דבקות

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם[א].

בגמרא נאמר בהקשר לפסוק זה: אמר רב יהודה אמר רב, מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה אם תעמוד ההיא אשה מחוליה [אם היא עצמה תבריא] תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם. עמדה ועבדה לכל עבודה זרה שבעולם. כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזו? אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה. אמרה מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך. אתם בית ישראל אינן כן [רש”י: רב יהודה קאמר לה למדרשיה לקרא] ‘הנצמדים לבעל פעור’[ב] כצמיד פתיל ‘ואתם הדבקים בה’ אלהיכם’ כשתי תמרות הדבוקות זו בזו [רש”י: כלומר אבל אבותם לא השיבו זאת על לבם שעבודה זרה מגונה היא מכל עבודה זרה שבעולם, ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף על פי כלי שממרחין אותו בשעוה יפה, ואל המקום לא היו נצמדים אלא דבוקים כתמרות המדובקות, שדבוקות ואינן דבוקות]. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמיד על ידי אשה ואתם הדבקים בה’ אלהיכם דבוקים ממש [רש”י: שבח הוא אצלם דדבוק משמע מחובר טפי מנצמד, צמידין אינן מחוברין ונמשכין וזזין אילך ואילך, דבוק משמע יפה יפה].[ג]

ההשוואה בין בעל פעור לעבודת ה’ עולה מסמיכות הפסוקים אצלנו “עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” – אלא שנחלקו הדעות: בפשטות, לדעת רב יהודה בשם רב, הדבקות של ישראל בה’ היא פחות מההצמדות לעבודה זרה, אפילו עבודה זרה בזויה כבעל פעור. ואילו הברייתא (מתניתא) דורשת להיפך, לשבח: הדבקות בה’ היא דבקות גמורה, וההצמדות לעבודה זרה היא כצמיד על ידי אשה, שאינו צמוד ממש וניתן להורידו בקלות.

פירושי המהרש”א

נתבונן בסוגיה לאור דברי המפרשים. המהרש”א מפרש שדברי רב יהודה בשם רב מובנים לפי מה שהוא עצמו אמר, ומובא בגמרא לפני כן: אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא [רש”י: שהיה יצרן תקפן על עריות, אמרו נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל על עבודה זרה לא תקפן יצרן][ד]. בהמשך לזה, אומר רב יהודה בשם רב: באמת ישראל לא התאוו לעבודה זרה בזויה כבעל פעור, וכמו שאפילו אותה כותית ראתה בזה דבר דוחה, אלא נצמדו לבעל פעור כדי ‘להתיר’ לעצמם את הזנות עם בנות מואב. אמנם זו היתה הצמדות חזקה, כצמיד פתיל, אך ההצמדות היתה באמת לזנות ולא לעבודה זרה. מאותה סיבה, הדבקות בה’ לא היתה גמורה (אלא כשתי תמרות) מפני שהיא מחייבת לפרוש מזנות.

לפי זה, גם הברייתא (מתניתא) לא מובאת כדעה החולקת בעצם הענין, אלא להדגיש שההצמדות לבעל פעור היתה כ”אהבה התלויה בדבר [דהיינו הזנות], בטל דבר בטלה אהבה”, ולכן היתה רק כצמיד על ידי אשה, ואילו הדבקות בה’ היא “אהבה שאינה תלויה בדבר שאינה בטלה לעולם”, וזהו “ואתם הדבקים” דבקות עולמית.

פירוש עיון יעקב

בעל ‘עיון יעקב’ (על עין יעקב) מפרש באופן אחר: כי מדה טובה מרובה ממדת פורענות, כי במדת פורענות לא נענשו עד שהיו צמודים ממש, ובמדה טובה אפילו שהיו דבוקים רק כשתי תמרות “חיים כלכם היום”. ובמתניתא דתנא להיפך סבירא ליה דהבא ליטהר מסייעין לו, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו למעלה הרבה, כיון שהוא נותן אל לבו להדבק בדרכי ה’ מסייעין לו להיות דבוק ממש מה שאין כן לרעה ‘פותחין לו’ ואין מסייעין לו.

כלומר, רב יהודה בא לומר שאפילו כאשר הדבקות בה’ היא חלשה מכל מקום “חיים כלכם היום”, ואילו בעבודה זרה נענשים רק כאשר ‘נצמדים’ חזק, כיון ש”מדה טובה מרובה ממדת פורענות”. אין כאן עדיין המתקה גמורה, כי סוף סוף מדובר על קשר חלש לה’, ובכל זאת דברי רב יהודה לא באו לגנות את ישראל אלא לשבח את ה’ הנותן שכר במדה מרובה.

ודברי המתניתא מתפרשים לפי הכלל “בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעים אותו”[ה] – ולכן מי שרוצה להדבק בדרכי ה’ “מסייעים לו” להיות “דבוק ממש” (למלה “ממש” יש חשיבות ותוקף בחסידות, החל מלשון התניא “חלק אלוה ממעל ממש”, ועד הרבי שתבע גאולה ומשיח “תיכף ומיד ממש”). כדי להיות דבוק ממש, לא מספיק מה שהאדם עושה מכוחו, אלא צריך סייעתא דשמיא, “אדם מקדש עצמו מעט מלמטה” ובזכות זה “מקדשין אותו הרבה מלמעלה”[ו], וכשיש גם אתערותא דלתתא וגם אתערותא דלעילא יש דבקות ממש, כח מלמטה וחתימה מלמעלה. אולם היצר הרע של העבודה זרה הוא רק חיצוני (אצל היהודי), “הבא ליטמא פותחין לו” ולא מסייעין לו, ולכן הקשר נותר רופף.

ודבק באשתו

דברי הגמרא מיוסדים על ההשוואה בין השרשים צמד דבק.[ז] והנה השרש דבק מופיע פעם ראשונה בתורה בפסוק “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”[ח], דבקות חיובית, ובהמשך במעשה שכם ודינה “”ותדבק נפשו”[ט] – הכל בהקשר של דבקות איש באשה, מתאים למהרש”א שפירש את הגמרא בהקשר לדבקות איש באשה.

גם דברי הגמרא “כשתי תמרות המדובקות זו בזו” רומזות ל”דבק באשתו”: יש תמר זכר ותמר נקבה, והדבקות של ישראל בקב”ה נמשלת לדבקות הזו[י], וכן “תאות צדיקים אך טוב” המתאוים לה’ כמו תאוות תמר זכר ונקבה[יא].

בהמשך לזה, נראה ש”דבק” מציין בעיקר את פעולת האיש-הזכר הדבוק באשה, ו”צמד” את פעולת האשה-הנקבה הנצמדת לאיש. כך בפסוקים “ודבק באשתו”, “ותדבק נפשו” – זו פעולת הזכר. ואילו ההופעה הראשונה של השרש צמד היא בפסוק “ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם”[יב], תכשיט האשה, כמו בלשון הגמרא “כצמיד על ידי אשה” (ומפרש רש”י “שני צמידים, רמז לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם, רמז לעשרת הדברות שבהן” – שני הלוחות הם תכשיט האשה, כנסת ישראל). לפי זה יש לומר שהמחלוקת בגמרא היא איזה צד העיקר בהתקשרות: רב יהודה סובר שצמיד חזק יותר, דהיינו שהעיקר הוא התקשרות האשה הנצמדת באיש, ולכן כאשר ישראל “נצמדו” לבעל פעור היתה בזה חומרה גדולה. ולדעת הברייתא העיקר הוא פעולת האיש, ולכן העיקר הוא “ואתם הדבקים”.

ורמז בכל זה: שני השרשים צמד-דבק במילוי, צדיק מם דלת דלת בית קוף = “מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים“.

ענג ורצון

כעת נבאר על דרך החסידות. הנה המושג דבקות שייך לכתר. מבואר שבעבודת ה’ העמוקה, לפי דרך חב”ד, מתחילים בעבודה של הבינה, מוחין דאמא: להתבונן, לשמוע (“דערהער”, שמיעה פנימית[יג]) את התדרים העמוקים של ה’. מי שזוכה, עולה מתוך מוחין דאמא למוחין דאבא, חכמה, ושם החויה נקראת הסתכלות, “לאסתכלא ביקרא דמלכא”[יד] (התבוננות היא הסתכלות ב”עין השכל שבלב”, “בינה לבא”[טו], ואילו הסתכלות של החכמה היא למעלה מזה). מי שזוכה עוד יותר, עולה לכתר עליון, מעל החכמה, ברובד העל-מודע, ושם יש דבקות.

אם כן, הדבקות בנפש היא גילוי אור הכתר, למעלה מהשכל. אך בכתר עצמו יש פנימיות וחיצוניות, ובלשון החסידות הפנימיות היא תענוג והחיצוניות רצון. זהו ההבדל בין להצמד לדבקות: הדבקות מדגישה את הרגשת התענוג (ולכן שייך במיוחד לחבור איש ואשה[טז]), ואילו להצמד שייך לרצון. והנה יש דיון עמוק בחסידות[יז] מה גובר, התענוג או הרצון. אמנם התענוג הוא בפנימיות והרצון בחיצוניות, אך לפעמים הרצון יותר תקיף עד שגובר על התענוג. זו דעת רב יהודה אמר רב, ש”הנצמדים” (רצון) יותר חזק מ”הדבקים” (תענוג)[יח]. אבל יש גם צד הפוך, שהתענוג חזק באין-ערוך מכל רצון – זו דעת הברייתא ש”הדבקים” יותר מ”הנצמדים”, הדבר נכון במיוחד על שרש התענוג, ג”ר דעתיק, תענוג נעלם שמתגלה רק כאמונה, שזה ממש “ואתם הדבקים”, זה חזק באין ערוך יותר מכל רצון, ובמיוחד רצון לעבודה זרה שהוא החיצוניות של היהודי. במלים אחרות: המחלוקת בין רב יהודה אמר רב לבין המתניתא היא באיזו דבקות מדובר: אם הדבקות היא בז”ת דעתיק, אז יתכן שהרצון מעל התענוג, ואם הדבקות היא בשרשה, בג”ר דעתיק, זו אמונה פשוטה הגוברת על הכל, “ואתם הדבקים בהוי’ אלהיכם חיים כלכם היום”, דבוקים ממש.

התכלית היא לחבר את הצמידות והדבקות בקדושה, להיות צמודים לה’ ברצון עז ודבוקים בו בתענוג עליון. והנה הצדיק כולל את שתי הבחינות: במלה צדיק יש אותיות צד של צמד, ואותיות דק של דבק. ועוד, אות ה-י של צדיק מתחלפת באות ב בחילוף אכב”י ובאות מ באתב”ש, וכך יש בצדיק גם צמד וגם דבק[יט].