בינוניות הגלות

פרק ד, משנה טו

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוֹרֵי הַצַּדִּיקִים.

פירש הרע"ב בפירושו השני: "אין לנו בזמן הגלות לא משלוה והשקט שרגיל הקב"ה לתת לרשעים כדי לטרדן מן העולם הבא, ואף לא מן היסורים המיוחדים לצדיקים שהן יסורים של אהבה שאין בהן בטול תורה. כלומר יצאנו מכלל רשעים, שאין לנו השלוה שיש לרשעים, ולכלל צדיקים לא הגענו, שהיסורים שלנו אינן של אהבה כיסורי הצדיקים". נמצא שבזמן הגלות כולנו 'בינונים', שהרי מכלל רשעים יצאנו ולכלל צדיקים לא הגענו! קושי הגלות מוציא אותנו מכלל רשעים – בגלות אין לנו רוחב-דעת לחטוא מרצון – וגם לא נותן לנו לעבוד את ה' כדבעי כצדיקים.

כשם שעיקר קיום המצות (וגם העברות) הוא בארץ ישראל דוקא (לא בגלות), כך עיקר גדר צדיק ורשע הוא בארץ ישראל. בארץ ישראל יש 'קיצוניות' (כמו שרואים במוחש גם בימינו – ימין קיצוני לעומת שמאל קיצוני), מה שאין כן בחו"ל.

בגלות הכל 'פרווה', לא בשרי ולא חלבי, הכל פושר – מים פושרים, לא חמים ולא קרים (כולל תורת חו"ל, "אין מים אלא תורה").

כפי שמביא הרע"ב, "יסורין של אהבה" הם יסורים "שאין בהן בטול תורה". ביסורי הגלות יש בטול תורה, בטול הוראה ברורה, הכל בגדר ספק וספק ספיקא. אלו יסורים של יראה (יראת הספק) ולא יסורים של אהבה (אהבת הודאי).

בגלות אין לרשעים שלוה והשקט (כמו שהיו להם לפני שגלינו מארצנו, כמתואר היטב בשירת האזינו), וממילא אינם רשעים באמת.

בגלות הכל חלום – "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". בחלום הכל רק נדמה, אינו באמת. רק נדמה שפלוני צדיק ואלמוני רשע, אך אין זו מציאות אמתית כלל וכלל.

הגלות מעגלת פינות

מכל זה אפשר להבין שתכלית הגלות, הפיזור של עם ישראל בין העמים, היא להגיע לשויון ולאחדות!

הגלות אמורה להחליק את כל ה'שפיצים' שיש בעם ישראל. וכן מבואר בחסידות, שהגלות מביאה אותנו לשפלות (איני צדיק ואיני רשע, אז מה אני? גארנישט!) והשפלות מביאה אותנו לאחדות ("סדנא דארעא חד הוא"), ואז ראוים אנו להגאל – "זכו [לא להיות צדיקים ולא להיות רשעים] אחישנה" – אחזיר לכם את החושים שלכם, יב החושים של יב שבטי י-ה, יב גבולי אלכסון, ללא שום שפיץ (קצה-קיצונית) כלל, רק חיבורים בין יהודים הנעשים ע"י הסתכלות באין (סוד האלכסון). האין הופך את הגבול לגיבול, תחלת תהליך לישת העיסה, וכתיאור יצירת אדם הראשון – "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר הוי' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה גו'", "לענין ברייתו של אדם העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר ונברא האדם כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה אף כאן 'והשקה' ואח"כ 'וייצר'".

הגלות, עם כל הפיזור שלה, מגבשת-מגבלת את עם ישראל להיות עם אחד, על כל גווניו-גבוליו-אלכסוניו, להיות כולנו בינונים (מציאות שלא היתה ולא נבראה), וד"ל (כאשר תכלית הפיזור היא קיום מצות צדקה – "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים", ר"ת נפל, "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי", וד"ל).