בשבע עיניים – בלק

פרשת בלק יום ראשון – מי אתה בלעם?

“וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ”. מיהו בלעם? לאיזה עם הוא שייך? נראה שהוא לא משתייך לשום עם ואומה, כמו שחז”ל דרשו את שמו: בלעם – בְּלֹא עַם. הוא האיש הבודד, המומחה הנודד הבין-לאומי שכולם רוצים לשכור את שירותיו (בתשלום מכובד!).

בלעם בגימטריא בְּלִיַּעַל (כמו”בן בליעל” ו”איש בליעל”). מהו בליעל? יש מפרשים: בלי עול, אדם שאין לו מחויבות לשום דבר. אדם שמשתייך לאומה מסוימת, יש לו עול מסוים – הוא מרגיש מחויב-שייך למערכת כלשהי של מסורת-אמונות-חברה וכו’. בפנימיות, לכל אומה יש שורש רוחני – בלשון חז”ל: שר האומה, שהוא עצמו כפוף לה’, וכך אפילו לאומה השפלה ביותר יש קשר רחוק ל”עול מלכות שמים”. אבל בלעם, מתבונן מהצד… לא שייך לשום דבר.

פירוש נוסף למלה *בליעל* הוא בלי תועלת. לכל אומה ולשון יש תפקיד בעולם, תועלת שהיא מופקדת עליה. אך מי שאינו שייך לשום עם אין בו תועלת.

[לפי מעין גנים]

פרשת בלק יום שני – מי אתה בלעם 2

בלעם מול משה רבינו, “זה לעומת זה עשה האלהים”. משה רבינו מנחיל דעת אלקים לכל ישראל, ספירת הדעת כוללת את כל מדות הלב ומחדירה בתוכם מודעות לאלוקות. ואילו בלעם, שאומר על עצמו “יודע דעת עליון”, קשור לדעת של הקליפה (ולפי האר”י: בלעם בן בעור קשור לבלע בן בעור, ממלכי אדום הקדומים, שכנגד ספירת הדעת).

כלומר, יש מדות רעות, גסות ובלתי מתוקנות, והדעת של הקליפה היא השורש של המדות הללו, תמצית הרוע שבהם. לא רק תאוות ודחפים, אלא רוע עם מודעות, כמו בלעם החכם (להרע).

יש קליפות שניתן לברר ולהעלות, וכך את המדות הפרטיות של האומות ניתן להעלות לקודש, אבל כשמגיעים לדעת, תמצית הרוע – אין תקנה אלא לאבד. כך אומר בלעם עצמו על עמלק: “ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד” – שבעת עמי כנען הם כנגד שבע המדות הרעות, ואילו עמלק הוא הדעת של הרוע.

על הקשר בין בלעם לעמלק רמזו המקובלים שסוף שמו של בלעם הוא התחלת שמו של עמלק, וכאשר כותבים אותם זה מעל זה ניתן לחלק כל מלה באמצע ולקרוא מלמעלה למטה, כך:

פרשת בלק יום שלישי – מי אתה בלעם 3

ראינו שבלעם אינו שייך לשום עם, “בלא עם”, מרגיש ‘משוחרר’ מהזדהות עם אומה מסוימת. אבל יותר מזה: הוא שולל באופן עקרוני את המציאות של כל עם באשר הוא, בלעם – בַּל עָם. אוניברסליות קיצונית הרוצה למחוק את סעיף הלאום מתעודת הזהות. כל אדם הוא ‘אזרח כדור הארץ’ וזהו.

יותר מכל, בלעם מתנגד לעם ישראל, “העם” בה”א הידיעה, העם הנבחר. לכל עם יש יחוד, אבל עם ישראל הוא הכי יחודי, שהרי ה’ “בחר בנו [כעם] מכל העמים”. כל בני האדם מכל העמים נמצאים בסוף באותו מישור, אבל עם ישראל במישור אחר, כמו שיאמר בלעם “הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”. את הלאומיות הזו, בלעם לא יכול לסבול, ולכן הוא מלא שנאה ותאווה לקללם.

אך בסוף בלעם מתפעל כל-כך מהבדידות היחודית של ישראל עד שהוא רוצה להצטרף אליהם: “הן עם לבדד ישכון… תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו”.

באמת, גם לעם ישראל יש תכונה בין-לאומית, אוניברסליות טובה. מצד אחד הוא “עם לבדד ישכון”, אבל דוקא משום כך הוא פונה ממקומו המיוחד לכל בני האדם ומתקן את כולם, אפילו את בלעם.

פרשת בלק יום רביעי– רגע של כעס

מה היה כוחו של בלעם לקלל? אומרים חז”ל: בלעם ידע לזהות את הרגע שבו הקב”ה כועס, כמו שכתוב “כי רגע באפו”, “ואל זועם בכל יום”. אחת התכונות של בלעם היא “עין רעה” – יש לו עין שמסוגלת לראות נקודה של שלילה וחסרון בכל דבר. והרי תמיד יש נקודה חסרה כלשהי, כמו ‘הכתם העיור’ בשדה הראיה.

כמה הוא אותו ‘רגע’ של כעס? הגמרא אומרת מספר מסוים, והוא יוצא בקירוב 1/23 של שניה. היום אנו יודעים שזהו הזמן המינימלי שחוש הראיה שלנו תופס כיחידה עצמאית, לכן כדי ליצור אשליה של תנועה בסרט צריך קצב של 24 תמונות בשניה לפחות. כך אפשר לתפוס את מציאות העולם בכללו כמו תמונות למראית עין, אבל בין התמונות נמצא רקע שחור שאין בו כלום. בלעם מצליח לעצור את הסרט ולתפוס את השחור שמאחורי המציאות, את הרִיק המפחיד מאחורי היש.

אבל הפעם בלעם לא הצליח, כי בכל הימים שהוא ניסה לקלל את ישראל הקב”ה לא כעס אפילו לרגע אחד, כמו שמודה בלעם “מה אזעום לא זעם ה'”. כלומר, ה’ גילה את הקשר העצמי לעם ישראל, וגילה שמאחורי רצף התמונות של העולם לא נמצא ריק שחור, אלא דוקא אור אלוקי מלא אהבה.

[הממד הפנימי]

פרשת בלק יום חמישי – בלי נחש

“כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל”. מפרש רש”י: “כי לא נחש ביעקב, כי ראויים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים. כעת יאמר ליעקב וגו’, עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם [המלאכים ישאלו את ישראל!] מה פעל אל”.

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? כדי להגיע למדרגה הזו, שאנחנו למעלה מהמלאכים, צריך להשתחרר ולהישמר מכל מיני אמונות טפלות של ניחושים וקסמים. במקום אמונה טפלה – רק אמונה טהורה בה’.

הביטוי “מַה פָּעַל” הוא פנינה חשבונית: מה כפול 4 = פעל, זהו יחס מושלם של 1 ל-4 (המופיע בעוד מושגים בתורה). ה-4 רומז לשם הוי’ בן ארבע אותיות, ולארבעת העולמות היסודיים. מה = אדם, תפקידו של האדם להחדיר את המודעות לה’ בכל הבריאה.

“מה פעל” מופיע עוד פעם אחת בכל התנ”ך: “צַדִּיק מַה פָּעָל”. הצדיק מגלה “מה פעל אל”, בדיוק כמו התיאור שהמלאכים שואלים את ישראל “מה פעל אל” (והרי “עמך כולם צדיקים”, כל נשמות ישראל).

[מהתוועדות כ”ה תשרי תשע”ג]

פרשת בלק יום שישי – יעקב וישראל

“מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל”. בפרשה מוזכרים השמות יעקב וישראל פעמים רבות (אתם מוזמנים לספור). בלק ובלעם מתלבטים איזה שם יותר ‘עצמי’, והם מקפידים להשתמש בשני השמות.

בפשטות, יעקב מבטא דרגה נמוכה יותר מישראל. יעקב על שם העקב (“וידו אוחזת בעקב עשו”), וישראל אותיות לי ראש. יעקב נקרא כך מתחילה, אך לאחר שניצח את שרו של עשו קיבל את שם המעלה ישראל, “כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”.

כלומר, יעקב הוא מדרגת ה’בינוני’, האדם המצוי הנמצא במאבק מתמיד עם יצרו (המנסה לנשוך אותו בעקב כמו הנחש), ואילו ישראל הוא מדרגת הצדיק שכבר ניצח את היצר הרע.

אך יש עוד שתי דרגות: דרגת ‘ישראל’ גבוהה יותר שייכת גם לחוטאים, שהרי “לא ראה עמל בישראל” – “ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא”. זהו קשר עצמי לה’, המאפשר גם למי שנטה מדרך התורה לעשות תשובה (ליישר את דרכיו, ישראל).

ועוד למעלה מזה, יש דרגה גבוהה של ‘יעקב’, לא רק קשר לה’ אלא הזדהות מלאה אתו, עד שגם רשע-גמור הנמצא למטה בעקב, הריהו בסופו-של-דבר חלק מה’, י-עקב הארה של י בתוך עקב.

[מעין גנים]

פרשת בלק יום שבת – קנאות קדושה

“וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ…”.

לפי אחת הדעות בגמרא, פינחס הגיע למשה רבינו ואמר לו: הרי אתה למדת אותנו שבמקרה כזה “קנאין פוגעים בו”! ומשה השיב: מי שהקריא את האיגרת הוא יקיים אותה… משה לא אומר לפינחס לקום ולעשות, כי זו “הלכה ואין מורין כן” – הרב לא יכול לומר לשואל תשובה מפורשת, והשואל יכול לפעול רק מכוח עצמו, בקנאוּת הבוערת בקרבו (מקסימום לקבל ‘אור ירוק’ מהרב).

המניע של פינחס הוא הדאגה לישראל, כמו אהרן הכהן הגדול, שמוזכר כאן שאוהב את ישראל בלי גבול. פינחס רואה את המצב הנואש של המגיפה המשתוללת בגלל נגע ההתבוללות והעבודה-הזרה, לנוכח אזלת-יד של המנהיגים, וכדי להציל את הכלל הוא פוגע ביחיד שגורר את כולם לחטוא. ההלכה שמאפשרת לפגוע במקרה כזה (בתנאים מיוחדים!) היא הלכה שלא נובעת ישירות מהתורה – ולכן משה רבינו, נותן התורה, אינו יכול לומר אותה – אלא מגיעה מהדרגה העליונה של ישראל, “ישראל קדמו לתורה”! כך פינחס ‘עוקף’ את משה ופועל מכח ההזדהות עם הדרגה הזו, עצם נקודת היהדות (לאחר שמשה עצמו מסכים אתו).

[עץ פרי]