בבוקר חסדך

אמונה ובטחון

  <לפרק הקודם | פרק ג’ | לפרק הבא>

במאמר הקודם בסדרה ראינו כיצד הסיפור המפורסם אודות רבי עקיבא מהווה מופת לדרך האמונה בעבודת ה’. רבי עקיבא היה תלמידו של נחום איש “גם זו”. לעומת תלמידו, נחום חי את חייו בפני הבית, והסיפור המפורסם ביותר עליו קשור עם נסיעתו כשליחם של חכמי הדור לרומי – אם נרצה מעין שגריר של רצון טוב מאותם זמנים (והלקחים מסיפורו בהחלט יכולים להילמד במשרד החוץ במיוחד כיום).

שליחות ברומי

על נחום מסופר שעל כל מה שעבר עליו היה אומר “גם זו לטובה” (תענית כא, א), ומכאן שמו המיוחד. חז”ל מספרים שבזמן הבית ביקשו חכמים לשלוח דורון לרומא כדי לרצות את המלכות. בחרו בנחום כיוון שהיה רגיל בניסים. הפקידו בידיו תבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, אך כשהגיע נחום לבית מלון חמד בעל המלון את התבה, גנב את תכולתה והחליפה בעפר. כשמסר נחום את התבה המלאה בעפר, נעלב הקיסר ובחמת זעמו ביקש להרוג את נחום ולהעניש את היהודים. בהפגנת בטחון כמעט בלתי אפשרית, גם על הסתבכות זו אמר נחום כהרגלו: “גם זו לטובה”. והנה, הופיע אליהו הנביא בדמות אחד המקורבים לקיסר והציע שלא יתכן שכוונת היהודים לעשות את הקיסר ללעג וקלס, ואין זה אלא שהעפר שבתבה הוא עפרו של אברהם ובעזרתו היה מנצח את מלחמותיו. ואכן, העפר התגלה כבעל תכונות מופלאות וסייע לקיסר לנצח במלחמה כנגד אויבים עזים שעד אז לא הצליח להכריע. הקיסר נתרצה ואף שלח את נחום חזרה לארץ ישראל עם מתנות.

בטחון בהווה

בחסידות מוסבר שנחום איש גם זו היה מלומד בניסים, כולל הנס הזה, בגלל מדת בטחונו בה’. בניגוד לאמונה בכך שכל מה שה’ עושה בסופו של דבר (כלומר, בעתיד) יתגלה שהיה לטובה, הבטחון מגלה צפיה ואף דרישה בנפש שטובת ה’ תופיע כאן ועכשיו, ברגע ההווה, באופן שהרבי מליובאוויטש מכנה “הטוב הנראה והנגלה”. הבטחון מניח מראש שחפץ ה’ בנו, ושהמציאות משתוקקת בתוכה להתמסר לטוב ולגלותו. לפיכך, כל מניעה או עיכוב בגילוי הטוב הנם חיצוניים לחלוטין ובתוספת בטחון ניתן להתגבר עליהם. אמנם, כפי שנסביר באחד המאמרים הבאים, בטחונו של נחום איש גם זו הוא דוגמא לבטחון סביל (פסיבי) שכן נחום בעצמו לא יכול היה למצוא את הנוסחא שתאפשר לטובת ה’ להתגלות עת עמד לפני הקיסר, ונזקק היה לפעולת שמים בדמות אליהו הנביא עם עצתו הפלאית. ובכל זאת, המשך עמידתו בבטחון, בבחינת צפיה להתגלות הטוב, היא שהביאה את העצה הפלאית בדמות אליהו. בקיצור, האמונה מכוונת בעיקרה כלפי העתיד – אנו מאמינים במה שעתיד להיות, ואילו הבטחון פועל על ההווה, או כפי שנראה במאמרים הבאים: הבטחון פועל להחדיר את חזון האמונה לתוך המציאות בהווה.

ובטוב העולם נידון

והנה, בסיפורו של נחום החומר (העפר) עצמו מתמסר. כמו נחום, הוא אינו נכנע לחולשתו הטבעית אלא מגלה סגולות נסתרות שבכוחן לשנות את המציאות. זיהוי העפר עם אברהם אבינו הנו בעל משמעות פנימית. אברהם אמר על עצמו “ואנכי עפר ואפר”. עפר הנו החלק השפל ביותר של המציאות, ועל כן הוא המגלה לנו (כפי שהוסבר במאמר הראשון בסדרה) כיצד זוכים במדת הבטחון, ב”כח לעשות חיל”. על האדם להכיר בכך שבגלל הזדהותו עם נפשו הבהמית (אם הישות או האגו שלו) – כוחו כ”עפר ואפר”. זהו מצבו הטבעי, הראשוני. על האדם כביכול להחליף זהות: לחפש את נפשו האלקית, את ה”חלק אלוק ממעל” שיש בו, ולהזדהות עמה. בטחון הוא תוצר של הזדהות האדם עם נפשו האלקית – בחינת ה”אנכי” העליון שבו. הזדהות זו, והבטחון שבא עמה, בכוחם להכריע את המציאות לכף זכות ועל ידי כך לגרום לה להיות טובה ממש – גם זו לטובה. רמז לדבר, שהביטוי גם זו לטובה עולה בדיוק כתוצאת הכפלת האותיות של המלה “טוב” זו בזו, כלומר ט פעמים ו פעמים ב!

בטחון בגאולה

סיפורו של נחום אירע בזמן בו עדיין בית המקדש על מכונו והשכינה נוכחת במציאות. למרות שדרך המלך בעבודת ה’ בזמן הגלות היא האמונה, כפי שראינו במאמר הקודם ביחס לרבי עקיבא, יחידי סגולה המשיכו לדבוק במדת הבטחון, ואפילו בטחון פעיל, גם לאחר החורבן. כזה היה למשל רבי שמעון בר יוחאי, “זה המרגיז [מתוך בטחונו] ממלכות”. אולם, ככל שהגאולה קרבה ובאה, עודד אותנו הבעל שם טוב הק’ ללמוד מחדש את דרכו של נחום איש גם זו, כי הבטחון והגאולה הולכים בד בבד ובשיאה מאיר אורו של משיח, איש אשר מביא את הבטחון בה’ ואת גילוי הטוב הגנוז בתוך המציאות לשיא. גם האמונה – הצופה לעתיד עוד יותר טוב – לעולם עומדת, והיא המעמידה חזון להמשך התעלות עד אין סוף.