, והחששות מפניה בלתי-מוצדקים. אכן, המגיד אף אמר לאדמו”ר הזקן שזוהי שליחותו המיוחדת: הכח שה’ העניק לך, הוא אמר לו, הוא של “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה” (ויקרא ו, ו): אתה חוננת בכח להמתיק ולתקן את ההתנגדות לתורת החסידות; את ה”לא” של ההתנגדות אתה “תכבה”. זהו יעודה המיוחד של תורת חב”ד שאתה מביא לעולם. 

אדמו”ר הזקן ניסה לממש את יעודו. הוא נסע לוילנא בלווית משפיעו וחברו הקרוב הרב מנחם-מענדל מויטבסק, במטרה לפגוש את הגר”א ולנסות לשכנעו בדבר הטעות המרה שבזיהוי החסידות ככפירה. למרבה הצער, הפגישה לא יצאה לפועל: הגאון הגדול סרב לפגוש את שני החסידים, והם נאלצו לשוב אחורנית ריקם. נהוג ללמד זכות על הגאון ולהסביר, שהיו אלו תלמידיו שהטו את לבבו ונטעו בו את הרושם השגוי לגבי החסידים. יש סיבות רבות להניח שאילו היתה הפגישה המיוחלת מתקיימת והגר”א היה פוגש חסיד כאדמו”ר הזקן, שהינו ירא שמים ותלמיד חכם מובהק בנגלה ובנסתר כמוהו, הוא היה משנה את דעתו, והסכסוכים שהתפתחו בין החסידים למתנגדים היו נמנעים. רצתה ההשגחה והדבר לא התקיים (ועל כולנו לקחת לתשומת לבנו דבר זה, שכן פירושו הוא שהבירור בין החסידות להתנגדות טרם הושלם); אך הסיפור מצרף קו משמעותי לדמותו של אדמו”ר הזקן – הרבי שהיווה את עמוד התורה של החסידות, וככזה חש שליחות מיוחדת גם לאנשי התורה הליטאיים של דורו.

שני ימים, שני יעודים

כעת שעמדנו על היחס בין אדמו”ר הזקן לרבו המגיד, נשוב לחידה הנוספת שנותרה פתוחה מתחילת מאמרינו: מה היא משמעות העיכוב המיסתורי בבית המתנגד שאדמו”ר הזקן נקלע אליו בצאתו מבית המאסר הרוסי, ושהאריך את חג י”ט כסלו עד היום שלמחרתו?

על מנת להבין זאת עלינו לדעת שהיה אירוע נוסף, קטן אך משמעותי, שהתרחש ב-כ’ כסלו שנתיים ימים לפני המאסר והגאולה של אדמו”ר הזקן. הדבר ארע סביב הוצאה הראשונה לאור של ספר התניא. כאמור לעיל, ספר התניא הוא ספרו העיקרי של אדמו”ר הזקן. ישנם מלבדו עוד כמה וכמה כרכים עבים המאספים את שלל כתביו ומאמריו המעמיקים בחסידות, אולם ספר התניא מרכז את עיקרי חידושיו לגבי אופי העבודה החסידי. בחסידות חב”ד זכה ספר התניא לכינוי “התורה שבכתב של החסידות”, שכל שאר הכתבים הם בבחינת “התורה שבעל-פה של החסידות” לעומתו.

והנה, כאשר הגיעה השעה להוציא לאור את ספר התניא, התכונן אדמו”ר הזקן להוציאו לאור בי”ט כסלו, לכבוד היארצייט של רבו האהוב, המגיד ממעזריטש. הוא עשה את כל המאמצים לכך, סיימו והגישו לדפוס, אך משמים לא הסתייע הדבר, ועיכוב לא צפוי דחה את הוצאת הספר ביום, ל-כ’ כסלו.

אירוע קטן זה נראה שולי, ואדם שאינו מייחס משמעות לכל פרט במציאות היה פוטרו בלא כלום. אך הבעל-שם-טוב החדיר בתלמידיו את ההוראה להטות אוזן כרויה לכל מאורע במציאות, קטן או גדול, בבקשה לשמוע את דבר ה’ המקופל בו. גם בתקרית דחיית הוצאת ספר התניא מסתתר מסר חשוב. אדמו”ר הזקן רצה שספרו יצא ביארצייט של רבו. הוא היה מבוטל לרבו ולתורתו, ומבחינתו מהם השתלשלה כל חכמתו. אך בכך שמלמעלה התגלגלו הדברים כך שספרו יצא למחרת, ביום חדש, הסתתרה האמירה שלאדמו”ר הזקן, עם כל ביטולו לרבו, ישנו יעוד אחר בעולם, המאיר ביום אחר. הוא ממשיך של המגיד, אך יש לו בחינה ייחודית משלו. בעוד המגיד הוא עמוד התפילה של החסידות, אדמו”ר הזקן הוא עמוד התורה. זהו ענין אחר, ועליו להתבטא ביום אחר, גם אם סמוך לקודמו ונמשך ישירות ממנו.

כעת אנו יכולים להבין טוב יותר את תקרית העיכוב בדירת המתנגד בכ’ כסלו שנתיים מאוחר יותר. כאשר שוחרר אדמו”ר הזקן ממאסרו בי”ט כסלו, היתה זו גאולה עצומה עבורו, וכאמור באותו רגע הוא הבין את דברי המגיד לפני הסתלקותו, “זהו היום-טוב שלנו”. עם זאת, גאולת י”ט כסלו היתה עדיין גאולה ששיקפה את היותו המשך של המגיד, עמוד התפילה, עדיין לא גאולה המשקפת את בחינתו המיוחדת שלו, עמוד התורה. אכן, הרגע בו נפתחה דלת תאו ונתבשר לו על שחרורו, ארע כאשר אדמו”ר הזקן היה שקוע בתפילה מתוך ספר תהלים (הוא בדיוק הגיע למלים “פדה בשלום נפשי” מתוך מזמור נ”ה; שארית המזמור, ממלים אלו והלאה, הולחנה מאוחר יותר על ידי החסידים והניגון הפך ל’המנון’ של י”ט כסלו).

שלב הגאולה מהמאסר המשקף את בחינתו העצמית של אדמו”ר הזקן התרחשה ביומו שלו, כ’ כסלו, היום בו שנתיים קודם לכן יצא לאור ספרו בהשגחה פרטית. היתה זו גאולה אחרת, פרטית ומשמעותית יותר, שהיתה מכוונת אליו באופן אישי. מכיוון שאדמו”ר הזקן הוא עמוד התורה של החסידות, שיעודו היה לקרב את החסידים והליטאים דרך פיתוח תורה המכילה את שני עולמותיהם, גאולתו היתה כרוכה במפגש עם ליטאי. זהו גם המפתח להבנת עומק אמירתו, כי בשעות שעברו עליו בבית המתנגד הוא התייסר יותר מבכל הימים בכלא הרוסי. לא היתה כאן טינה בלבו על המתנגד חס ושלום, אלא ייסורים אחרים לגמרי – ייסורים עצמיים על כך שעדיין לא הצליח להגשים את יעודו, לעשות שלום בין העולמות ולהנחיל את תורת החסידות לנשמות כל עם ישראל. המפגש עם המתנגד המחישה עבורו עד כמה גדול הקרע בין שתי קבוצות היהודים הללו ועד כמה עוד ארוכה הדרך לתיקון, וזה מה שהסב לו ייסורים גדולים כל-כך, לאין ערוך יותר מאשר ייסורי הגלות במאסר הגוים.

הכרה זו מסבירה לנו את פשר התנהגותו של אדמו”ר הזקן כאשר סוף סוף מצאו אותו החסידים בבית המתנגד, מאוחר בליל כ’ כסלו. כאשר הבינו החסידים שהמתנגד ציער את רבם בדברים, הם זעמו וביקשו לצערו בחזרה; אך אדמו”ר הזקן קירר את רוחם, והתעקש להשתהות עד שסיים את כוס התה שלו והודה לבעל הבית על שאירחו בכבוד.

אחרית דבר: קולות יעקב וידי עשו

לקראת סיום נתבונן ברמז יפה שמגלה לנו הגימטריא של שני התאריכים בהם התבוננו, יט כסלו (135) ו-כ כסלו (136).

שתי הבחינות של המגיד ואדמו”ר הזקן המגולמות בימים אלו, התפילה והתורה, רמוזות גם בפרשת תולדות בבראשית, אותה קוראים בסמוך לראש חדש כסלו. כאשר יעקב מתחפש לעשו ובא ליצחק אביו על מנת לקבל את ברכות הבכורה, ממששו יצחק ואומר את המשפט הנודע, “הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו” (בראשית כז, כב). מקובל לפרש פסוק זה כאומר שכחם של ישראל בעיקר בפיהם-קולם, ואילו כחו של עשו – ובהרחבה, של אומות העולם בכלל – בעיקר בידיהם-מעשיהם.

והנה, הביטוי מתייחס לשני “קולות” ביעקב: “הקֹל” ו”קול”. מקובל בחסידות לראות שתי מלים אלו כרומזות לשתי בחינות של קול בעם ישראל, שני אופני דיבורים בקדושה המאפיינים את היהדות: תורה ותפילה (אכן, כללות הביטוי “הקֹל קול יעקב” נאמר על-ידי יצחק אבינו, הלא הוא עמוד התפילה של האבות, לבנו יעקב, עמוד התורה). איזו מלה מייצגת איזו בחינה? הדבר רמוז בהבדלים בין המלים. המלה הקֹל כתובה בכתיב חסר ומתחילה באות ה. ככזו, היא מייצגת את התפילה, הבוקעת מתוך חסרון ומגולמת בקבלה באמצעות האות ה האחרונה בשם ה’ המבטאת תנועת עליה מעלה כבתפילה. המלה קול לעומת זאת כתובה בכתיב מלא וכוללת את האות ו. ככזו היא מייצגת את התורה, הנובעת דוקא ממלאות של תוכן ואמת, ומגולמת בידי האות ו בשם הוי’, המבטאת תנועת ירידה מטה כשל התורה שנתנה משמים.

והנה, המלה הקֹל עולה בדיוק יט כסלו, והמלה קול עולה כ כסלו! דבר זה תואם באופן מושלם את טענתנו כאן, כי י”ט כסלו הוא בעיקר יומו של המגיד ממעזריטש, עמוד התפלה של החסידות, “הקֹל”, ו-כ’ כסלו הוא בעיקר יומו של אדמו”ר הזקן, עמוד התורה של החסידות, “קול”. העובדה ששתי המלים גם יחד נאמרו על ידי יצחק ליעקב, “הקל קול יעקב“, משקפת את העובדה ששני התאריכים נכרכו יחדיו בחייו של אדמו”ר הזקן – יעקב אבינו של החסידות כנ”ל – בשעת שחרורו מהמאסר; רק שהתאריך הראשון מבטא את התקשרותו לרבו ואילו השני את יומו העצמי שלו. 

*  *  *

כאז כן היום, המחלוקות שיש לנו עם אומות העולם הינן טפלות למחלוקות הפנימיות שלנו. הללו הפנימיות, הנוגעות לעצם נפשנו כעם וכחברה, צריכות להציק לנו ולהדיר שינה מעינינו הרבה לפני אלו החיצוניות.

אלא שבניגוד לתקופת אדמו”ר הזקן, היום עיקר הפער שאנו סובלים ממנו אינו עוד בין החסידים והמתנגדים; הגם שהוא עוד קיים, הוא כבר התרכך והתרופף, ורחוק מלהיות נוקב וקשה כבאותם הימים. לא, היום התהום הראשית הפעורה בקרבנו רובצת בין שומרי התורה והתפילה גם יחד לבין אלו שהתרחקו משתיהן לגמרי. יהודים אלו אינם מתנדנדים עוד בין “הקֹל” של התפילה ל”קול” של התורה, אלא בכלל אחוזים ברובם ב”הידים ידי עשו” – התרבות היצרית והמעשית של אומות העולם, המשוקעת בענייני עולם הזה.

כיצד אנו מעדכנים איפוא את בשורת אדמו”ר הזקן ועושים אותה רלוונטית לדורנו? ובכן, אפשר לפרש ולומר, שכל עניין “הקל קול יעקב” הוא על מנת שיהיו “הידים ידי עשו”. התכלית של שילוב שני הקולות, קול התפילה וקול התורה, היא כדי שיעקב ידע להתלבש בידי עשו – להכניס את ידיו לעומק עולמו של עשו, עד שידע להבינו ולברר אותו. יעודו של יעקב הוא אכן לעקוב אחרי עשו עד שהוא משתלם באומנויותיו שלו ויכול להכיל אותו, בבחינת נצחון יעקב את שרו של עשו, המזכה אותו בשם “ישראל”.

אכן, אפשר אף לפרט ולומר, שעל כל אחד מהקולות של יעקב להתלבש בכל אחת מהידיים של עשו. לעשו דהיום שתי ידיים עיקריות – יד המדע ויד האמנות. על קול התורה להתלבש ביד המדע של עשו ולהאיר את תוכנה מבפנים, ועל קול התפילה להתלבש ביד האמנות של עשו ולהפיח בה קדושה ואמונה. על קונצרט זה צריכה לנצח התורה דוקא – עמודו של אדמו”ר הזקן – שכן מדע ועוד אמנות עולה בגימטריא תורה…

שנזכה כולנו לשיר יחדיו בשני הקולות של עם ישראל ולהאיר באמצעותם את העולם כולו – “ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה”. לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!