מכון גל עיני
נכתב עלידי
פרשת חקת יום ראשון – מדור לדור
בפרשת חקת מתרחש המעבר בין דור המדבר לדור שיבואו לארץ, ושלשת המנהיגים מפנים את מקומם: מרים הנביאה מתה, אהרן הכהן מת, ועל משה רבינו נגזרה מיתה.
אבל התורה מקדימה רפואה למכה, וזו פרשת פרה אדומה, טהרה מטומאת מת באפר הפרה (שימו לב שבמלה רפואה יש אותיות פרה ואותיות אפר). זו בשורה גדולה: יש דרך להתגבר על המות והטומאה שבעקבותיו. יש חיים גם אחרי מות המנהיגים הגדולים (דור הנפילים), יש דור חדש שממשיך בחיים.
הרפואה למכת המות היא סוד הפריון: מי שמת הותיר אחריו זרע חי (וכך גם הוא נחשב חי). ידוע שפרה היא מלשון “פרו ורבו”, ואדֻמה מלשון אדם (שנקרא כך כי נוצר “עפר מן האדמה [האדומה]”) – ואם כן פרה אדומה היא פריה ורביה של האדם על פני האדמה. גם המושגים אפר והזיה מסמלים זרע (כמו הפריית צמחים על ידי אבק).
“דור הולך ודור בא” והמעבר ביניהם לא פשוט. לכל דור יש את הסגנון שלו, הדרך בעבודת ה’ המתאימה לו. איך אפשר לעבור בשלום מדרך אחת לאחרת, ‘להשליך’ במידה מסוימת את מה שהיה ולהתחיל משהו חדש? גם כאן, המפתח הוא בפרה האדומה: סוד הטהרה של הפרה האדומה הוא באפר-עפר הרומז למדת השפלות בנפש – כמו שאמרו חז”ל שבזכות דברי אברהם אבינו “ואנכי עפר ואפר” זכו בניו לאפר פרה אדומה. השפלות מאפשרת מעבר ‘חלק’ מדרך לדרך, כיון שהאדם לא ‘נעול’ על סגנון מסוים ועל תדמית מסוימת של עצמו. השפלות כעפר הופכת למצע שמתוכו יצמח המנהיג של הדור הבא, “צמח שמו ומתחתיו יצמח”.
[לפי מעין גנים]
פרשת חקת יום שני – סוד הפרה
הפרה האדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים (כמו המזה את האפר). זהו סודה העמוק שעליו אמר החכם מכל אדם “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”.
מפרש הבעל שם טוב: “זהו ענין הגבהות. שהיצר הרע אומר לו, אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו. ועל כן צריך שיגבה לבו בדרכי ה’… שצריך לומר עלי העולם עומד… ואם כן על-ידי גבהות זה יטהר ויקרב את עצמו להשם יתברך כשיעשה העובדא של תורה או תפילה או מצוה”. כלומר, טומאת המת היא מצב של חדלון וחוסר-מעש, כשאדם נרפה ואדיש, אבל יש לו תירוצים שונים: מי אני ומה אני שאפעל… לכן צריך ‘גבהוּת’, אמביציה ובטחון עצמי חיובי: בוודאי שאני אעשה, אני יכול לתקן את כל העולם! זו הפרה האדומה, תמצית של חיים תוססים, שמטהרת טמאים.
אבל אותה תחושה עצמה יכולה לטמא טהורים, כדברי הבעל שם טוב: “ואחר כך, בעת העובדא שעושה… צריך להשמר מכל צד גבהות, וישפיל את עצמו לפני השם-יתברך ולפני כל. וזהו קטנוּת שבקדושה, שלא ידומה לו שהוא גדול מחברו כשיראה שהם אינם עושים עובדא זו… ואז הגבהות מטמא טהורים ח”ו”. כלומר, לאחר קיום המעשה הטוב, צריך להסיר את תחושת הגבהות ולהיות רק בשפלות וקטנות. אם לא, נופלים לגאוה וסיפוק-עצמי, מה שיקלקל את כל המצוה – מטמא טהורים.
בהמשך לזה, יש צדיקים שאינם נחים לרגע, כל הזמן שואפים ליותר, ולכן הם תמיד בתנועה נפשית של “ויגבה לבו בדרכי הוי'”, בטחון עצמי לקום ולעשות. אבל גם השפלות נמצאת אצלם כל הזמן, שהרי אין להם רגע של סיפוק עצמי, והם בטוחים ש”עוד לא עשיתי כלום”…
[הממד הפנימי]
פרשת חקת יום שלישי – המרדנים
משה רבינו ואהרן הכהן הכו בסלע, ולכן לא נכנסו לארץ. נשים לב לדברי משה רבינו לישראל “שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים”, מורים פירושו ממרים-מרדנים, סרבנים (וכן הרמב”ם מפרש שעיקר החטא נעוץ במלה “המרים”). המבחן הוא איך להתייחס לרוח המרדנות של הדור הצעיר.
דבר ראשון, האם לדבר או להכות. הבאר היתה בזכות מרים הנביאה, היא פּוּעָה המיילדת, שהיתה פּוֹעָה ומרגיעה את התינוקות – מריָם ידעה לדבר אל המֹרִים. כשמרים מתה משה צריך להחזיר את הבאר, אך במקום להסביר-לְבַאֵר (כמו באר) הוא מכה בכוח. עם הדור הצעיר והחופשי הזה – בן המדבר ולא יוצאי העבדות במצרים – אי אפשר לדבר במכות.
יותר מזה: האם אתה אוהב את המרדנות? משה רבינו, נותן התורה, אינו אוהב את המורים-המורדים. אבל כדי להיכנס לארץ ישראל צריך מנהיג שאוהב את כולם, גם את המורדים הסוררים. יתירה מזו: המנהיג לא אוהב אפילו את המורדים, אלא אוהב אותם במיוחד. כי רוח המרדנות שלהם מעידה על עזות חיובית, על יכולת למרוד במוסכמות ולהפוך את העולם. רק צריכים שהמרדנות הזו תתהפך לטובה, ואז המרדנים יהיו שרי הצבא של המלך המשיח. על המרדנים הטובים נאמר “הוי עז כנמר”, נמר לשון מר (והנון נוספת כמו בהרבה מקומות), כמו “שמעו נא המרים”. “שמעו נא המרים” נוטריקון “שמעו הנמרים”…
[לפי מעין גנים]
פרשת חקת יום רביעי – המלאך
בני ישראל שולחים מסר למלך אדום ובו מסופר “וַנִּצְעַק אֶל ה’ וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם”. והנה בהגדה של פסח אנחנו אומרים שה’ הוציאנו ממצרים “לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו”. ידוע גם שמשה רמוז במלים “לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי השליח” – מלאך שרף השליח ר”ת משה – לומר שלא על ידי משה! ולכאורה זה נראה ממש הפוך ממה שכתוב כאן שה’ שלח מלאך להוציאנו.
אכן, רש”י מפרש “וישלח מלאך, זה משה”. כלומר, לא היה אף מלאך רוחני, לא מיכאל ולא גבריאל, אבל כן היה משה רבינו, בשר ודם. ובכל זאת, הרי בהגדה מודגש שרק הקב”ה “בכבודו ובעצמו” הוציא אותנו, “אני ה’, אני הוא ולא אחר” – איך זה מסתדר עם משה-המלאך המוציא ממצרים?
אלא שאחרי ששוללים לגמרי את משה, חוזרים ומגלים שמשה בטל לגמרי לה’ ולכן הוא השליח המושלם שמייצג את המשלח במאה אחוז. לכן מצד אחד, שמו של משה לא נזכר בהגדה של פסח, כי די לומר שה’ הוציא אותנו ממצרים, וגם הרמז ה’שקוף’ אומר לא על ידי מלאך-שרף-השליח – ומצד שני המלים “אני הוי’ הוא הוא ולא אחר“בגימטריא אני משה, כאן נמצא משה בהגדה. זהו הסוד של “לא כן עבדי משה”, קודם הוא “לא”, לא נמצא כאן בכלל, ואחר כך הוא “כן” נמצא בהעלם בתוך ה’.
[לפי סודות מן הסדר]
פרשת חקת יום חמישי – מלחמת חורמה
“וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה’ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה”.
פרשיה קצרה זו מזכירה את חטא המעפילים שאחרי חטא המרגלים (בפרשת שלח). “דרך האתרים” היא דרך המרגלים שתרו את הארץ, גם המרגלים התחילו את מסעם בנגב ששם יושב עמלק (“עמלק יושב בארץ הנגב”). במעפילים הסיום היה “וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”, ואילו כאן נראה שזהו אותו מקום, חרמה, אבל עכשיו ישראל החרימו את הכנענים.
למדנו שחטא המעפילים היה העזה שלילית של “כוחי ועצם ידי” (הפוך מחטא המרגלים). ומה קורה עכשיו? מצד אחד, יש דמיון ביציאה הנועזת למלחמה, וגם כאן לא מוזכר משה רבינו (ונראה שיוצאים בלעדיו)! אבל ההבדל מהותי: כאן יש תחושת מרירות והכרח, האם שוב נישאר במדבר? ומתוך כך, לא “כוחי ועוצם ידי” אלא זעקה עמוקה אל ה’ שיושיענו, תוך סילוק כל נגיעה אישית “והחרמתי אתהם ואת עריהם” – חרם שאין ממנו כל הנאה. ועוד, המעפילים נלחמו לצורך עצמם, ואילו כאן המלחמה היא להציל את השבי, מסירות נפש לפדיון שבויים! ואז מגיע המענה בסגנון נדיר “וישמע ה’ בקול ישראל”, כי ה’ שומע לקוראים אליו באמת.
[‘חטא המרגלים ותשובתו’ בספר רוחו של משיח]
פרשת חקת יום שישי – שירת הבאר
“אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ”. שלש מתנות טובות היו לישראל במדבר, ובשלושתן עוסקת הפרשה: המן שירד בזכות משה רבינו, ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן הכהן, והבאר שהיתה בזכות מרים הנביאה.
בהזדהות עם מרים, כל ישראל הם כמו אשה ביחס לקב”ה. זהו סוד הבאר העולה ונובעת מלמטה, “עלי באר” (בלשון הקבלה “מיין נוקבין”), לעומת המן וענני הכבוד שבאים מלמעלה. לכן “אז ישיר ישראל”, זו לא השירה של משה רבינו – כמו “אז ישיר משה” – אלא של ישראל דוקא (כמו שראינו אתמול במלחמת חרמה שישראל יוצאים למלחמה ומשה אינו מוזכר).
במקביל לבאר העולה, יש ירידה של השפעה מלמעלה (“מיין דכורין” בלשון הקבלה), כמו שרמוז במלים “עלי באר עֱנוּ לה”, מענה לעליית הבאר, וכן בהמשך “בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים… בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם”, מטֵה המוביל מים לבאר).
המן, העננים והבאר הם שלשת הדברים שאיש מחויב לאשתו לפי התורה: שְאֵר (מזונות), כסות ועונָה. המן הוא השאר-מזון, ענני הכבוד הם הכסות, והבאר היא העונה (“ענו לה”) – המפגש והיחוד הפנימי בין האיש והאשה, נשמות ישראל והקב”ה.
[יין משמח ח”ה עמ’ קמד]
פרשת חקת יום שבת – מלכות החשבון
“בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן”. כדי להכנס לארץ ישראל משה רבינו וישראל צריכים להכניע את סיחון מלך חשבון. המושג חשבון מתייחס גם לחכמת המתמטיקה והמספרים, ולכן “בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן” רומז לעיון בחכמת החשבון בתוך התורה, גימטריא.
המתמטיקה מכונה “מלכת המדעים”, וכל מדעי הטבע מדברים בשפה הזו, והנה מתברר שגם התורה מדברת בשפה מתמטית. רבים מגדולי ישראל במשך הדורות עסקו בתופעות חשבוניות בתורה, למשל בעלי המסורה, הרוקח, בעל הטורים, האר”י הקדוש, הגר”א ועוד. במיוחד בדורות האחרונים, אנו זוכים לגילוי מעיינות החכמה בתחום זה, כמו בתגליות החשובות של דילוגי אותיות ומספרים צורניים בתורה – חכמה פרה-ורבה בע”ה (כנזכר ב’ראשון’ על פרה אדמה – פרה ורבה).
בספרי הקבלה מבואר שהחשבון הוא הרובד האחרון, הנמוך ביותר, מתוך המשמעויות של מלה ועניין בתורה. דווקא מפני שזהו הרובד התחתון, יש בו כח לדבר אלינו ולהתחבר לעולם העשיה, כמו ספירת המלכות התחתונה-האחרונה במערכת הספירות (השייכת לעולם העשיה). הרובד האחרון-הנמוך שייך לעולם העשיה, יש משהו נסתר, כמו שהאלוקות נעלמת בעולם העשיה (“אף עשיתיו”), וכך ממד הגימטריא בתורה נראה במבט ראשון נטול משמעות. מלכות החשבון (חשבון היא עיר המלכות של סיחון, ונזכרת ב’שביעי’ של הפרשה, כנגד ספירת המלכות השביעית). המדה הפנימית של המלכות היא השפלות, לכן מי שעוסק הרבה בחכמת החשבון של התורה צריך להיות בתכלית השפלות.
[ראו בהקדמה לספר ‘עיניך ברכות בחשבון’]
