חֻקת התורה בימינו

פרה אדומה – כללות התורה

בפרה אדומה נאמר “זאת חֻקת התורה” והדבר אומר דרשני – מה כה כללי בה? הסברים רבים יש ליסוד הכלל-תורני בפרה אדומה, ונתיחס לשנים מהם:

פרה אדומה היא דוגמה מובהקת ל”חק”, מצוה שאין לה טעם מובן בשכל, בניגוד ל”משפטים” ו”עדות” שהאדם מבינן מעצמו וטעמן מתקבל על דעתו. דווקא החק הוא “חֻקת התורה”, משום שאת כל המצוות יש לקיים בבטול שלמעלה מטעם ודעת לרצון ה’ ולא מתוך ההזדהות השכלית. גם את המצוות שנדמה שטעמן מובן יש לקיים בשל צו ה’ בלבד (והטעם נועד רק לתת ‘טעם טוב’ – כוונה פנימית המרחיבה את הלב לקיום המצוה בשמחה).

ועוד, הבעש”ט הסביר[2] שפרה אדומה רומזת לכלל הגדול בכל דרך עבודת ה’ ובעשית כל מצוה: העקרון התמוה בפרה האדומה (עיקר ה’חק’), שאפרה “מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים”[3], מלמד כיצד להשתמש בגבהות וגאוה בעבודת ה’. על מנת שהאדם יתנער מחוסר המעש שלו ויקום לעבוד את ה’ ולקיים מצוות עליו להתגאות מעט בלבו, לחוש שיש בכחו לעבוד את ה’ וכי עליו מוטלת האחריות לפעול. גבהות זו, בסוד “ויגבה לבו בדרכי הוי'”[4], מטהרת את האדם מטומאת חוסר המעש שלו – חוסר המעש הוא טומאת מת, אבי אבות הטומאה (וכך בשינה, אחת מששים במיתה, משרה חוסר המעש טומאה על ידי האדם). אכן, מיד לאחר שהחל האדם לפעול עליו להשפיל את עצמו – אז כל שמץ גאוה והחזקת טובה לעצמו יהיו בעוכריו ויפילו אותו לטומאה. הגאוה מטמאת את הטהורים – הפעילים – ומשחיתה אותם, וסופה להחזירם לטומאת חוסר המעש ב’מנוחה על זרי הדפנה’ המפסיקה כל התקדמות רצויה.

ועוד, בפרה אדומה, מעבר לחקת כל המצוות, קיים יסוד התשובה שמעל התורה והמצוות. פרה אדומה מלמדת מחד שניתן לשוב מטומאת המת (שנפל ונשבר עד שנעשה פטור מהמצוות), לחזור וליטול יוזמה לתקן ולפעול. ולאידך היא מזהירה שגם על החי והטהור להיות “כל ימיו בתשובה”[5] ובזהירות מגאוה, שאם לא כן הוא עתיד בוודאות ליפול מכל מעשיו, להשחת ולמות.

הזמן ל”חֻקת התורה”

בימינו ניתן לפרש את המושג “חֻקת התורה” בעוד צורה – יש במצות פרה אדומה קריאה לעבור מקיום המצוות הפרטי לחיי ציבור שמונהגים לפי “חקת התורה”, להקמת מדינת תורה והלכה. ובצורה קונקרטית – להפוך את מדינת היהודים ממדינה המאפשרת לפרט לקיים בתוכה מצוות למדינה יהודית שחוקת היסוד שלה היא התורה, הקובעת ומכתיבה את כל סדרי החוק והחיים. מצות פרה אדומה – שיש לה אופי משיחי-מלכותי מובהק (כנלמד מכך שאת הפרה האדומה הראשונה עשה משה רבינו ואת העשירית יעשה מלך המשיח[6]) – מלמדת על הכורח הקיומי במעבר לחיים לפי “חֻקת התורה”, על סכנותיו ועל דרך לעשותו כראוי:

בדברי הבעש”ט על הפרה האדומה הוא מביא ומסביר מדרש לפיו קרח חלק על משה לאור סוד הפרה האדומה. קרח, שטען על הגדולה שנטלו משה ואהרן לעצמם, שגה וחשב שההגבהה והמלכותיות של משה מופרזות – כגאוה שאחר עשית המצוה, אחר ההתנשאות שנדרשה למתן התורה על ידי משה – ודרש שמשה יחדל להגביה את עצמו על העם. מחלוקת קרח עם משה ואהרן היתה בעצם מחלוקת שבין הדמוקרטיה – טענת “כי כל העדה כֻלם קדֹשים ובתוכם הוי’ ומדוע תתנשאו על קהל הוי'”[7] – לדרך התורה, הדורשת העמדת מלך ומנהיגות תורנית השולטת בעם הקדוש.

מעבר ל”חֻקת התורה” דורש הגבהה והתלבשות בגאוה מצד צבור תופסי התורה – מעבר מעמדת המציע את התורה ומטעים אותה בטוב טעם ודעת לצבור הרחב, השוקל ובוחר באופן דמוקרטי אם לקיימה תוך הסתמכות על שיקול דעתו (“כי כל העדה כֻלם קדֹשים”, כדברי קרח), לעמדה המגביהה את איש התורה מעל הצבור כמנהיג ומחוקק המוביל את הצבור בדרך התורה לא בבחירה שלפי טעמם ודעתם, אלא באורח מלכותי המבטל את רצונם לחוקי ה’.

כמובן, הגבהה זו דורשת שיקול דעת עצום הנלמד ממצות פרה – ‘חוש’ נכון ומדויק בנטילת אחריות המטהרת מטומאת הבטלנות וההזנחה מחד, תוך הידיעה כיצד לא להפריז חלילה בהגבהה זו. החשש מגאוה משחיתה הוא מקור הפחד מפני “מדינת הלכה” – שהרי כבר התקיימה בישראל מלכות כזו, והיא הושחתה – חשש מפני השתררות תופסי התורה על כלל הצבור תוך ניצול התורה לגאוה אישית, מתיחת בקורת והתנשאות רעה על פני כל עם הקדש. כדי לקיים כראוי מדינה תורה יש לזכור שכל הגבהה ופניה אישית מטמאת את הטהורים, ועל המלך התורני לחיות בתודעת “כל ימיו בתשובה”.

הקשר לארץ – למעלה מטעם ודעת

ונקודה נוספת: יסוד החוק העל-שכלי שבפרה, למעלה מכל הזדהות והבנה, הכרחי כדי לזכות לארץ ישראל. בפרשתנו נגזר שמשה לא יכנס לארץ, ובחסידות מוסבר שהדבר נובע מכך שהקשר של משה לארץ ישראל אינו כה קיומי – יש לו חיים גם ללא ארץ ישראל. חז”ל[8] דרשו כי משה נתאוה להכנס לארץ על מנת לקיים את המצוות התלויות בה – משה ידע את טעמי כל המצוות (כולל טעם פרה, שנתגלה רק לו[9]), ולכן חש אהבה עמוקה לארץ בה ניתן לקיים מצוות אלו, הרגיש בקדושתה ורצה להכנס אליה. ברצון משה יש פניה דקה ונעלית ביותר – רצון לנחול את הארץ תוך הכרה במעלתה ובתועלתה לאדם, ולא תוך חוית זיקה על-שכלית הגורסת שללא הארץ אין כל קיום וחיים.

לעומת משה רבינו, דוד המלך חש שללא ארץ ישראל עצמה אין לו כל קיום. כשדוד מגורש מהארץ הוא אומר “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת הוי’ באמֹר אלי לך עבֹד אלהים אחרים”[10]. זו זיקה שלמעלה מטעם ודעת אל הארץ, ורק מכחה ניתן לנחול את הארץ. [בעומק, הזיקה שלמעלה מטעם ודעת לארץ היא יסוד התשובה – וכידוע שפשט המושג תשובה בתנ”ך הוא שיבה לארץ. משה לא נכנס לארץ בשל כעסו על חטאי ישראל ואמירתו “שמעו נא המֹרים”[11] – מי שרוצה להכנס לארץ כדי לקיים את מצוותיה חש שלחוטא אין מקום בארץ. רק דוד חש כיצד ישראל הם “גוי אחד בארץ”[12] – מחדירים את ה”אחד”, את אחדות ה’, “בארץ” גם בהתנהגם כ”גוי” (כשאין יעד חייהם בארץ קיום מצוות אישי ו’סגולי’ ועיקר רצונם להקים מדינה ולשים עליהם “מלך ככל הגוים”[13]) – ומקבץ אליו חוטאים ומרי נפש החפצים בכינון מלכותו.]

הזיקה אל הארץ כ’חק’ שלמעלה מטעם ודעת נובעת מ”חֻקת התורה” ומולידה אותה – תשובה עצמית זו המאפשרת וליטול יוזמה, להגביה את הלב בדרך ה’ (על אף כל הנפילות, הרגשת הפחיתות העצמית וחוסר האונים), לשוב לתורה ולהקים מלכות יהודית המבוססת על “חֻקת התורה”. דוד משלים בזיקתו העל-שכלית לארץ את משה, ומאפשר לו להכנס לארץ כ”גואל אחרון”[14] – כמשיח, שהוא נשמת משה בזרע בית דוד[15] – המשליט בארץ את “חֻקת התורה”.

“ליעקב אשר פדה את אברהם”

גם העובדה שקשר לארץ תוך תחושת טעם אישית לא מכניס ומישב בארץ אפילו את משה רבינו, וכדי להכנס לארץ דרוש קשר על-שכלי – למעלה מטעם ודעת ומכל חויה אישית – נדרשת היטב בימינו:

בעבר נראה היה שקיומנו בארץ מתבסס קודם כל על מעין “דרך ארץ” ש”קדמה לתורה”[16] – על אהבה פשוטה לעם ולארץ ועל הבנה פשוטה שיש לפגוע באויב הנלחם בנו ולהדבירו – ורק על בסיס שלבים טבעיים אלו יבוא הזמן לתיקון החוקה התורנית בארץ. אכן, בימינו מתברר שלדרך ארץ הפשוטה – הדואגת לקיומנו בארץ ישראל לפי טעם ודעת – אין קיום. אהבת העם והארץ בטבעיות מתפוגגת (ועמה האינסטינקט הטבעי של ההגנה העצמית), ומתברר שרק השלטת חוקה תורנית – הדורשת התקשרות לארץ והדברת אויבי ישראל גם ללא הבנה שכלית או הזדהות טבעית – מסוגלת לשמר את הקשר לארץ ישראל ואת חיי העם בה[17].