גבול המשפט

המעבר מפרשת יתרו לפרשת משפטים אינו פשוט. בפרשת יתרו קראנו על מתן תורה – מעמד אחד ויחיד בהיסטוריה האנושית, התגלות אלוקית חגיגית ומפחידה גם יחד שאין דומה לה, ממש “עולמות עליונים”. ואילו פרשת משפטים נכנסת היישר לעובי הקורה של המשפט העברי, חוקים ומשפטים שחלקם הגדול נוגע לסכסוכים ופשעים, מעולמות עליונים הגענו עד ‘העולם התחתון’ ממש.

מכללים לפרטים

אמנם כבר במתן תורה קבלנו מצוות מסוימות ומוגדרות, המהוות כלים לאור הגדול (כמו שהוסבר במאמר אורות ואוצרות), אבל המצוות היו מאד כלליות, ללא כל פרטי הדינים כפי שמופיעים בפרשתנו. אכן, כבר בעשרת הדברות ניתן לראות תהליך של ירידה והתפרטות; חמשת הדברות הראשונים (הכתובים על הלוח הימני) עדיין עוסקים בכללים ה’שמימיים’ יותר, כמו האמונה בה’ ושמירת השבת, ואילו חמשת הדברות השניים (הכתובים על הלוח השמאלי), מ”לא תרצח” עד “לא תחמֹד”, יורדים למטה לעולם הארצי השפל. אלא שהירידה וההתפרטות בפרשתנו הן לאין ערוך. כך למשל, איסור “לא תרצח” הכללי בעשרת הדברות מתפרט בפרשתנו לדין רוצח במזיד (שחייב מיתה), רוצח בשגגה (שחייב גלות), דין מכה עבדו, מוות שנגרם בעקיפין במריבה (“וכי ינצו אנשים”). ועוד פרטים בתורה שבכתב, ועוד המון פרטי-פרטים בתורה שבעל פה.

יש כאן שתי פנים של התורה: הצד המרומם והכללי, והצד המשפטי הפרטני. יש אנשים שאוהבים מאד את מתן תורה, ובקריאת עשרת הדברות הם נושמים אויר-פסגות מחיה נפשות, אבל קצת קשה להם כשמגיעים לפרשת משפטים, כל דיני-הממונות עושים להם כאב ראש… מאידך, יש אנשים שאוהבים מאד את הדיון המשפטי, ואת מתן תורה הם מותירים כסיפור נחמד לילדים לקראת חג השבועות.

האמת היא שכמה ששני הצדדים נראים שונים זה מזה, יש ביניהם אחדות, והם מייצגים שתי פנים של אותה שלימות. כך מודגש בתורה, החל מעצם העובדה שפרשת משפטים סמוכה לפרשת יתרו, וכן לומדים חז”ל מסמיכות הפרשות “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”, ופירש רש”י “ואלה [בוא”ו החיבור], מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני”.

בלי גבול במתן תורה

בלשון החסידות, מתן תורה הוא הגילוי של “כח הבלי גבול” האלוקי. עיקר הגילוי של מתן תורה היה בעצם החוויה הנבואית שהקיפה את כל ישראל, “פנים בפנים דבר ה’ עמכם בהר מתוך האש”, כמו הגילוי של מעשה מרכבה (בנבואת יחזקאל) “נפתחו השמים ואראה מראות אלהים”. כך אומרים חז”ל: “כשנתן הקב”ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחיד”. כל הגבולות שיש בעולם נקרעו כדי לחשוף את יחידותו של הקב”ה שהוא לגמרי ‘בלי גבול’, אין סוף מוחלט, “בלי ראשית בלי תכלית”.

הגילוי של הבלי גבול היה כל-כך מוחלט עד שנשמות ישראל, הנשמה המוגבלת בתוך הגוף, ‘נשאבו’ בתוך האור וממש ‘יצאו מהכלים’, “על כל דבור ודבור של הקב”ה יצאה נשמתם של ישראל”, אלא שהקב”ה החזיר את הנשמה, ובאמת זהו פלא שנשארנו בחיים, “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?!”.

לשכל המוגבל שלנו קשה לתפוס מהו ‘בלי גבול’. אנו יכולים לתאר לעצמנו מליון-מליוני כוכבים ביקום, אבל לא יכולים לתאר מספר אין-סופי באמת. הרי די בכך שאנו יכולים להתחיל לספור אותו כדי שהוא יהיה סופי מצד אחד. ובכל זאת, התרחש הפלא של מעמד הר סיני שבו העולם עצר את נשימתו והרגיש נגיעה של האין-סוף, גילוי הבלי-גבול.

גם בלימוד התורה היום-יומי אנו יכולים להתחבר לצד הזה של הבלי-גבול. זאת אנו עושים בלימוד תורת הנסתר, סודות התורה, הקבלה והחסידות. הצד הזה של התורה עוסק בעיקר ב”נותן התורה” עצמו, הקב”ה שהוא נסתר מעין כל חי ובכל זאת אנו לומדים עליו ועל התגלותו אלינו. מי שמרגיש שפרשת יתרו ‘מדברת אליו’ יותר מאשר פרשת משפטים, כנראה שייך יותר לתחום הנסתר של התורה, יותר ללימוד חסידות ופחות ללימוד דף גמרא.

הסוף של האין-סוף

אם מתן תורה בפרשת יתרו הוא “גילוי הבלי גבול”, הרי פרשת משפטים היא “גילוי כח הגבול”. אכן, עולם ההלכה והמשפט מכניס אותנו לגבולות ברורים ומצומצמים, אבל מדובר בגבול שיש לו שרש ומקור אלוקי עליון, כח-הגבול.

כדי להבין את המלים הללו, עלינו לגעת בקצרה בסוגיה עמוקה בחסידות.

הבה ונעשה ‘ניסוי מחשבתי’: לכאורה, כאשר מדברים על אין-סוף בלתי מוגבל, לא שייך אצלו שום הגבלה ופרוט, כי כל פרט מוגבל וסופי סותר, בעצם היותו, את האין-סופיות המוחלטת. האין-סוף אינו סוף, והבלי-גבול אינו גבול. אבל אם כך יוצא שבסופו של דבר אנו מדברים על אין-סוף מוגבל, כי הוא מוגבל בכך שאינו יכול להצטמצם בתוך גבול! במילים אחרות, נראה שאי-אפשר להגיע למשהו בלתי מוגבל באמת, כי עצם המושג ‘בלי גבול’ טומן בתוכו סתירה פנימית, הבלי-גבול מוגבל בכך שאין בו את מושג הגבול. לכאורה זהו סופו של מושג האין-סוף… התבלבלתם? אין מה לעשות, עד כאן מגיע השכל שלנו.

אבל חכמי הסוד באים ומלמדים שאצל הקב”ה כשם שיש את “כח הבלי גבול” כך יש את “כח הגבול”. אם הקב”ה הוא רק בלי-גבול נמצא שחסר לו היחס לגבול, וכיון שהקב”ה מרומם מכל חסרון ודאי שיש אצלו גם את כח הגבול (וביתר חריפות: מוכרח שיש אצלו גם את כח החסרון). עצם העובדה שהקב”ה האין-סופי ברא את עולמנו הסופי, פירושה שיש אצלו גם את הכח של הסוף וההגבלה. דבר כזה אפשר לומר רק כאשר מסתכלים כאילו ‘מלמעלה’ על ההגדרות השכליות המוכרות לנו, ומבינים שעצמוּת ה’ אינה נכנסת באף תבנית שכלית ולכן היא נושאת את ההפכים הללו של “כח הבלי גבול” ו”כח הגבול” גם יחד.

“כח הגבול” במשפטי התורה

כעת נחזור לפרשת משפטים, בתקוה שהבנו קצת את המושגים (אל דאגה, אף אחד לא מבין אותם עד הסוף…). לימוד הצד הנגלה של התורה – ששיאו בפרשת משפטים, דיני ממונות – הוא “גילוי כח הגבול” האלוקי. מי שעוסק בבירור וליבון הלכה, בלימוד גמרא בעיון, בספרי ראשונים ואחרונים, שולחן ערוך נושאי-כלים וספרות השו”ת, עד לפסיקת הלכה למעשה – עוסק בכח-הגבול של התורה. המשפטים בתורה אינם צד טפל, רק הכרח לא-יגונה של סידור החברה, אלא גילוי צד נוסף בשלמות התורה עצמה, ושלמותו של ה’ נותן התורה. “מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני”, אלא שבמעמד הר סיני התגלה כח הבלי גבול, הנסתר של התורה היה בנגלה, ואילו בפרשת משפטים מתגלה כח-הגבול, הנגלה של התורה נמצא בנגלה והנסתר חוזר להיות נסתר.

הנסתר והנגלה בתורה הם שני צדדים של אותה אחדות. ואכן, גדולי התורה האמיתיים בכל הדורות החזיקו בשני הצדדים גם יחד, אלא שבדרך כלל היה אחד הצדדים בולט וגלוי והצד השני היה נסתר יותר. כך מסופר למשל על אחד מגדולי המקובלים שבסלון ביתו היו הרבה ספרי קבלה, אבל בחדר הפנימי היתה ספריה גדולה של ספרי נגלה. הנסתר היה אצלו בנגלה והנגלה היה בנסתר – כמו במעמד הר סיני. כיוצא בזה, ידוע שאצל רבים מגדולי הפוסקים, בעלי הנגלה, יש בחדר הפנימי ספריה גדולה של ספרי קבלה (שגם בהם לומדים ומעיינים) – בנגלה הם בעלי-נגלה אבל בנסתר הם גם בעלי נסתר.

המשימה הגדולה של הדור שלנו בלימוד התורה היא לחבר את הנסתר והנגלה; ללמוד בעיון דף גמרא וסימן בשולחן ערוך, וללמוד את פנימיות התורה לגווניה. ויותר מזה, לראות את הנסתר שבתוך הנגלה, לחבר את פרשת משפטים לפרשת יתרו ולגלות שהכל מסיני.

המאמר השלם מופיע בספר הממד הפנימי