מכון גל עיני
בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשכָֽר׃ הִקְרִ֨ב אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָּרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵיה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר, שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי, אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:
יששכר הוא ה"בן תורה" מבין שבטי ישראל, ועל כן נשיא יששכר "הקריב על שם התורה"[1]. אצל שבט יששכר הופך כל פרט של ההקרבה לסוגיא שלמה של 'לומדות' בנגלה ובחסידות (כאשר בכל סוגיא מחבר יששכר את הנגלה עם החסידות – הנגלה רמוז ב־ש הגלויה בשמו, והנסתר ב־ש הנסתרת, שאיננה נהגית[2]). זו דרכם של גאוני התורה הגדולים, אשר מתבוננים בכל מה שקורה בעולם דרך האספקלריא של התורה מתוך התודעה ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"[3]. הם מוצאים את השרש בתורה לכל אירוע ולכל ענין, ומכוונים את פרטיו לדיני וסוגיות התורה (כפי שמסופר על הגאון הרוגאצ'ובי, אשר מצא שרש לכל ענין ומאורע בסוגיות הנגלה שבתורה, ועל בן גילו רבי לוי־יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מליובאוויטש, אשר מצא שרש לכל ענין ומאורע בסוגיות הנסתר שבתורה[4]). מי שמושרש בשבט יששכר, מוצא בכל מצוה שהוא עושה פרטי פרטים של דינים והלכות – סוגיות שלמות, כ"הררים התלויים בשערה"[5] – ועיקר החיות והשמחה שלו במצוה היא חיבת התורה וגילוי כלליה הגדולים בפרטי המצוות, ולכן מפרש המדרש את כללי התורה שמצא יששכר רמוזים בקרבנותיו.
בברכות יעקב אבינו לבניו משול יששכר ל"חמֹר גרם"[6], הנושא במשאוי התורה בגבורה (וזו בחינת הנשיא שבו). על גבי חמור זה, שהוא "חכם מופלא ורב רבנן", ראשי תבות חמור[7], רוכב מלך המשיח, "עני ורֹכב [בגימטריא משיח] על חמור"[8], עני העונה דברים הרבה[9] ומגלה טעמי תורה, "תורה חדשה מאתי תצא"[10]. כך גם חדש אייר, החדש בשנה שכנגד שבט יששכר[11], הוא חדש שמסוגל במיוחד להתגלות המשיח ולתקון המציאות, כמבואר באריכות במקום אחר[12].
[1]. ראה במדבר רבה יג, טו.
[2]. רבדי התורה הם הדוגמה השניה לריבוי הרבדים שיש בכל כוונה. זו דוגמה כה עיקרית, עד שהיתה הוה־אמינא שיששכר יקדים להקריב את קרבנו לפני יהודה, כבעל העצה להקריב את הקרבנות (כמפורש במדרש) – בעל העצה המבין את החסרון כאשר אין כלי המכיל את הכוונות הפנימיות, והיודע כי "אין דבר אבוד" (כמסר של פסח שני, החל בחדש אייר, כנגדו מכוון יששכר) וכי ניתן לתקן את חסרון הנשיאים בתרומת המשכן. לכן גם נאמר ביששכר "הקריב… הקרִב" (ב פעמים) – הוא החושף את כפל ה"מצוות" שבכל הקרבה (כאשר כפל זה מרבה קומות עד אין סוף גם בכוונה עצמה, כנ"ל). המדרש דורש את ה"הקרב" השני – חסר י – כהוראה של משה לנשיא יששכר להקריב את קרבנו קודם לנשיא ראובן, והדבר מלמד על הקשר המיוחד של משה נותן התורה לשבט יששכר. דווקא התורניות של יששכר – המחפש טעם של תורה בתוך כל מצוה – גורמת לכך שישיג את הצורך בתיקון המרבה כוונות בכל מצוה.
בסופו של דבר יהודה קדם, משום ששרש המלכות – מחשבת "אנא אמלוך" של ה' יתברך – קדמה לתכנון העולם התורני שבסוד "עולם המלבוש" (ואף ששרש התורה הוא בשעשועים העצמיים שלפני מחשבת אנא אמלוך, הרי ישנו שרש קודם למלכות והשעשועים עצמם הם "שעשועי המלך בעצמותו"), וד"ל (וראה גם במאמר "מלכות א־דני" במלכות ישראל כרך ב).
[3]. זהר ח"א קלד, א; ח"ב קסא, א.
[4]. ראה רשימתו בתחלת לקוטי לוי יצחק.
[5]. חגיגה פ"א מ"ח.
[6]. בראשית מט, יד.
[7]. תקו"ז ל (קמז, ב).
[8]. זכריה ט, ט.
[9]. עפ"י פסחים לו, א.
[10]. ויקרא רבה יג, ג (ע"פ ישעיה נא, ד).
[11]. אייר הוא החדש השני מניסן. שלשת החדשים הראשונים של השנה המתחילה בניסן מכוונים כנגד אברהם, יצחק ויעקב, כך שיצחק הוא כנגד חדש אייר (החוש של אייר הוא הרהור, העולה פעמיים יצחק). בקרבן יששכר נאמר פעמיים לשון הקרבה – "הקריב נתנאל בן צוער… הקרִב את קרבנו…". רש"י מביא על הפסוק ששבט ראובן התרעמו על הקדמת יששכר אליהם ועל כן באה הצווי מאת ה' "הקרֵב!" (בשינוי הניקוד המקורי "הקרִב"), לשון צווי והוראה, עיקר ענין התורה של שבט יששכר.
הקריב הקרב (אותיות רבקה) = ג פעמים יצחק. תורה יצחק = 819 = אחדות פשוטה, דעת משה, "דוד מלך ישראל חי וקים", ימות המשיח כו'. תורה אייר = ד פעמים יצחק, שעולה ארץ ישראל, נמצא שתורת חדש אייר היא תורת ארץ ישראל. מבין האבות יצחק קשור ביותר לארץ ישראל, ולכן דוקא הוא לא יצא מעולם מהארץ. כך מובא שיצחק רומז לארבע כינויי הארץ: ישראל, צבי, חיים, קדש – ראשי תבות יצחק.
[12]. תיקון המדינה פ"א. וראה הערה מט שם.
[1]. במדבר רבה יג, יד.
[2]. שמות יב, ב.
[3]. קהלת ח, ד.
[4]. ר"ה פ"א מ"א.
[5]. סנהדרין ח, א.
[6]. דברים יז, יט.
[7]. זהר ח"ג ערה, ב. בענין המלכות בולט ביותר כי "גבֹה מעל גבֹה שֹׁמר" (קהלת ה, ז) – פרט זה הוא הממחיש ביותר את הקומות הרבות שבכל כוונה (כנ"ל בהקדמה) – וזו אחת הסיבות לכך שיהודה קודם לכל השבטים.
